אר.אי.אם.
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| אר.אי.אם. | |
|---|---|
 |
|
| מקור | אתונה, ג'ורג'יה, ארצות הברית |
| שנות פעילות | 1980—היום |
| ז'אנר | רוק רוק אלטרנטיבי פופ |
| חברת תקליטים | האחים וורנר IRS רקורדס |
| חברי ההרכב | מייקל סטייפ מייק מילס פיטר באק |
| חברים לשעבר | ביל ברי |
אר.אי.אם. (.R.E.M) היא להקת רוק שנוסדה בעיר את'נס, במדינת ג'ורג'יה, ארצות הברית ב-1980 על ידי מייקל סטייפ (סולן), ביל ברי (תופים), פיטר באק (גיטרה), ומייק מילס (גיטרה בס וקולות רקע).
במהלך שנות השמונים, בהיותם חתומים בלייבל העצמאי IRS, הם השיגו מעמד מיוחד במוזיקה האמריקנית באותן שנים. במיוחד, אימצו אותן תחנות מוזיקה שפנו לקהל של סטודנטים מהקולג', אשר הפכו אותם לאחת מהלהקות הבולטות ברוק האלטרנטיבי של אותה תקופה. עם תחילת שנות התשעים, ויציאת שני אלבומים שהוגדרו כמופת מוזיקלי, אר.אי.אם. הפכה לאחת מהלהקות הפופולריות, המוערכות, והמשפיעות מוזיקלית בעולם.
תוכן עניינים |
[עריכה] שם הלהקה
הלהקה בחרה את השם אחרי ריפרוף אקראי במילון. REM הם ראשי תיבות של Rapid Eye Movement (שלב במהלך השינה בו מופיעים חלומות ומתאפיין בתנועות עיניים מהירות), אך זה אינו השם המלא של הלהקה. בקרב חלק מהמעריצים REM מסמל Really Excellent Music.
[עריכה] 1982 - 1987 : השנים ב-IRS
תקליטון השדרים הראשון של הלהקה, Chronic Town, אשר יצא ב-1982, המחיש את סגנונם המוזיקלי: גיטרות, נגינת אקורדים מהירה, שירה שהיא כמעט מלמול ומילים אשר אינם מתרכזות באהבה וביחסים, שהם נושאי הכתיבה המרכזיים במוזיקה הפופולרית.
אלבום הבכורה של אר.אי.אם Murmur שיצא ב1983, נחשב לאחד מהתקליטים הטובים של שנות השמונים. הוא הביא לידי ביטוי את סגנונם המוזיקלי המיוחד והדגיש את הנטייה של מילות השירים להיות מעורפלת, כמעט בלתי מובנת.
אלבומה השני של הלהקה, Reckoning שיצא ב1984, היה פחות מאוחד מבחינת סגנונו המוזיקלי ביחס לאלבום הראשון, ושילב מספר סגנונות שונים באלבום אחד. למרות שמילות השירים היו אפלות וכללו טביעה, שטפונות ופירוד, המלודיה הצליחה להתעלות מעל זה.
Fables of the Reconstruction, אלבומם השלישי אשר יצא ב-1985, חקר את המיתולוגיה של דרום ארצות הברית. השירים עסקו באינדיבידואלים אקסצנטריים וברכבות, שהם נוף מוכר מאוד במוזיקה הדרומית. בתקופה זו, אר.אי.אם נחשבו כלהקת רוק קולג'ים. שיריה הושמעו רבות בתחנות רדיו של סטודנטים ברחבי ארצות הברית, ולמרות שנחשבו כלהקה חשובה ברוק האלטרנטיבי, הפריצה המשמעותית שלהם לציבור הרחב תתבצע רק מספר שנים לאחר מכן.
ב-1986 יוצא האלבום הבא של הלהקה – Lifes Rich Pageant, אשר שמו לקוח מתוך משפט בסרט של הפנתר הורוד. באלבום הזה, בניגוד לקודמיו, מילות השירים היו מובנות וברורות יותר, יחד עם נגיעות פוליטיות. השיר "Cuyahoga", למשל, מתייחס לנהר באוהיו אשר עלה באש עקב זיהום המים; השיר "Fall On Me" מדבר על גשם חומצי ועל זיהום האוויר הגורם לו. במובנים רבים, אלבום זה מהווה את תום התקופה הראשונה בהיסטוריה של הלהקה, בעיקר כי החל מהאלבום הבא היא זוכה להצלחה והכרה הרבה יותר גדולה מבעבר. כך, שאם עד תקופה זו הם נהנו מקהל נאמן ואהדה גדולה מאוד של מבקרי המוזיקה, החל מהאלבום הבא, הלהקה זוכה להגיע לקהלים הרבה יותר רחבים.
Document מ1987, היה אלבום האחרון אשר יצא בלייבל של I.R.S. הוא אף סיפק את להיטם הגדול הראשון - "The One I Love", אשר הצליח להגיע למקום התשיעי במצעד הפופ האמריקני. בניגוד לדעה המקובלת כי מדובר בשיר אהבה, שיר זה למעשה מתאר שמחה על סיומם של יחסי אהבה שהסתיימו. שיר נוסף שהפך לקלסיקה מבחינת מעריצי הלהקה הוא "(It's the End of the World as We Know It (And I Feel Fine".
את Document הפיק סקוט ליט, אשר הפיק את כל אלבומי הלהקה ב-11 השנים הבאות. אר.אי.אם חבה חלק ניכר מהצליל הייחודי שלה לעבודתו של סקוט ליט.
Dead Letter Office, אשר יצא ב-1987 הוא למעשה אלבום אוסף שכלל קטעים נדירים שלא הוצגו בעבר, וגרסאות כיסוי. Eponymous הוא אלבום אוסף נוסף (1988), ואף הוא סיכם את תקופתה המוקדמת של הלהקה. האוסף הכיל מספר גרסאות אלטרנטיביות לשירים וערבוב של שירים אחרים.
[עריכה] 1988 - 1996 : כוכבי רוק
ב-1988, אר.אי.אם חתמה בלייבל המרכזי של האחים וורנר (Warner Brothers), בשנה זו יצא אלבומם Green. זו הייתה הפעם הראשונה בה נהנתה הלהקה מיחסי ציבור מסיביים והחל משנת 1989 הם יצאו לסיבובי הופעות באצטדיונים. חלק ממעריצי הלהקה ששמרו להם אמונים עוד מתחילת הדרך טענו כי הלהקה התמסחרה, וזה בא לידי ביטוי במוזיקה שהפכה פופולרית על חשבון האיכות שהתקיימה באלבומי הלהקה בעבר. עם זאת, אר.אי.אם החלו להפוך ללהקת רוק מרכזית, עם התייחסות גם מעבר לים כמו באירופה, אוסטרליה וגם ישראל.
האלבום עצמו כלל כמה להיטים, ביניהם "Orange Crush", משירי המחאה החשובים של הלהקה (השיר עוסק בלוחמה הכימית בה השתמש צבא ארצות הברית במלחמת וייטנאם, לעתים קרובות נגד חפים מפשע), "Stand "ו-"Pop Song 89".
שני אלבומיהם הבאים, Out of Time מ-1991 ו-Automatic for the People מ-1992 זכו להצלחה בינלאומית מרשימה ועמדו בראש רשימת התקליטים הנמכרים, כל זאת למרות שהלהקה לא יצאה לסיבוב הופעות לאחר תקליטים אלו. Automatic for the People, עם כ-15 מיליון עותקים, היה לאלבום המצליח ביותר של הלהקה בכל הזמנים, וזאת למרות עיסוקו בתכנים קודרים כגון מוות והתאבדות.
שני אלבומים אלו הנפיקו מספר גדול של להיטים כדוגמת "Shiny Happy People" (עם קייט פירסון מהלהקה B-52, אשר גם היא מגיעה, כמו אר.אי.אם, מהעיר את'נז שבג'ורג'יה), "Losing My Religion", "Everybody Hurts", ו- "The Sidewinder Sleeps Tonite" (מבוסס באופן שטחי על השיר The Lion Sleeps Tonight).
אמנם, נדמה כי השיר "Losing My Religion" מדבר על הקשר שבין אדם לאלוהים או היחס לדת, אך זו לא הייתה כוונתו המקורית של הטקסט. במהלך התוכנית VH1 storytellers סטייפ טען שלמעשה השיר נכתב על תחילת קשר בין שני אנשים, כאשר בשלב הראשוני עדיין לא ברור האם האדם השני שואף אף הוא ליצור קשר עם זה שמעוניין בו.
במהלך 1994 מוציאה הלהקה את האלבום Monster, שהושפע מסגנון הגראנג' ששלט בתקופה זו. הלהיט המרכזי מתוך האלבום היה "What's the Frequency, Kenneth", ששודר רבות בMTV. אחת מהטענות שהשמיעו מבקרי המוזיקה נגד האלבום היא שאר.אי.אם החלה לשנות מסלול לכיוון הגלאם רוק (glam rock).
מסע ההופעות שליווה את האלבום היה צומת בהיסטוריה של הלהקה, כאשר במהלך הסיבוב המתופף ביל ברי סבל מדימום במוח במהלך אחת מההופעות, מה שהוביל לבסוף לפרישתו מהלהקה לטובת חיי חקלאות שקטים בג'ורג'יה. למעשה, מסע ההופעות הושהה עקב רצף בעיות בריאותיות, ביל ברי והמפרצת במוח, ניתוח שבר של מייקל סטייפ והדבקות מעיים של מייק מילס שנבעה מניתוח קודם. אך עצם עזיבתו של ברי, הייתה נקודת המפנה שדרשה תקופת הסתגלות.
במהלך אותו סיבוב ולפני פרישתו של ברי, הלהקה הספיקה להקליט את האלבום New Adventures in Hi-Fi ב-1996, בו שילבה הלהקה פעולה בין היתר עם פטי סמית. אלבום זה, אשר לא הניב להיטים גדולים, נחשב למהטובים שבתולדות הלהקה. את התמונה על-גבי עטיפת התקליט צילם מייקל סטייפ בעצמו.
[עריכה] 1997 - 2003: אר.אי.אם לאחר עזיבתו של ברי
לאחר עזיבתו של ברי הוציאה הלהקה את האלבום Up, אשר זכה לשבחים אצל המבקרים אך לא אצל הקהל, כאשר נראה כי המכירות בארצות הברית היו נמוכות יותר ביחס למכירות באירופה. מאחר והמתופף עזב, בחלק מהשירים שולבה מכונת תופים, כיוון וכפי שטענה הלהקה אז, לא היה להם רצון להחליף את ברי במישהו אחר. בראיונות סיפרו חברי הלהקה על אווירה קשה לאחר עזיבת ברי ורצון לפרק את הלהקה, אשר חילחלו גם לעשיית האלבום. באלבום זה נפרדה הלהקה גם מהמפיק המסורתי שלה, סקוט ליט. הלה הוחלף בטכנאי הקול פאט מק'קארתי.
בשנת 2000 זכה השיר Losing My Religion במקום השני בתחרות על שיר העשור, אחרי השיר One של להקת U2.
במהלך 2001 חזרו שוב חברי אר.אי.אם ויצרו אלבום נוסף, Reveal, אלבום שקט יחסית לחומרים המוקדמים שלהם.
[עריכה] 2004 ואילך : המשך פעילות
במהלך 2004, אר.אי.אם חוזרים שוב עם אלבום חדש, Around the Sun. אלבום זה מבחינה מוזיקלית דומה לקודמו ומאופיין בקו מוזיקלי שקט יחסית. דמיון נוסף לאלבום הקודם נתקבל בדמות הביקורות המעורבות להן זכה, אך בטענה שגם כאשר אר.אי.אם עושים תקליט רע, זה עדיין טוב בהרבה מהממוצע.
עבור אלבום זה, ובהתאמה גם לסיבוב ההופעות שבא בעקבותיו, אר.אי.אם שכרו מתופף חדש, ביל ריפלין. לברי מייקל סטייפ ריפלין הובא על ידי פיטר באק מאחר והוא חשב שריפלין יוכל לקדם אותם לסגנון שונה. סינגלים מאלבום זה כללו את : “Leaving New York”, “Aftermath”, “Electron Blue” ו - “Wanderlust”.
סיור ההופעות העולמי (שפסח על ישראל) שבא בעקבות האלבום, היה סיור ההופעות העולמי הראשון מאז הסיור Monster במהלך 1995, אותו אר.אי.אם נאלצו להשעות עקב בעיות רפואיות שצצו במהלכו, הן של מייק מילס, ביל ברי ומייקל סטייפ.
בראיון שנערך במהלך 2005, אמר פיטר באק כי אלבומה הבא של הלקה ינקוט בקו מוזיקלי שונה מהאלבומים הנוכחיים של אר.אי.אם, ויהיו כדוגמת השיר “I'm Gonna DJ” שבוצע במהלך הסיור העולמי של Around the Sun. ההנחה היא, כי אלבומם הבא יהיה אלבום רוק, אשר אם יצליח, יוביל להתרת החוזה עם האחים וורנר, להם חייבים אר.אי.אם נכון ל-2005 עוד שני אלבומים. במרץ 2007, דווח בעיתונות כי הלהקה חוזרת לאולפן כדי להקליט את אלבום האולפן ה-14 במספר שלה[1].
ב12 במרץ 2007, אר.אי.אם נכנסה להיכל התהילה של הרוקנ'רול.
[עריכה] סגנון ויזואלי, אניגמטיות ופעילות פוליטית
לאורך השנים אר.אי.אם הצליחו לייצר לעצמם סגנון ויזואלי מתחדש, אשר בא לידי ביטוי בקליפים הרבים שלהם. זכור במיוחד הקליפ ל- "Losing My Religion", שנחשב לפורץ דרך בתקופתו.
כתרים רבים נקשרו לחברי הלהקה, אך אין ספק שדמותו של הסולן זכתה למירב תשומת הלב, בין היתר עקב האניגמטיות של מילות השירים אשר כתב ואותן לרוב סירב לפרש וזהותו המינית, אשר לוותה בשמועות עקשניות לאורך שנים (בין השאר בדבר היותו חולה איידס). סטייפ, ככל הנראה דו-מיני, מסרב להתייחס ברצינות לספקולציות; כשנשאל פעם לזהותו המינית, ענה כי "תוויות משמשות בתעשיית המזון, במיוחד לסימון פחיות שימורים". סטייפ חי עם החבר הנוכחי שלו מאז שנת 2000. בעבר יצא עם נטלי מרצ'נט, סולנית הלהקה 10,000 מניאקים.
מעבר להיותו סולן הלהקה, סטייפ משמש כמפיק קולנוע ואף שימש אחד ממפיקי הסרט המצליח להיות ג'ון מלקוביץ'. הוא אף צלם חובב והוציא כמה ספרי צילומים, אחד מהם על הזמרת פטי סמית, אותה מעריץ מאז ילדותו.
למרות הנושאים הטעונים בהם עוסקים שיריו, נראה כי סטייפ אינו חסר חוש הומור. באחד מהראיונות שנתן הוא טען שגם אם הוא ישיר מספרי טלפון, זה עדיין יגרום לאנשים לבכות. ומעניין לציין, שדווקא את שירם הידוע בעליזותו "Shiny Happy People", הם מסרבים לבצע בהופעות, כיוון שלטענתם הם אינם מסוגלים לעשות זאת בלי לצחוק.
מבחינה פוליטית, ידוע כי חברי הלהקה תומכים בדמוקרטים בארצות הברית, ואף הופיעו במסגרת חגיגות ההשבעה של הנשיא ביל קלינטון. שם ביצעו גרסת כיסוי לשיר "One" של להקת U2. ידוע למשל, שסטייפ חתם על עצומה נגד המלחמה שמנהלת ארצות הברית בעיראק. וגם, שחברי הלהקה הופיעו במסע הופעות "Vote for Change" שיזם ברוס ספרינגסטין יחד עם להקות כדוגמת פרל ג'אם, הדיקסי צ'יקס ורבים אחרים. המסע התמקד במדינות שהתנדנדו מבחינה פוליטית, ונועד לטובת המתמודד בבחירות 2004, ג'ון קרי. אר.אי.אם אף השתתפו בלייב8 (גרסת שנות ה-2000 ללייב אייד) שנערך ב2 ביולי 2005. הלייב8 הוא קונצרט הרוק הגדול מבחינת מספר הצופים בו עולם ונועד להגביר מודעות למתרחש באפריקה. מופע נוסף שתוכנן בהייד פארק, בו נערך אך הלייב8, בוטל עקב אירועי הטרור בבריטניה שהתרחשו ב7 ביולי 2005.
[עריכה] אר.אי.אם בישראל
בישראל זוכה הלהקה לאהדה רבה, וקהל מעריצים לא קטן עוד לפני שהפכו לחלק מהמיינסטרים. כאשר שירם הידוע "Losing My Religion" שוחרר לרדיו, נאלצו עורכי מצעדי הפזמונים בישראל להסירו לבסוף מרשימת השירים הנבחרים, מכיוון שאף שיר אחר לא הצליח להדיחו מהמקום הראשון במשך מספר חודשים. הלהקה אף הופיעה בארץ במהלך שנות התשעים. הלהקה עוררה עליה ביקורת מצד מעריציה, כאשר במהלך הבחירות לנשיאות בארצות הברית, שניים מחברי הלהקה באו לישראל לקידום מכירות, ולכן לא יכלו להצביע.
ידוע, כי בזמן הקלטתו של האלבום Reveal, סטייפ שהה זמן מה בתל אביב. שמועה עקשנית טוענת כי ארבעה משירי האלבום נכתבו שם. בנוסף, תל אביב מוזכרת גם בשיר "Disappear" מאותו אלבום.
[עריכה] דיסקוגרפיה
[עריכה] אלבומים
- Murmur 1983
- Reckoning 1984
- Fables of the Reconstruction 1985
- Lifes Rich Pageant 1986
- Dead Letter Office 1987
- Document 1987
- Eponymous 1988
- Green 1989
- Out of Time 1991
- Automatic for the People 1992
- Monster 1994
- New Adventures in Hi-Fi 1996
- Up 1998
- Reveal 2001
- Around the Sun 2004
[עריכה] אוספים
- Eponymous 1988
- The Best of R.E.M. 1991
- Singles Collected 1994
- R.E.M. In The Attic 1997
- 2002 (R.E.M.IX (Web Only Remixes
- In Time - The Best of R.E.M. 1988-2003 2003
[עריכה] סינגלים
- 1983 "Radio Free Europe"
- 1983 "Talk About the Passion"
- 1984 "So. Central Rain (I'm Sorry)"
- 1984 "(Don't Go Back to) Rockville"
- 1985 "Can't Get There From Here"
- 1985 "Driver 8"
- 1985 "Wendell Gee"
- 1986 "Fall On Me"
- 1986 "Superman"
- 1987 "The One I Love"
- 1987 "It’s the End of the World as We Know It (And I Feel Fine)"
- 1988 "Finest Worksong"
- 1989 "Stand"
- 1989 "Orange Crush"
- 1989 "Pop Song 89"
- 1989 "Get Up"
- 1991 "Losing My Religion"
- 1991 "Shiny Happy People"
- 1991 "Near Wild Heaven"
- 1991 "Radio Song"
- 1992 "Drive"
- 1993 "Man on the Moon"
- 1993 "The Sidewinder Sleeps Tonite"
- 1993 "Everybody Hurts"
- 1993 "Nightswimming"
- 1993 "Find the River"
- 1994 "What's the Frequency, Kenneth?"
- 1995 "Bang and Blame"
- 1995 "Star 69"
- 1995 "Strange Currencies"
- 1995 "Crush With Eyeliner"
- 1995 "Tongue"
- 1996 "E-Bow the Letter"
- 1996 "Bittersweet Me"
- 1997 "Electrolite"
- 1997 "How the West Was Won and Where It Got Us"
- 1998 "Daysleeper"
- 1998 "Lotus"
- 1999 "At My Most Beautiful"
- 1999 "Suspicion"
- 2000 "The Great Beyond"
- 2001 "Imitation of Life"
- 2001 "All the Way to Reno (You're Gonna Be a Star)"
- 2001 "I'll Take the Rain"
- 2003 "Bad Day"
- 2004 "Animal"
- 2004 "Leaving New York"
- 2004 "Aftermath"
- 2005 "Electron Blue"
- 2005 "Wanderlust"
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: R.E.M. |
