דבוראות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

כוורת עם חלה בתחילת בנייתה

כוורות ליד עין סנין

דבוראות היא ענף בחקלאות העוסק בגידול דבורים. בית הדבורים נקרא כוורת, ומקום בו מרוכזות מספר כוורות, ובו מתבצעות רוב עבודות הדבוראי, נקרא מכוורת. הכוורת בנויה כארגז בעל מכסה נפתח, ופתח תחתון שאפשר לשנות את גודלו לפי מזג האוויר וגודל אוכלוסית הדבורים בכוורת. בתוך הכוורת יש מסגרות התלויות במאונך, בהם בונות הדבורים את ה חלות, על גבי שעוויות - יריעות שעווה דקות שעליהן מובלטת צורת משושים. השעווית גורמת לדבורים לבנות חלות אחידות וישרות, דבר המקל על עבודת הדבוראי. החלה בנויה מדונג - שעווה טבעית המיוצרת בבלוטות בגוף הדבורה, ועשויה תאים תאים בצורת משושה, כ-3000 תאים בכל צד של החלה, בהם הדבורים אוגרות מזון - דבש ואבקת פרחים, מטילות ביצים ומגדלות ולדות. כשאוכלוסית הדבורים וכמות הדבש גדלות, אפשר להוסיף לכוורת עוד קומות - ארגזים פתוחים משני צדדיהם, המונחים על הכוורת, כשבהם עוד חלות.

מקצוע זה נקרא בעבר כוורנות, אך שמו זה הוחלף לשמו הנוכחי בעקבות הצעתה של נעמי שמר לשינוי השם. שמר טענה כי שם זה עדיף, מפני שהמלה "כוורן" מעורר קונוטציות שליליות בגלל ההגייה הדומה להגיית המילה "קברן". האקדמיה ללשון קיבלה הצעה זו כמחווה לשמר, לאחר מותה.

[עריכה] כלי הדבוראי

מדף

חלות עם דבש טרי

סרבל עבודה - מבד עבה, בעל שרוולים ארוכים. בדרך כלל, מכנס וחולצה מחלק אחד.
כובע ומסווה לפנים - עשוי רשת.
כפפות - אורכן עד למרפק, עשויות מבד עבה מאד, עור או גומי.
מדף - מעין מפוח ידני או חשמלי, בעל מיכל ששורפים בו שקים או עשבים. העשן היוצא ממנו מבריח את הדבורים, וגורם להן לאכסן בבטנן דבש רב (מחשש לשריפה בכוורת) - דבר המונע מהן לעקוץ.
מכוור - מעין סכין דו צדדית המשמשת להפרדת קומות או חלות דבוקות.

[עריכה] תוצרי המכוורת

דבש - התוצרת העיקרית והחשובה של המכוורת. מורכב מ־80% סוכרים, בעיקר גלוקוז ופרוקטוז, חד סוכרים, ויטמינים, אנזימים, חומצות אורגניות ו מינרלים שונים. תגובתו חומצית – כ־3.5 Ph.
דונג - משמש כשעווה ליצור נרות, לפיסול, לתעשיית הטקסטיל, לבידוד ועוד.
אבקת פרחים - מורכבת מ חומצות אמיניות, וכן 22% חלבונים, 5% סוכרים, 5% ליפידים ו־5% אנזימים שונים.
פרופוליס - מעין דונג שהדבורים מפרישות כדי לסתום חורים ולכסות על עצמים זרים או פגרי בעלי חיים שנכנסו לכוורת והדבורים אינן יכולות להוציאם. מורכב מ־55% שרפי עצים, 30% דונג, 10% שמנים אתריים, ו־5% אבקת פרחים. משמש ללעיסה ומיוחסות לו סגולות רפואיות.
מזון מלכות - מזון מיוחד שהפועלות מאכילות בו את הרימות העתידות לגדול למלכות. מורכב מ־66% מים, 12% סוכרים, 12% חלבונים ו־9% ליפידים. משמש כתוסף מזון בעל תכונות רפואיות, בתערובת עם דבש בריכוז של 2-3%.
ארס - ארס הדבורה גורם לכאב בעת העקיצה, אך יש לו גם תכונות רפואיות. משמש בעיקר לטיפול בשיגרון ואסתמה.
דבורים - ישנן מכוורות המייצרות בעיקר נחילים של דבורים. הן משקיעות בריבוי אוכלוסית הדבורים על חשבון תוצרת הדבש.
מלכות - ישנן מכוורות המתמחות בטיפוח מלכות בעלות תכונות טובות: הטלה רבה, ולדותיה אוגרות דבש רב, עמידות בפני מחלות וממעטות לעקוץ.

[עריכה] העבודות העקריות במכוורת

ריבוי נחילים (משפחות דבורים צעירות) נעשה במספר שלבים. יש צורך לגדל מלכות חדשות, על־ידי העברת רימות בנות יום אחד למלכונים (תאים גדולים יותר מהרגילים ושפתחם כלפי מטה), טפטוף כמות קטנה של מזון מלכות בתא (כדי שהדבורים "יבינו" שרימות אלו אמורות לגדול למלכות) והחזרתם לכוורת שמלכתה הורחקה ממנה (דבר הגורם למוטיבציה אצל הדבורים לגדל מלכות חדשות). אפשר גם לאסוף מלכונים שהדבורים גידלו בצורה טבעית, דבר הקורה כשהמלכה הורחקה או כשיש צפיפות רבה בכוורת, ומופעל אינסטינקט התנחלות, הגורם לדבורים לגדל מלכות חדשות, עמם תעזובנה את הכוורת חלק מהדבורים הצעירות. יום עד יומיים לפני בקיעת המלכות מפצלים משפחות של דבורים ל־2-3 קבוצות קטנות ולאחר זמן מה מגישים להן את המלכונים. עבודה זו אפשר לעשות באביב או בסוף הקיץ.
האכלה - מקובל להאכיל את הדבורים בתמיסת סוכר בסוף החורף בערך פעם בשבוע. מטרת ההאכלה היא לתת לדבורים אפשרות להתפתח לפני הפריחה כך שבבוא עונת האגירה המשפחה תהיה חזקה דיה לאגור כמות גדולה של דבש. בדרך כלל מאכילים גם לאחר הרדייה: הפרחים כבר נבלו, והמשפחה גדולה ודורשת מזון רב.
העלאת קומות - כשמתחילה עונת האגירה יש להעלות קומות נוספות על הכוורות, וכשהן תתמלאנה יש להעלות קומות נוספות. מקובל לשים בין הקומה התחתונה לשאר הקומות רשת, דרכה יכולות לעבור רק פועלות ולא המלכה. רשת זו מגבילה את ההטלה לקומה התחתונה בלבד ובשאר הקומות החלות מכילות דבש בלבד - דבר המקל על הרדיה. העלאת הקומות חשובה מאוד גם למניעת ההתנחלות ולכן אין לאחר בה כלל.
רדייה - הוצאת הדבש, נעשית בדרך כלל פעמיים בשנה, בסוף האביב ובסוף הקיץ. הדבורים מורחקות מחלות הדבש על ידי עשן, ניעור או על־ידי ריח של פנול (חומצה קרבולית). החלות מועברות למכון הרדייה, שם מופק מהן הדבש על ידי כוח צנטריפוגלי.
נדידה - באזורים בהם ישנה פריחה תקופה קצרה בלבד, מקובל להעביר את המכוורת ממקומה, למקום שבו פריחה עשירה יותר.
מעקב - יש לבדוק את הכוורות לעתים קרובות ולוודא שהן מתפתחות כראוי, שמלכתן נמצאת, ושהדבורים בריאות.

[עריכה] מחלות ומזיקים עיקריים

רקבת הוולד האמריקאית - הוולד נרקב בערך בן 10 ימים, גופו מתכווץ ונעשה אלסטי ונודף ריח רקבון מהכוורת. מחלה מדבקת מאד, כמעט אי אפשר לרפא. יש להשמיד כוורות נגועות.
רקבת הוולד האירופית - הוולד נרקב כבן 6 ימים, גופו נמתח ונעשה חום, ריח חמוץ מהמכוורת. יש לחזק כוורות נגועות, אפשר לטפל על ידי סטרפטומיצין או טראמיצין.
מחלת השקית - הוולד מת והופך לשקית מלאה נוזלים. המחלה חולפת מעצמה.
ורואה - קרציות טפילות היושבות על גבי הדבורה, בפרק בין הבטן והחזה, ומוצצות את דמה. כוורת חזקה תתמודד לבד עם המזיק, כוורת חלשה יש לחזק.
עש הדונג - אוכל את החלות ונובר בעץ הכוורת. יש לנקות היטב את הכוורות ולהוציא חלות ריקות שבהן העש מטיל ביצים.
צרעות - בעיקר הצרעה המזרחית, טורפות את הדבורים. יש להדבירן ולפזר להן מלכודות ופתיונות רעל.

[עריכה] היסטוריה

כוורות בסגנון עתיק

גידול הדבורים בחל עוד בתקופה הפרהיסטורית. עדויות רבות לקיומה של הדבוראות כמקצוע נמצאות בציורי קיר מהתקופה הפלאוליתית המאוחרת, במערות בצפון ספרד, במצריים, במסופטמיה ובאסיה הקטנה. הפילוסוף היווני אריסטו, מביא בספרו מבחר מן החיבורים בביולוגיה" מחקר מקיף על גידול הדבורים. בספרות המשנה והתלמוד, מופיעים כבר פרטים רבים על הדבורים, הדבוראות ועל כלי הדבוראי.

הכוורות הקדומות היו עשויות בול עץ, חרס, קש או בוץ, ולא היו בהן חלות מיטלטלות. הדבוראי היה מרסק את החלות כדי להוציא את הדבש, והדבורים היו נאלצות לבנות כל שנה חלות חדשות, דבר שהיה מוריד ברמה משמעותית את תוצרת הדבש. עם המצאת החלות המיטלטלות, השעווית והרדיה הצנטרופוגלית, נעשתה מלאכתו של הדבוראי לקלה יותר ורווחית יותר.

ראשון הדבוראים היהודים בארץ, היה ראובן לרר, מהמושבה נס ציונה, שהביא איתו מרוסיה, בשנת 1890, 40 כוורות מתקפלות. בשנת 1910, הגיע כבר מספר הכוורות ל-1500. באותם ימים הייתה נפוצה בעיקר דבורת הדבש הארצישראלית, שהייתה רגזנית ועקצנית, נתנה מעט דבש, והרבתה להתנחל. בשנת 1931, הובאה לארץ הדבורה האיטלקית, שתכונותיה היו טובות הרבה יותר. בשנת 1948, הגיע מספר הכוורות בארץ ל-24,000, וב1985 ל-70,000.