גיליוטינה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הגיליוטינה היא מכשיר אשר שימש להוצאה להורג בעריפה בצרפת ומושבותיה, ובמידה פחותה גם בכמה מדינות אירופיות אחרות. הגיליוטינה פותחה ונכנסה לשימוש במהלך המהפכה הצרפתית. מדובר במתקן בעל סכין חדה וכבדה, אשר נופלת ועורפת את ראש האדם השכוב מתחתיה קשור, אל תוך סל. ההמונים קראו למתקן "Guilliotine", צורת הנקבה של שם האיש שהכניס את המתקן הזה לשימוש, דוקטור ז'וזף גִיוֹטֶן (Guilliotin).
הגיליוטינה, מסמליה הבולטים של המהפכה הצרפתית, הייתה נתונה במחלוקת עזה. יש שראו בה מופת לשוויון מול החוק של הראויים למוות, המומתים מיידית, ללא עינויים וסבל. לעומתם יש שראו בה אמצעי אכזרי הנוטל חיי אדם כלאחר יד.
המפורסמים מבין נידוני הגיליוטינה הם המלך לואי ה־16, שהוצא להורג ב־21 בינואר 1793, ואשתו מארי אנטואנט.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] מתקנים קדומים
מתקנים מכניים לכריתת ראשים היו קיימים עוד בסין, ספרטה ופרס הקדומה.
ידוע על שימוש במתקן ה"הליפקס גיבט" דמויי הגיליוטינה כבר בשנת 1307 באירלנד. לאחריו הופיע מתקן סקוטי שנקרא "העלמה הסקוטית" (סקוטיש מיידן). מתקן זה היה בשימוש לצרכי הוצאה להורג באיים הבריטים. הנידון היה שוכב על גבו כשידיו כבולות, מתחת ללהב גרזן שעליו הונחה אבן כבדה, קשורה לגלגלת וחבל ארוך. כל בני הקהילה היו מושכים את החבל ומשחררים אותו לפי פקודה, וכך ההוצאה להורג הייתה משותפת וציבורית.
בגרמניה הופיע במאה ה־16 מתקן ה"דילה" דמוי הגיליוטינה, ובאיטליה מתקן ה"מאנאיה", בו היה הנידון כורע על ברכיו ומניח את גרונו על להב תחתון, בעוד להב עליון היה מורד על ראשו.
עם זאת נודעת למתקנים אלו השפעה מועטה ביותר על המצאת הגיליוטינה, שתוכננה והומצאה מחדש ללא הסתמכות על מודלים קודמים.
[עריכה] הולדת הגיליוטינה
תחילת השימוש בגיליוטינה הינה בימי המהפכה הצרפתית. הרופא ההומניסט ד"ר ז'וזף אינייס גיוטן, פרופסור לאנטומיה, הציע ב־1789 להשתמש ב"מכשיר מכני לעריפת ראשים" כאמצעי הומני להוצאה להורג. לטענתו, המתקן, שיש להמציאו, יהרוג ללא כאבים, ודרך ההריגה תהיה זהה לכולם. לאחר שהחל השימוש במתקן, הוא קיבל את השם "גיליוטינה" (נהגה בצרפתית "גיוטִין"), על שמו של הרופא. בתקופה המלוכנית היו ארבע צורות רשמיות של הוצאה להורג: אצילים נערפו בחרב או גרזן, פשוטי עם נתלו בפומבי, ובנוסף על פשעים חמורים בוצעה שריפה על המוקד (ידוע על מקרה בצרפת ב-1780), או נקשרו ונמתחו באוויר בארבע גפיהם, ובותרו בחרב.
רבים באספה המכוננת הלאומית, ובהם רובספייר ואנשיו, התנגדו נחרצות לעונשי מוות. אך עונש המוות אושר בהצבעה במקרים של בגידה במולדת.
מאוחר יותר היה רובספייר גדול המשתמשים בגיליוטינה, וראשו הוא נערף בה גם כן.
במשך שנתיים לא נעשה דבר בדבר הצעתו של ד"ר גיוטן, עד שהמוציא לפועל של בית המשפט בפריז, שארל אנרי סנסון, הממונה גם על ביצוע הוצאות להורג, פנה אל האספה הלאומית והביא בפניה את הצורך לזרז את הוצאתם להורג של נידונים רבים שהצטופפו בבתי הכלא השונים. האספה מינתה את ד"ר אנטואן לואי, מזכיר האקדמיה לכירורגיה, לתכנן מכשיר יעיל להוצאה להורג. הוא מסר את תכניותיו לנגר המלכותי אך בשל מחלוקת על עלויות העבודה הועברה מלאכת הבניה לבונה הצ'מבלו טוביאס שמידט, ששינה במעט את העיצוב והמכניקה.
המתקן שיוצר קיבל את השם הרשמי "לואיזון" או "לואיזט" (Louisette) על שם ממציאו, וכאמור ההמונים הם שנתנו לו את שמו המוכר יותר. המתקן החדש הועבר לחצר בית חולים פריזאי, ושם נוסה על כבשים ועל ראשי גוויות, בהצלחה רבה.
[עריכה] הגיליוטינה נכנסת לפעולה
ב־25 באפריל 1792 התרחשה ההוצאה להורג הראשונה בגיליוטינה, כאשר נערף ראשו של שודד-הדרכים והרוצח ז'אק ניקולא פאלטייר בפלאס-דה-גראב בפריס.
בגיליוטינה הוצאו להורג גם בכירי בית המלוכה בצרפת לרבות לואי השישה עשר ומארי אנטואנט. מאוחר יותר, גם מכסימיליאן רובספייר, מנהיג "שלטון הטרור" בצרפת, הוצא להורג בגיליוטינה.
בימי הטרור של רובספייר הוצאו להורג 17,000 איש, ונשמעה הטענה שקלות הביצוע ומהירותו מעודדת את השימוש בגליוטינה ויוצרת זילות של חיי אדם. ישנה עדות שבאחד המקרים הוצאו להורג 21 איש תוך 38 דקות.
בתקופה זו נשמעו טענות על כך שההכרה לא אובדת מיידית, בשל מהירות החיתוך, ואנשים העידו שראו ראשים שקרצו אליהם או ניסו לאמר דבר מה. השוואה ליונקים אחרים מוכיחה שלטענות אלה אין כל בסיס.
[עריכה] הגיליוטינה לאחר המהפכה
הגיליוטינה השנויה במחלוקת המשיכה לשמש גם בתקופת נפוליאון בונפרטה ונפוליאון השלישי. במיוחד עוררה התנגדות גוברת ההילולה והפולחן סביב ההוצאה להורג, מה גם שלעתים הפכה פושעים לגיבורים.
ב־1870 הוצא להורג ז'אן בטיסט טרופמן, רוצח משפחה שלמה בת שמונה נפשות. ההוצאה להורג הפכה להילולת שיכורים, והצופים טבלו את מטפחותיהם בדם, כפי שעשו בשעתו בעת ההוצאה להורג של לואי ה־16. הממשלה הוציאה מספר תקנות חדשות כדי למנוע את הישנות הביזיון הזה. ההוצאה להורג המשיכה להיות בכיכר אך הבמה בוטלה. הגיליוטינה שהייתה לרוב אדומה נצבעה בחום. הלהב נצבע בשחור כדי להפחית את הברק ונצנוץ השמש עליו. ומעל הכול בוטלה משרת המוציא להורג בכל צרפת, ונמסרה באופן בלעדי לאדם אחד. הזוכה במשרה היה לואי דובלר ובנו בכורו.
עוזר-תליין ונגר בשם ליאון ברגר שיכלל את הגיליוטינה והוסיף מנגנוני עזר כגון ידית לשחרור הלהב, מושב-גופה מתקפל ומגן שנועד למנוע התזת דם על התליין ועוזרו. הלהב עם הברגים שקל כ-40 ק"ג ואילו גובה הקורות היה כ-4 מטרים.
אותו לואי דובלר לקה בהתמוטטות עצבים לאחר שאישה נידונה התפשטה לפניו בפתאומיות לפני הגיליוטינה. הוא הודיע שלא יערוף עוד נשים. לאחר מכן ניתז זרם דם על פניו, והוא לקה בהמופוביה, פחד חולני מדם. במקביל גם רדפו אותו אנרכיסטים והומניסטים וניסו לחוטפו ולחסלו. הוא פרש וירש אותו בנו אנטול דובלר.
אנטול דובלר ערף 300 ראשים, האחרון בהם בשנת 1939. לאחר מותו של אנטול בשנה זו התבצעה הוצאה להורג של אז'ן וידמן, רוצח סידרתי ב־10 בספטמבר 1939. האירוע הפך להילולה גדולה ובזויה, והוחלט שמעתה הגיליוטינה תוצב בתוך בית הכלא, ורק פקידי הכלא ועורך הדין של הנידון יהיו נוכחים בה.
גם בגרמניה הנאצית השתמשו בגיליוטינה להוצאה להורג של פושעים פליליים, וביניהם מתנגדי המשטר הנאצי. כך, למשל, נערף בשנת 1941 מוריס באבו, צעיר שווייצרי שניסה להתנקש בחייו של היטלר, כמו גם אנשי תנועת השושנה הלבנה שהפיצו כרוזים אנטי נאצים במינכן בשנת 1943. מספר המוצאים להורג על ידי הנאצים, 20,000 איש, עולה על מספרם של כל הרוגי הגיליוטינה האחרים אי פעם.
ההוצאה להורג האחרונה בצרפת ובכלל הייתה ב-10 בספטמבר 1977 כאשר חמידה דג'אנדובי, מהגר מוסלמי, הוצא להורג בעוון רציחתה ועינוייה של אליזבת בוקט.
ב־1981 בוטל עונש המוות בצרפת.
[עריכה] מבנה הגיליוטינה והשימוש בה
המתקן החדש היה מורכב משתי מסילות עץ שדרכן עבר להב מתכת חד ומשופע. צורתו החדשה של הלהב נועדה לחתוך את הראש בקלות ובמהירות, ולא לחבוט בו בכח, כמו במתקנים הישנים, על מנת לכרות אותו.
ערב ההוצאה להורג היה עורפו של הנידון מגולח, והוא היה מגיע אל אתר ההריגה במרכבה מסורגת. הנידון היה עולה אל הגיליוטינה כשפניו אליה, ידיו קשורות מאחורי גבו, ועיניו גלויות. הוא היה מוצמד ברצועות קשירה אל משטח עץ אנכי שהגיע עד חזהו. משטח העץ היה נסוב על ציר ועובר למצב מאוזן, כשראשו של הנידון נכנס לתוך ה"לונט" (ירח קטן בצרפתית), עיגול בקוטר צוואר אדם, שאחז בראשו לבל יזוז. הסכין החדה הייתה יורדת במהירות וחותכת חיתוך מהיר ונקי את הראש, שהיה נופל לתוך סל, שנקרא באירוניה "סל הפיקניק". מאחר והלב עדיין פעם היה פורץ זרם דם חזק. צוות ההוצאה להורג היה מכוסה דם מכף רגל ועד ראש, ועל פי העדויות הצחנה במקום הייתה גדולה וכלבים היו נאספים בלילות ללקק את הדם.
מפעיל הגיליוטינה היה אוחז בשערו או באוזניו של הנידון ומציג אותו לציבור הנוכח.
ב־1870-1872 שוכלל מבנה הגיליוטינה על ידי ליאון ברגר, אך נשאר דומה מאוד בעקרו. נוספו לה מנגנוני עזר כגון ידית לשחרור הלהב, מושב-גופה מתקפל ומגן שנועד למנוע התזת דם על התליין ועוזרו. הלהב עם הברגים שקל כ-40 ק"ג ואילו גובה הקורות היה כ-4 מטרים.
[עריכה] גיליוטינה בתרבות
הגיליוטינה מופיעה בספר עלובי החיים של ויקטור הוגו המתאר אותה כייצור מפחיד, הלועס את קורבנותיו בתאוות דם נקמנית. זוהי בעצם אלגוריה למערכת הצדק הצרפתית של אותה תקופה, שמתוארת בהרחבה בהמשך הספר ומגולמת בדמותו של איש המשטרה המפקח ז'אבר.
בסרט "האלמנה מסן פייר" מתוארת סיטואציה, שבה אנשי אי צרפתי בודד מחכים חודשים רבים לבואה של הגיליוטינה, על מנת שיוכלו להוציא להורג רוצח.
בספר סקרלט פימפרנל, בהמשכיו ובעיבודים הרבים שנעשו לו, מסופר סיפורו של אציל אנגלי בימי המהפכה הצרפתית, שבעזרת קבוצה קטנה של שותפים (שאינם מודעים לזהותו האמיתית) מציל צרפתים מאימת הגיליוטינה. הספר נפתח בתיאור קודר ואפל של שגרת פעולתה של הגיליוטינה.
[עריכה] שימושים אחרים
בימינו משתמשים במונח זה כשם למתקן לחיתוך נייר, אשר נמצא בבתי דפוס ופועל בדרך דומה לגליוטינה, ובהשאלה למתקנים ביתיים לחיתוך נייר.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מטה הגיליוטינה - אתר המכיל מידע רב על הגיליוטינה: היסטוריה, אנשים, תמונות, דגמים ואף מצגות פלאש הממחישות את אופן פעולתה
- אתר גליוטינות - מכיל תמונות נדירות ומידע על הגליוטינה
