גליסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הקהילה האוטונומית גליסיה
Comunidade Autónoma de Galicia
Comunidad Autónoma de Galicia

דגל גליסיה סמל גליסיה
שפה רשמית	גליסית ספרדית
עיר בירה	סנטיאגו דה קומפוסטלה
נשיא	אמיליו פרס טואוריניו (Emilio Pérez Touriño)
הכרזת אוטונומיה	28 באפריל 1981
שטח - סה"כ - % משטח ספרד	במקום ה-7 בספרד 29,574 קמ"ר 5.8%
אוכלוסייה - סה"כ (2006) - % מאוכלוסיית ספרד - צפיפות	במקום ה-5 בספרד 2,767,524 תושבים 6.28% 93.8 תושבים לקמ"ר
קיצור ISO 3166-2	GA
אתר אינטרנט רשמי	Xunta de Galicia

גליסיה (Galicia בספרדית, Galiza בגליסית), קהילה אוטונומית בקצה הצפון-מערבי של ספרד. היא גובלת בקהילות האוטונומיות אסטוריאס וקסטיליה ולאון ממזרח, בפורטוגל מדרום ובאוקיאנוס האטלנטי מצפון וממערב.

[עריכה] דמוגרפיה

בגליסיה יש כ-2,700,000 תושבים (2003). צפיפות האוכלוסין הממוצעת, 91 תושבים לקמ"ר, גדולה מן הממוצע בספרד. רוב האוכלוסייה מתרכזת באזור החוף, בעיקר בפרול, א קורוניה וסנטיאגו דה קומפוסטלה, וכן לאורך הריאס לארגאס, במיוחד בפונטוודרה ובויגו. בפנים חבל הארץ האוכלוסייה דלילה מאוד. שיעור התמותה בגליסיה עולה על שיעור הילודה, ולכן האוכלוסייה הגליסית נמצאת בתהליך של הזדקנות וקיפאון מספרי.

לאורך ההיסטוריה גליסיה סבלה דווקא מבעיות של עודף אוכלוסין, שהביאו להגירה מסיבית לאמריקה - בעיקר ארגנטינה, ברזיל, אורוגוואי, ונצואלה ומקסיקו -- שהגיעה לשיאה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בשנות ה-50 של המאה ה-20 היה גל נוסף של הגירה, הפעם למדינות אירופה. משנות ה-60 ואילך עיקר ההגירה היא לאזורים אחרים בספרד. הגירה זו, שכוללת מטבע הדברים צעירים רבים, היא הסיבה לכך שהאוכלוסייה איננה גדלה. כשלושה רבעים מהגליסים מתגוררים בערים.

גליסיה מחולקת לארבע פרובינציות:

• אָ קוֹרוּנְיָה, בצפון מערב גליסיה. בשנת 2002 נמנו בא קורניה 1,126,064 תושבים, והערים הראשיות הן בירת הפרובינציה א קורוניה (243,000), בירת גליסיה כולה - סנטיאגו דה קומפוסטלה (94,000) ופרול עם 78,000 תושבים.
• לוּגוֹ, בצפון מזרח גליסיה. בשנת 2002 נמנו בלוגו 361,782 תושבים, והערים הראשיות הן בירת הפרובינציה לוגו (89,000 תושבים), ומונפורטה דה למוס שבה 19,800 תושבים.
• אוֹורֵנְסֶה, בדרום מזרח גליסיה. בשנת 2002 נמנו באוורנסה 343,768 תושבים, והערים הראשיות הן בירת הפרובינציה אוורנסה (108,000 תושבים), ורין (Verín) שבה 13,000 תושבים ואו ברקו דה ולדאורס (13,295 תושבים).
• פּוֹנְטֶוֵודְרָה, בדרום מערב גליסיה. בשנת 2002 נמנו בפונטוודרה 919,934 תושבים, והערים הראשיות הן בירת הפרובינציה פונטוודרה (74,000), אשר באופן יוצא דופן אינה הגדולה שבערי הפרובינציה, ויגו (283,000 תושבים), וילגרסיה דה ארוזה (35,954 תושבים).

[עריכה] היסטוריה

יש עדויות ארכאולוגיות לקיומו של יישוב אנושי בגליסיה כבר בתקופה הפלאוליתית. במאה ה-7 לפנה"ס הגיעו למקום הקלטים, והתחילה התרבות המכונה תרבות הקסטרוס (castros, כפרים מבוצרים הבנויים מבתי אבן עגולים עם גגות קש). במאה הראשונה לפנה"ס הרומאים כבשו את האזור, כינו אותו בשם גָלָייקִיָה (Gallaecia), וחילקו אותו לשלושה מחוזות, שבירותיהן היו לוקוס אאוגוסטי (Lucus Augusti, לוּגוֹ של היום), ברקרה אאוגוסטה (Bracara Augusta, בראגה של היום) ואסטוריקה אאוגוסטה (Asturica Augusta, אסטוֹרגָה של היום). לפי המסורת, השליח יעקב הגדול הביא את הנצרות לגליסיה, אך לפי עדויות היסטוריות הנוצרים הראשונים הגיעו לאזור רק במאה השלישית לספירה. במאה החמישית, עם התפוררות האימפריה הרומית, תפסו את האזור הסוּאֶבים. במאה השישית גליסיה צורפה לממלכה הויזיגותית.

במאה ה-8 גליסיה הוחזקה לתקופה קצרה בידי המוסלמים, עד שכבש אותה אלפונסו הראשון ("הקתולי"), המלך הראשון של ממלכת אסטוריאס. במאה ה-9 התגלה בה קברו של יעקב הקדוש (סנטיאגו דה קומפוסטלה). בסוף המאה ה-11 הייתה גליסיה ממלכה עצמאית, תחת המלך גרסיה הראשון. אחרי תקופת שלטונו חזרה להיות חלק מממלכת לאון, אך המשיכה ליהנות מעצמאות יחסית. בתחילת המאה ה-12 עלה מעמדה של גליסיה תודות לפעילותו הפוליטית הנמרצת של הבישוף דייגו חלמירס (Diego Gelmírez). במאה ה-15 נערכו בה מלחמות האירמנדיניוס (Irmandiños), מרידות של בני המעמד הנמוך נגד האצולה, שדוכאו בידי האצולה. עם איחוד ספרד הפכה לחלק אינטגרלי מקסטיליה, וסבלה מדיכוי תרבותי מידי השלטון המרכזי.

בתחילת העת החדשה הייתה גליסיה בשפל כלכלי מתמשך. המלחמות עם אנגליה הרסו את ענפי היין והטקסטיל המסורתיים, פרנסיס דרייק תקף את ערי החוף הגליסיות, ומלחמת העצמאות הפורטוגלית (1640-1649) האיצה את ההדרדרות הכלכלית. במאה ה-18 גידולים חדשים כמו התירס ותפוח האדמה שיקמו מעט את כלכלתה. במאה ה-19 גליסיה התאפיינה בנטיות ליברליות מחד וברצון לשקם את מעמדה של התרבות הגליסית מאידך. ב-1846 דוכא ניסיון מהפכה. בחצי השני של המאה עבר הדגש של התנועה הלאומית הגליסית מהתחום הפוליטי לתרבותי.

במאה ה-20 החל תיעוש באזור פרול, א קורוניה וויגו, שהביא בעקבותיו עלייה בכוחו של הפרולטריון ואת הקמתן של תנועות אנרכיסטיות. ביוני 1936 אושר במשאל עם חוק לאוטונומיה של גליסיה, שלא זכה להיכנס לתוקף בשל עלייתה של הדיקטטורה הצבאית של פרנקו (שהיה, אגב, יליד פרול). למרות ניסיונות מסוימים לפתח את התעשייה באזור, סבלה גליסיה בתקופה הפרנקיסטית ממיתון קשה. לאחר נפילתה של הדיקטטורה קיבלה גליסיה אוטונומיה, שנכנסה לתוקפה ב-6 באפריל 1981.

[עריכה] תרבות

השורשים הקלטיים של גליסיה באים לידי ביטוי בשירי עם שונים, ובנגינה בחמת החלילים (הנקרא שם gaita). הקרבה לפורטוגל וההשתייכות רבת השנים אליה הותירו את חותמם בשפה הגליסית. זוהי שפה ממשפחת השפות הרומאניות, שהתפתחה מהלטינית וקרובה מאוד לשפה הפורטוגזית. בשנת 1981 קיבלה הגליסית מעמד רשמי לצד הספרדית. השפה מדוברת גם באזורים שבסביבות החבל, באסטוריאס ובקסטיליה ולאון, וכן במספר קהילות בדרום אמריקה, סה"כ כשני מיליון דוברים.