אפולו 8
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אפולו 8 הייתה המשימה המאוישת השלישית בתוכנית אפולו להנחתת אדם על הירח. שוגרה ב-21 בדצמבר 1968 בשעה 7:51 בבוקר, מבסיס החלל "קנדי" בפלורידה. זו הייתה המשימה הראשונה שעשתה שימוש בטיל סטורן 5, והראשונה שהקיפה את הירח.
תוכן עניינים |
[עריכה] המשימה
לאחר שלוש שעות של הקפת כדור הארץ בזמן שמערכות החללית נבדקות, החל תהליך המעבר למסלול ירחי. 25 דקות מאוחר יותר נפרד השלב השני של המשגר (שנקרא S-IVB) והחללית התהפכה, כדי לאפשר צילום ובדיקה חיצונית של שלב זה. לאחר מכן הושלך מהשלב חמצן נוזלי בפקודה מהקרקע, כדי לתת לו תנופה שהכניסה אותו למסלול סביב השמש.
המשימה בדקה את מערכות מודול הפיקוד, כולל מערכות התקשורת, תמיכת החיים והמעקב, ואיפשרה לבדוק את תפקוד הצוות במסלול ירחי. הצוות צילם את פני הירח, ביצע סקירה טופוגרפית, ואסף ציוני דרך ומידע מדעי אחר, שנדרש למשימות אפולו הבאות.
אפולו 8 הכילה מודול פיקוד דומה לזה של אפולו 7, מלבד זאת שפתחי הלחץ וה(ablative) הקדמיים שולבו לפתח אחד, שישמש למעבר למודול הירח במשימות הבאות. מסת החללית (28,817 ק"ג) כללה את מסת מודול הפיקוד ומודול השירות, כולל דלק וחומרים מתכלים. משימה זו לא כללה מודול ירח, משום שפיתוחו פיגר בחמישה חודשים אחר פיתוח שאר חלקי החללית. השיגור בוצע בכל זאת, כדי לעמוד בתחרות עם ברית המועצות, שכבר שיגרה שתי חלליות זונד בלתי מאוישות סביב הירח בספטמבר ונובמבר, והחזירה אותן בשלום לכדור הארץ, והיה חשש שהרוסים יקדימו את האמריקאים בנחיתה על הירח. פרנק בורמן, מפקד המשימה, העיד שזו הייתה למעשה המטרה העיקרית של משימה זו, שבמקור כלל לא תוכננה להגיע אל הירח. במקום מודול הירח החסר, הורכב מודול דמי בעל אותו משקל על המתאם בין החללית לרכב השיגור (הרקטה), לאיזון.
במהלך המשימה, כאשר חזרה החללית מעבר לירח ויצרה שוב קשר עין עם כדור הארץ, צילם הצוות את התמונה המפורסמת של "זריחת כדור הארץ" מעל אופק הירח. החללית נחתה ב-27 בדצמבר אותה שנה, באוקיינוס השקט, וחולצה על ידי ה-USS Yorktown
[עריכה] הצוות
[עריכה] פרנק בורמן
ערך מורחב – פרנק בורמן
בגיל 15 כבר למד לטוס. סיים את האקדמיה הצבאית האמריקאית בשנת 1950 כבוגר במדעים. בשנת 1957 השלים תואר שני בהנדסה אווירונאוטית במכון הטכנולוגי של קליפורניה. שירת בחיל האוויר האמריקאי כטייס קרב, מדריך וטייס ניסוי. בשנת 1962 נבחר על ידי נאס"א לתוכנית ג'מיני ואפולו. בשנת 1965 היה מפקד ג'מיני 7, שם, יחד עם ג'יימס לוול, ביצע את הפגישה הראשונה בחלל, עם ג'מיני 6. בשנת 1968 השתתף בוועדת החקירה לאסון אפולו 204 (שכונתה "אפולו 1" מאוחר יותר). מאוחר יותר קיבל את תפקיד מנהל תוכנית אפולו, והנהיג את הצוות שתכנן מחדש את חללית אפולו. השתתף במשימת אפולו 8, שהייתה הפעם הראשונה שבני אדם עזבו את מסלול כדור הארץ, והקיפו את הירח.
[עריכה] ג'יימס לוול הבן
- ערך מורחב – ג'יימס לוול הבן
היה אסטרונאוט בתוכנית ג'מיני ותוכנית אפולו. בשנת 1952 סיים תואר בוגר במדעים באקדמיה למדעים של הצי האמריקאי. בשנת 1958 סיים לימודים בבית הספר לטייסי ניסוי. בשנת 1961 סיים לימודים בבית הספר לבטיחות תעופתית של אוניברסיטת דרום קליפורניה. סרן בחיל האוויר האמריקאי. שירת כטייס ניסוי במרכז הניסויים של הצי. היה מנהל תוכנית מטוס ה־F-4 פאנטום, ובמקביל שירת כמהנדס בטיחות בטייסת הקרב 101. נבחר לתפקיד אסטרונאוט ב־1962, והיה אסטרונאוט גיבוי לג'מיני 4 ו־9, וכן היה גיבוי של ניל ארמסטרונג באפולו 11. ב־4 בדצמבר 1965 שוגר בג'מיני 7, שהייתה הפעם הראשונה בה שתי חלליות נפגשו בחלל. ב־11 בנובמבר 1966 שוגר עם באז אולדרין לג'מיני 12, המשימה האחרונה בתוכנית ג'מיני.
[עריכה] ויליאם אנדרס
- ערך מורחב – ויליאם אנדרס
נולד ב17 באוקטובר 1933 בהונג קונג. בשנת 1955 קיבל תואר בוגר במדעים מהאקדמיה של הצי האמריקאי. בשנת 1962 קיבל תואר שני בהנדסה גרעינית מהמכון הטכנולוגי של חיל האוויר. בסיום לימודיו באקדמיה של הצי הצטרף לחיל האוויר כטייס בטייסת יירוט בכל מזג אוויר. מאוחר יותר מונה לאחראי על ניהול טכני של תוכניות תוצאי סיכוך וקרינה של כורים גרעיניים במעבדת הנשק של חיל האוויר בניו מקסיקו. בשנת 1964 נבחר על ידי נאס"א כאסטרונאוט כחלק מהקבוצה השלישית. היה טייס גיבוי של ג'מיני 11 ואפולו 11, והיה טייס מודול הירח באפולו 8.
בין שנת 1969 לשנת 1973 שימש כמזכיר ביצועי של מועצת החלל והאווירונאוטיקה הלאומית, שהייתה אחראית בפני הנשיא, סגנו וחברי הקבינט על פיתוח מדיניות מחקר, פיתוח, פעילויות ותכנון של מערכות חלל ואווירונאוטיקה.
בשנת 73' מונה לוועדה לאנרגיה אטומית, מועצה בת חמישה חברים, שם היה נציב אחראי על כל פעולות המחקר והפיתוח של מערכות כוח גרעיניות ולא גרעיניות. הוא גם מונה למנכ"ל תוכנית חילופי הטכנולוגיה המשותפת לארצות הברית וברית המועצות להיתוך וביקוע גרעיניים.
בעקבות ארגון מחדש של פעילויות הפיקוח והפיתוח הגרעיניים בארצות הברית, הוא מונה בינואר 1975 על ידי הנשיא פורד ליו"ר הראשון של הוועדה לפיקוח גרעיני, האחראית לבטיחות גרעינית ותאימות לשמירה על הסביבה. בתום כהונתו, מונה לשגריר ארצות הברית בנורבגיה, תפקיד אותו החזיק עד 1977.
אנדרס עזב את השירות הציבורי לאחר 26 שנות שירות, ובספטמבר 1977 מונה לסגן נשיא ומנהל כללי של של חטיבת המוצרים הגרעיניים של חברת ג'נרל אלקטריק.
בשנת 1979 השלים את התוכנית המתקדמת למינהל באוניברסיטת הרוורד.
בינואר 1980 מונה למנהל כללי של חטיבת ציוד המטוסים בג'נרל אלקטריק, שם היה אחראי על מספר מפעלים שייצרו ציוד צבאי בתחום התעופה.
ב-1984 עזב את ג'נרל אלקטריק ומונה לסגן נשיא לענייני אירוספייס בחברת טקסטרון. בשנת 1986 מונה לסגן נשיא בכיר לפעולות בחברה.
הוא היה גם יועץ למשרד למדיניות מדע וטכנולוגיה והיה חבר של מועצת המדע להגנה והמועצה המייעצת של נאס"א. הוא פרש מחיל האוויר האמריקאי בדרגת רב אלוף (Major general).
בשנת 1990 מונה לסגן נשיא ג'נרל דיינמיקס, וב-1990 מונה ליו"ר ומנכ"ל החברה. ב-1993 פרש מהחברה כשכיר, אך נשאר יו"ר מועצת המנהלים עד מאי 1994, אז פרש סופית מן החברה.
[עריכה] מדיה
 |
|
|
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אפולו 8 |
חלק הדן במשימה זו מתוך מסמך של נאס"א המסכם את כל פרויקט אפולו (PDF)
