ג'ון קולטריין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ג'ון קולטריין (23 בספטמבר, 1926 - 17 ביולי, 1967) הוא אחד הסקסופוניסטים המשפיעים והמפורסמים ביותר של עולם הג'אז. השפעתו על נגינה בסקסופון טנור רבה במיוחד.

ג'ון קולטריין נולד לג'ון ר. קולטריין, חייט ומוזיקאי חובב, ואליס בלייר קולטריין. הוא גדל בצפון קרוליינה, ולאחר שסיים את בית הספר היסודי ב-1939 מת אביו והשאירו לגדול יחד עם אמו ודודתו. אמו עבדה קשה מאוד על מנת לפרנס את המשפחה, ולכן לא בילתה אתו הרבה. בשנה שבה החל ללמוד בחטיבת הביניים, הצטרף קולטריין ללהקה קהילתית וניגן שם בקלרנית ובקרן. כשסיים את החטיבה והגיע לתיכון הצטרף לתזמורת בית הספר, שם ניגן בסקסופון אלט. במהלך מלחמת העולם השנייה הדרדר מצבה הכלכלי של המשפחה ואמו ודודתו עברו לניו ג'רסי כדי למצוא עבודה שם. הן השאירו אותו לגדול עם חברי המשפחה, אולם כשסיים את בית הספר התיכון, ב-1943, עבר גם הוא צפונה, לפילדלפיה, שם בסופו של דבר התאחדה המשפחה.

באותו הזמן קולטריין לא עבד באופן רציף במוזיקה, העבודות הקבועות שלו לא היו קשורות לתחום. הוא נרשם לבית הספר למוזיקה "אורנשטיין" וניגן מעט במועדונים. ב-1945 הצטרף לחיל הים של ארצות הברית והוצב בבסיס בהוואי. הוא מעולם לא ראה קרב או מלחמה בבסיס ההוא, אבל המשיך לנגן במרץ, ולמעשה הוציא את התקליט הראשון שלו עם ארבעה חיילים אחרים ב-13 ביולי 1946. ב-1946 פרש מן הצבא וחזר לפילדלפיה.

הוא הצטרף ללהקתו של ג'ו ווב ואחר כך ללהקתו של קינג קולאקס. במהלך השנה ההיא עבר מסקסופון אלט לסקסופון טנור. יש הטוענים שקולטריין החליף לטנור מפני שחשב שצ'ארלי פארקר מיצה את רוב האפשרויות בסקסופון אלט. אחרים טוענים כי החליף לטנור רק מפני שהצטרף ללהקתו אדי וינסון, שהיה נגן סקסופון אלט, ולכן היה חייב להחליף. מאוחר יותר, באמצע 1948, עבר ללהקתו של ג'ימי הית', שהתפתחה מאוחר יותר ונקראה על שמו של האוורד מקג'י עד ל-1949, אז חזר לפילדלפיה. בסוף 1949 הצטרף לביג בנד של דיזי גילספי ונשאר שם עד ל-1951. ב-1951 קולטריין ניגן סולו מוקלט ראשון עם דיזי גילספי בשיר "We love boogie".

מאוחר יותר התמכר קולטריין להרואין, מה שהקשה עליו למצוא עבודה קבועה בתחום המוזיקה. בשנות ה-50 המוקדמות נשכר ופוטר מספר פעמים, ממספר להקות. ב-1955 פגש את מיילס דייויס והצטרף ללהקה שלו. זו הייתה הפריצה הגדולה של קולטריין, ואפשר להגיד שהתגלה בזכות דייויס. מאז שניגן אתו הוא נחשב למוזיקאי ג'אז גדול. קולטריין הקליט תקליטים רבים עם הלהקה, שכללה את פול צ'יימברס, פילי ג'ו ג'ונס, רד גארלנד ומאוחר יותר גם את וינטון קלי.

במהלך קיץ 1956 ניסה קולטריין להיגמל מההתמכרות להרואין, אך ללא הצלחה. בסתיו שלאחר מכן פוטר מהלהקה של מיילס דייויס, אך חזר אליה די מהר. בתחילת 1957 חתם קולטריין חוזה הקלטות עם "פרסטיז'", ובאפריל של אותה שנה פרש מן הלהקה של דייויס וב-31 במאי 1957, קולטריין הקליט סוף-סוף את תקליטו הראשון כאמן מוביל.

ביוני של אותה שנה, קולטריין הצטרף לרביעיית ת'לוניוס מונק. והסולואים שלו התארכו. בספטמבר של אותה השנה הקליט קולטריין את אלבומו הראשון (והיחיד) בחברת "בלו נוט". האלבום נקרא Blue Train, ויצא לאור בדצמבר. באותו החודש, הצטרף שוב קולטריין למיילס דייויס, שצירף אליו גם את קנונבול אדרלי. הוא הקליט עם דייויס את האלבום החשוב Kind of Blue. היחוד של האלבום זה המלודיות הפשוטות והאילתורים של קולטריין, הנחשבים בעיני רבים לגאוניים.

בשנות ה-60 פתח קולטריין בקריירה עצמאית, בה תרם תרומה מכרעת לג'אז אוונגארד. החשוב באלבומיו בתקופה זו, גם הוא אחד מהנודעים והחשובים בכל הזמנים, הוא A Love Supreme. ג'ון קולטריין התייחס למוזיקה התייחסות דתית וראה בעצמו שליח. בתחילת 1965 נכנס לבולמוס של הקלטות, כשהוא טוען באזני סובביו שאלוהים נגלה לו בחלום וסיפר לו שתוך שנתיים ימות. הוא נגמל מהסמים, מהאלכוהול ואפילו מסיגריות והספיק להקליט 12 אלבומי סשנים באותה שנה, ביניהם Transition, Meditations, Om, וכמובן Immortal Concerts: A Love Supreme.

קולטריין נפטר בדיוק שנתיים אחר-כך, כפי שניבא, כתוצאה מהסתבכות של מחלה בכבד ביולי 1967, חדשיים לפני יום הולדתו ה-41. האלבומים שהקליט קולטריין ב-1965, אותה שנה פוריה, השפיעו על יוצרים שאינם אמני-ג'אז כלל, על להקות כמו הבירדז האמריקאים, ואן דר גראף ג'נרייטור האנגלים ויוצרים כניל יאנג הקנדי.

לאחר מותו של קולטריין המשיכו חברות התקליטים, ובייחוד חברת Impulse!, להוציא אסופות קטעים שהקליט קולטריין אך לא הספיק להוציא לאור.