בוסה נובה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בוסה נובה (מפורטוגזית: Bossa Nova), סגנון מוזיקלי אשר גובש בברזיל בשלהי שנות ה-50 על ידי המלחין אנטוניו קרלוס ז'ובים והזמר-גיטריסט ז'ואו ז'ילברטו. הפך פופולרי מאוד ברחבי העולם בשנות ה-60 והשפיע רבות על התפתחות המוזיקה הפופולרית ומוזיקת הג'אז מסוף המאה ה-20 ועד היום.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקורות והיסטוריה
משמעות השם "בוסה נובה" הוא "בוסה חדשה". המילה "בוסה" הייתה שגורה בפי מוזיקאים בברזיל גם טרם הופעת הבוסה נובה כסגנון מוזיקלי, והיא באה לציין ביצוע מלא חן וקסם.
מקורות הבוסה נובה במוזיקה העממית הברזילאית: סמבה אפרו-ברזילאית קצבית מצד אחד ובלאדות דייגים נוגות מאידך. אלו, יחד עם השפעות ג'אז אמריקני, הביאו לסגנון החדש: מעין סמבה רוגעת נטולת כלי הקשה רועשים ובעלת דגש מיוחד על הרמוניה מורכבת.
הבוסה נובה הוצגה לראשונה באוזני קהל ברזילאי בשנת 1958 על ידי ז'ואו ז'ילברטו שביצע מלחניו של ז'ובים. שנה לאחר מכן, ב-1959, כאשר יצא לאקרנים הסרט "אורפאו נגרו" מלווה בלחניו של ז'ובים, זכה הסגנון החדש לפופולריות גם בשאר מדינות אמריקה הלטינית. ב-1962 כבש הסגנון את ארצות הברית עם אלבום שהקליטו נגני הג'אז הסקסופוניסט סטן גץ והגיטריסט צ'ארלי בירד, המוקדש לקטעי בוסה נובה של ז'ובים.
הפופולריות הבינלאומית הגדולה באה עם האלבום שיצא מייד אחר כך בשנת 1963, כולו לחני בוסה נובה של ז'ובים בביצוע גץ, ז'ואו ז'ילברטו ואשתו אסטרוד. רוב שירי האלבום הפכו להיטים בינלאומיים (ביניהם הנערה מאיפנימה ו- Desafinado).
הקלטות מאוחרות יותר של זמרי ג'אז ידועים כמו אלה פיצג'רלד ופרנק סינטרה המוקדשות לשירי בוסה נובה של ז'ובים, ביססו את מעמדה כאחד הסגנונות המשפיעים ביותר על המוזיקה הפופולרית ומוזיקת הג'אז עד היום. בשלהי שנות ה-60 פחתה הפופולריות של הבוסה נובה, אך היא היוותה בסיס לסגנונות חדשים במוזיקה הברזילאית, כמו הטרופיקליה וה-MPB.
[עריכה] כלי נגינה אופייניים
בביצועם ה"קלאסי", קטעי בוסה נובה הם בעיקר שירה בליווי פריטה על מיתריה הגבוהים של גיטרה קלאסית (שלושת מיתרי הניילון), כפי שנהג ז'ילברטו חלוץ מבצעיה. גם בעיבודים להרכבי ג'אז גדולים יישמר לגיטרה כמעט תמיד תפקיד הקצב הבסיסי.
הפסנתר גם הוא כלי מקובל בביצוע בוסה נובה: ז'ובים כתב וביצע את קטעי הבוסה נובה שלו בעיקר בליווי פסנתר. האפשרויות המגוונות בפסנתר גם הקלו על הגישור וההפריה ההדדית בין סגנונות הבוסה נובה והג'אז.
תופים וכלי הקשה מהווים מרכיב פחות חיוני בבוסה נובה. עם זאת, קיים סגנון תיפוף ייחודי לה המחקה מעט את תפקיד הטמבורין בסמבה, עם הקשות על מסגרת התוף בלבד.
ליווי תזמורתי עשיר ומצועצע יותר מקושר לעיבודים צפון-אמריקניים, המכונים לעתים "מוזיקת מעליות" או "מוזיקת חתונות".
[עריכה] מבנה
המקצב הבסיסי של הבוסה נובה שאול ממקצב הסמבה, המשלב תבניות קצב שמקורן בקהילות עבדים מאפריקה עם אלמנטים הלקוחים ממוזיקת מארש אירופאית. כמו הסמבה, כתובה הבוסה נובה במקצב 2/4 בדרך כלל, עם דגש על הפעמה הראשונה.
בליווי הגיטרה הטיפוסי, פורטת הבוהן על מיתר הבאס (הצליל הנמוך) בפעמות 1 ו-3, בעוד שאר האצבעות פורטות בו-זמנית על המיתרים הגבוהים בפעמות 1, 2, ובהשהיה אחרי פעמה 3, כפי שמודגם באיור המצורף:
מבחינה הרמונית קיים דמיון רב בין בוסה נובה וג'אז: בשני המקרים רב השימוש באקורדים מוגדלים, מוקטנים ומורכבים ("מלוכלכים") המעצימים את ההשהיה ההרמונית. אופייניים לבוסה נובה מהלכים הרמוניים כרומטיים: צעדים הרמוניים הדרגתיים.
שירי בוסה נובה טיפוסיים מורכבים בדרך כלל משני בתים ולרוב הם נטולי פזמון (בניגוד לרוב שירי המוזיקה הפופולרית). אורכו של שיר בוסה נובה נע בין 2 ל-4 דקות. הקלטותיהם הראשונות של ז'ובים וז'ילברטו כללו קטעים המורכבים אף מבית אחד בלבד שבוצע פעמיים, ואורכם היה לעתים פחות מ-2 דקות.
רבים מקטעי הבוסה נובה כלולים בספר הסטנדרטים (ה-Real Book) המשמש את נגני הג'אז.
[עריכה] ממבצעי הבוסה נובה המרכזיים
[עריכה] קטעי בוסה נובה מוכרים
- Desafinado
- The Girl from Ipanema
- Aguas de Marco
- One Note Samba
- Felicidade
[עריכה] שירים ישראליים בסגנון הבוסה נובה (רשימה חלקית)
- "בואי לאילת": ליאור ייני
- "מות הפרפר": חוה אלברשטיין
- "שתיקת הים": יהודית רביץ
- "מי לאהבה" (מי שלמחול נועד): יהודית רביץ
- "מעיין" (כשצוחקת מכשפת היער): קורין אלאל
- "סוזי דולצינאה": מתי כספי
- "מתוק למות בים": אילנית
- "בוסה נובה קטן": רמי פורטיס ושלומי ברכה (שילוב של בוסה נובה ורוק)
- "פגישה (בוסה-נובה)": איה כורם
תורגמו ובוצעו בעברית:
- "עזור לי" (מתוך "ארץ טרופית יפה")
- "אושר" (מתוך "ארץ טרופית יפה")
- "והגשם יבוא" (מתוך "לילה גוב", בביצוע גידי גוב ומיקה קרני)