אנרי ז'ירו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גנרל אנרי הונורא ז'ירו (18 בינואר 1879 - 13 במרץ 1949). איש צבא ומדינאי צרפתי.
תוכן עניינים |
[עריכה] קריירה מוקדמת
ז'ירו נולד בפריס, ובשנת 1900 סיים את חוק לימודיו באקדמיה הצבאית סן סיר. בתחילה שירת בצפון אפריקה אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הועבר בחזרה לצרפת, ופיקד על חיילים מגדודי "זואב" שהורכבו ממתיישבים אלג'יראים. הוא נפצע קשה בקרב גיז, באוגוסט 1914, ונפל בשבי. חודשיים לאחר מכן הצליח להימלט דרך הולנד. לא תהיה זו הפעם האחרונה שיימלט משבי הגרמנים.
לאחר המלחמה המשיך ז'ירו בקריירה הצבאית, ושירת בקונסטנטינופול תחת פיקוד הגנרל פרנשה ד'אספריי. ב-1933 הועבר למרוקו ללחום כנגד מורדים מקומיים. הוא קיבל את אות לגיון הכבוד לאחר ששבה את מפקד המורדים, עבד אל כרים. הוא שב לצרפת והתמנה למפקד האזור הצבאי של מץ.
[עריכה] הפלישה הגרמנית לצרפת, 1940
[עריכה] תוכנית D, ותפקיד הארמיה השביעית
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכיבוש פולין על ידי הגרמנים, החלה תקופה בשם "המלחמה המזויפת" (בגרמנית - "זיצקריג") בה (פרט למבצעים בדנמרק ובנורבגיה) שהו הכוחות העיקריים הלוחמים, כשהם מחופרים בעמדותיהם זה מול זה, והמתינו. בתקופה זו תכננו הצדדים את עיקר תכניותיהם, כאשר היה ברור כי הצד שייקח את היזמה ויתקוף יהיו הגרמנים.
תוכניתם של בעלות הברית למקרה של מתקפה גרמנית נקראה "תוכנית D". היא הייתה מבוססת על מגננה מאחורי קו מאז'ינו, תוך הגנה על בלגיה, ה"נייטרלית" ועל הולנד, באמצעות קידום כוחות לקו הנהר דייל, הזורם מאזור אנטוורפן דרומה. מאחר ובכך לא היה די כדי להגן אף על הולנד, הוקצתה בתוכנית זו הארמייה השביעית שעליה פיקד ז'ירו למסע ארוך דרך בלגיה על מנת להתחבר אל הצבא ההולנדי במקרה של פלישה. הארמייה השביעית הייתה אחת מבין המובחרות בצבא צרפת, וכללה שבע דיביזיות עילית.
לרוע המזל, התאימה תוכנית זו ככפפה ליד לתוכנית המבצעית של הוורמאכט שנקראה "אבחת מגל" שעיקרה היה מתקפות משניות באזור בלגיה על מנת למשוך את כוחות בעלות הברית פנימה עמוק ככל האפשר, ובמקביל מתקפה עיקרית דרך יער הארדנים, ומשם אל האוקיינוס האטלנטי, על מנת לכתר את הכוחות שייכנסו לבלגיה.
[עריכה] מסעו של ז'ירו להולנד, ונפילתו בשבי
עם פרוץ המתקפה הגרמנית על צרפת, בלגיה והולנד, ב-10 במאי 1940 החל ז'ירו בתפקיד שנועד לו מראש על פי התוכנית, והחל עם הארמייה השביעית במסע אל הולנד, במטרה לסייע לצבא ההולנדי. כבר לאחר יומיים של לחימה היה ברור כי מצבה של הולנד הינו מעבר ליכולת ההצלה של כוחותיו של ז'ירו. אלה לא הספיקו ליצור מגע עם הצבא ההולנדי שנסוג מפני הגרמנים, ועמדו תחת איום גרמני מן האגף הימני שלהם, ותחת מתקפה אווירית בלתי פוסקת. ז'ירו החליט להגן על אנטוורפן. במסע זה צפונה והשיבה הבהולה תחת אש דרומה, נפגעו יחידות רבות מן הארמייה השביעית, וזאת מבלי שנוצר כמעט מגע ישיר בינה ובין האויב. ב-14 במאי נכנעה הולנד לגרמנים, והארמייה השביעית נותרה פרוסה, מנותקת כמעט משאר הכוחות, באזור אנטוורפן. בשלב זה קיבל ז'ירו הוראה לקבל על עצמו את הפיקוד על הארמייה התשיעית של צבא צרפת.
הארמייה התשיעית הייתה שק החבטות של הצבא הגרמני במהלך הפלישה לצרפת. הייתה זו ארמייה המורכבת מיחידות סוג ג' - כוחות מילואים וכוחות טריטוריאליים, אשר שמרה על גזרה (יער הארדנים) אשר נחשבה לבלתי עבירה לשריון, ומכיוון שכך סבר הפיקוד הצרפתי כי לא תהיה פעילות בגזרה זו. דיביזיות העילית, כארמייה השביעית, הוקצו למסע אל תוך בלגיה, ולפריסה על נהר הדייל. חלק מן הגאוניות שבתכנון הגרמני היה כי דווקא הארמייה התשיעית היא שספגה את המהלומה העיקרית. לאחר ארבעה ימי לחימה איבד מפקד הארמייה התשיעית, הגנרל קוראפ, את השליטה בחייליו, וז'ירו נקרא להחליפו. כאשר קיבל ז'ירו את הפיקוד על הארמייה התשיעית, כבר לא היה מדובר בגוף צבאי הכשיר ללחימה, אלא בשרידי דיביזיות מנותקים ומותשים ללא פיקוד מרכזי, הנעים בחוסר תיאום לאורך חזית בת 80 קילומטר, בין שלושת הנהרות העיקריים של צפון צרפת המאז, הסאמבר והאיין, כאשר כוח המחץ של המתקפה הגרמנית עובר דרך החזית ללא מעצור של ממש.
ז'ירו דרש תגבורות, וקיבל לפיקודו חלקים מן הארמייה השביעית, שלאחר כניעת הולנד לא היה עוד תועלת בהישארותה בגזרה כה צפונית, והיא פורקה לחלקים שנשלחו לסתום "חורים" בחזיתות השונות. כן נשלחו אליו כוחות מגזרות אחרות, מהלוחמים שהחזיקו בקו מז'ינו (אשר לא הותקף), וכן את דיביזית השריון הרביעית בפיקודו של הגנרל שארל דה גול. יחידות אלו הובהלו אל קו החזית, אך בימים הראשונים לפיקוד שקיבל על עצמו ז'ירו, רוב היחידות הללו לא היו פרוסות בגזרתו, אלא בתנועה לכיוונו ממקומות שונים. ז'ירו היה זקוק לשבוע נוסף על מנת לארגן את הכוחות. במציאות שנוצרה במהלך פלישת הבזק הגרמנית, הדבר היה בלתי אפשרי.
במהלך הימים הקרובים נאבק ז'ירו כנגד כוחות עדיפים, והשליך את כל כוחותיו אל המערכה, לרבות מתקפת נגד הרואית שביצע דה גול. כל אלו לא היה בהם כדי לעזור. ב-18 במאי נראה היה כי הארמייה התשיעית חדלה מלהתקיים למעשה.
[עריכה] שבי והמלטות
בלילה שבין ה-18 במאי וה-19 במאי נתקלה מכוניתו של ז'ירו תוך כדי תנועה בחיילי משמר גרמנים (על פי הגרסה הצרפתית מיחידת שריון, בעוד שלפי הגרסה הגרמנית היה מדובר ביחידת מטבח נייד) אשר עסקו בכיוון תנועת הצבא הגרמני על מנת להימנע משדה מוקשים שהונח במקום. המכונית נעצרה, וניסתה להימלט, אולם החיילים ירו בגלגליה, והצליחו לשבות את ז'ירו. הוא נלקח אל טירת קניגשטיין, ליד דרזדן כשבוי מלחמה.
במשך שנתיים תכנן ז'ירו את המלטותו מטירת קניגשטיין, ולבסוף ביצעה, ב-17 באפריל 1942. הוא טיפס על הצוק היורד מן הטירה, גילח את שפמו (שהיה סימן ההיכר העיקרי שלו) והתלבש ככפרי טירולי מן המניין, לרבות הכובע עטור הנוצה. לאחר מכן הצליח להיפגש עם איש קשר של מנגנון ה-SOE (ראשי תיבות ל Special Operations Executive - מנגנון ביון בריטי שקדם ל-MI6 של ימינו), לחמוק אל שווייץ ולהימלט לאזור צרפת של וישי שלא היה כבוש על ידי הגרמנים. הבריחה הנועזת הכתה גלים ברחבי אירופה, והכעיסה מאוד את היינריך הימלר אשר הורה על רציחתו של ז'ירו.
[עריכה] השקפת עולמו של ז'ירו
ז'ירו בילה את החודשים הבאים בצרפת של וישי, שהייתה בשליטתה של ממשלת בובות גרמנית בהנהגת המרשל אנרי פיליפ פטאן, ופייר לאוואל, עושה דברם הממושמע של הגרמנים. ז'ירו, כרבים אחרים, לא יכול היה להאמין בכך ש"המרשל" כפי שכונה פטאן, הינו בוגד. ז'ירו לא גינה את ממשל וישי, אך סירב לשתף פעולה עם הגרמנים.
ז'ירו ראה את עצמו בראש ובראשונה כאיש צבא, ואת הבעיה העומדת בפני צרפת לא כבעיה פוליטית אלא כבעיה צבאית. באישיותו הוא ראה ז'ירו את המפתח לפתרון בעיות צרפת. רק הוא יכול לאחד את כוחות "צרפת החופשית" הנלחמים מעבר לים לצד הבריטים, עם כוחות "צבא וישי", צבא סמלי של 100,000 איש שהתיר הסכם הכניעה בידיו של פטאן, ועם כוחות הצבא הקולוניאלי במושבות שמעבר לים. ז'ירו ראה בדמיונו איחוד של כל הכוחות הלאומיים הצרפתיים סביב אישיותו (כאשר המרשל פטאן משחק תפקיד סמלי של "נשיא" רשמי ללא סמכויות, ואילו דה גול משתף פעולה כפקוד, מכוח דרגתו הגבוהה יותר של ז'ירו ב-1940), כאשר הצבא הצרפתי בצרפת גופא משמש כראש גשר לשחרור אירופה כולה מן הגרמנים, ומכין את הקרקע לכניסת כוחות אנגלו אמריקנים דרך השטחים שבשליטתו בדרום צרפת ובצפון אפריקה.
הייתה זו תוכנית שלא לקחה בחשבון גורמים רבים - עומק שיתוף הפעולה של "המרשל" וממשלו עם הגרמנים, הסכסוך והיריבות בין דה גול ואנשי "צרפת החופשית" ובין משתפי הפעולה בוישי ובמושבות. הסיכון שבפלישה אמריקנית ואנגלית דרך הים התיכון, במסלול ארוך וללא בסיסים נוחים (בשלב זה היו לבעלות הברית רק בסיסים במלטה ובגיברלטר שיכלו לשמש לצורך זה, ואף זאת בסיכון רב), לעומת פלישה במסלול הקצר דרך התעלה האנגלית.
ז'ירו הצליח ליצור קשר טוב עם גורמים אמריקנים, ועד מהרה הפך למועמד המועדף של פרנקלין דלאנו רוזוולט ושל וינסטון צ'רצ'יל, להיות מנהיגה של צרפת. דה גול הצליח, לאחר שנתיים בהם ארגן את הכוחות הצרפתים של "צרפת החופשית", ליצור סכסוכים עם גורמים רבים בהנהגת בעלות הברית, כך שז'ירו נראה כחלופה טובה, וכאדם שיש לקדם לקדמת הבמה.
[עריכה] מבצע לפיד ולאחריו
בנובמבר 1942 נראה כי פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה קרובה. הגרמנים הבינו כי במקרה זה יכול ז'ירו לגרום להם נזק, והורו לעושה דברם בממשלת וישי, פייר לאוואל, על מאסרו. ז'ירו הקדים אותם ויצא בצוללת אמריקנית לגיברלטר, על מנת לתאם את פעולותיו בנוגע לפלישה האנגלו-אמריקאית לצפון אפריקה שכונתה "מבצע לפיד". התוכנית שהגה המפקד האמריקני, הגנרל דווייט דייוויד אייזנהאואר ייחסה חשיבות לשיתוף פעולה עם החיילים הצרפתים שהיו במושבות בצפון אפריקה תחת שלטון וישי - מרוקו, אלג'יר ותוניסיה. לז'ירו ניתן תפקיד מפתח בתכנון זה.
ב-8 בנובמבר 1942 נחתו כוחות אנגליים ואמריקנים על חופי צפון אפריקה ב"מבצע לפיד". מפקד כוחות וישי במקום, האדמירל דרלאן, הורה על התנגדות לפלישה (לפי הוראות שקיבל מן המרשל פטאן), ובמהלך שלושת הימים הראשונים ללחימה נגרמו לשני הצדדים אבדות כבדות. לאחר שלושה ימים הבינו המפקדים הצרפתים כי ההתנגדות הינה חסרת תועלת, ולאחר שמפקד בשם גנרל ז'ואן "העביר את פיקודו" לז'ירו, הורה דרלאן על הפסקת אש.
למרבה התמיהה הפך עתה דרלאן, איש רפובליקת וישי, ששימש אף כסגנו של פטאן לתקופה מסוימת, וזוהה לחלוטין עם משטרו של ה"מרשל", למפקד צבאי ומושל אזרחי על כוחות צרפת בצפון אפריקה (וזאת לאחר ש"צרפת החופשית" עצמה נכבשה על ידי כוחות גרמנים אשר פלשו לדרום צרפת ב10 בנובמבר). ז'ירו הציב עצמו תחת פיקודו של דרלאן.
החלטה זו בנוגע לדרלאן גרמה למשבר חמור בקרב הצרפתים, ולפילוג בין כוחות "צרפת החופשית" בפיקודו של דה גול, אשר לא רצו לשתף פעולה עם דרלאן ה"מרשליסט" וראו בו פשיסט ובוגד, ובין אנשים כז'ירו אשר התיימרו להיות "מעל לפוליטיקה", וראו את הבעיה כבעיה צבאית בלבד. בפועל המשיך לפעול בצפון אפריקה משטר שהיה המשך ישיר למשטר וישי (כולל החקיקה האנטי יהודית שנשארה בתוקף), ומחאותיו של דה גול לא עזרו.
ב-24 בדצמבר 1942 נרצח דרלאן על ידי מתנקש פטריוט אנטי פשיסט בשם לה שאפל. ז'ירו הוכרז מייד כממלא מקומו וכ"מפקד ראשי אזרחי וצבאי". היה ברור כי ידו של אייזנהאואר עומדת מאחורי המינוי. בתחילה סירב לניסיונותיו של דה גול להיפגש עמו ולהסדיר את חלוקת הסמכויות ביניהם. בשלב זה שלט ז'ירו בכוחות צרפתיים רבים שהיו בעבר נאמני וישי במושבות, בעוד שדה גול שלט בכל הכוחות הצרפתיים שהתנגדו לוישי, ובין היתר אלו שנכנעו לאנגלים בסוריה ובלבנון, במושבות אפריקה, ואלו שהצליחו להימלט במבצע דינאמו דרך דנקירק.
ז'ירו לא שאף לאחדות כלשהי עם דה גול, ובאופן תמוה אף אסר מספר עשרות לוחמי מחתרת צרפתים אשר סייעו לכוחות האנגלו-אמריקנים כנגד כוחות וישי בימים הראשונים של הלחימה. הוא נימק זאת בכך שברצונו "למנוע התנקשויות נוספות" אך ברור היה כי המדובר בניסיון להשתיק יריבים פוליטיים מסיעתו של דה גול, בבסיס הבית של ז'ירו באלג'יר. גם פעולה זו לא הסירה את חינו מעם האמריקנים. ב-22 בינואר 1943 נפגשו צ'רצ'יל, רוזוולט וז'ירו בקזבלנקה לדיון בענייני צפון אפריקה ובהמשך ניהול המלחמה. לפגישה זומן אף דה גול. דה גול וז'ירו לא הצליחו להגיע להסכמה כלשהי, על אף שהצטלמו לצד נשיא ארצות הברית ולצד ראש ממשלת בריטניה כשהם לוחצים ידיים.
במהלך החודשים הבאים ניהלו דה גול וז'ירו מאבק על השליטה בכוחות הצרפתיים, ובמושבות צרפת. רק ביוני 1943 הוקם גוף בשם "הועד הצרפתי לשחרור לאומי" בו ניתנו סמכויות זהות הן לז'ירו והן לדה גול.
ב-12 בספטמבר 1943, פיקד ז'ירו על פלישת כוחות צרפתיים לקורסיקה המוחזקת בידי הגרמנים, וזאת לאחר שבמשך חודשים חימש בחשאי את תנועת המרי הקורסיקנית, מבלי לדווח על כך ל"ועד לשחרור לאומי". חומרת יתר הייתה במעשה זה משום שהתנועה הקורסיקנית עמה עמד ז'ירו בקשרים הייתה בעלת גוון קומוניסטי בולט, ולא נעשה מאמץ ליצור קשר עם מנהיגים קורסיקנים אחרים. דה גול בירך את ז'ירו על מעשיו, אך הבהיר לו כי עשה מעשה שלא ייעשה כאשר פעל מבלי ליידע את הוועד. פרשה זו גרמה כפי הנראה להבאשת ריחו של ז'ירו הן בקרב אנשי הוועד לשחרור לאומי, והן בקרב האנגלים והאמריקנים שהיו עמו בקשר. באוקטובר 1943 הוציא "הועד לשחרור לאומי" הודעה לפיה מעתה יש לו רק נשיא אחד (והוא דה גול). ז'ירו עצמו חתם על ההודעה. במהלך נובמבר ויתר ז'ירו על תפקידיו ב"קבינט". ייתכן שקיווה לקבל את הפיקוד על כוחות גדולים של בנות הברית בפלישה לאיטליה. באפריל 1944 פרש סופית מכל תפקידיו, כאשר העילה לכך הייתה סכסוך בנוגע לסמכויות פיקוד על שירות המודיעין של הצבא הצרפתי.
[עריכה] לאחר המלחמה
לאחר פרישתו של ז'ירו מן הפיקוד, נותר דה גול כמנהיג הבלתי מעורער של הכוחות הצרפתים המתנגדים לגרמניה.
ב-28 באוגוסט 1944 ניצל ז'ירו מניסיון התנקשות בחייו. ב-2 ביוני 1946 נבחר כנציג למועצת המחוקקים הצרפתית, וסייע בכינונה של הרפובליקה הרביעית. הוא פרסם ספרים על ניסיונו במלחמה "בריחתי" ו"אלג'יריה". ז'ירו נפטר בעיר דיז'ון בשנת 1949.
