דה-נאציפיקציה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דה-נאציפיקציה (ובגרמנית: "Entnazifizierung") היא יוזמה של כוחות בעלות הברית, לאחר מלחמת העולם השנייה, לטיהור עמדות השפעה בחברה באירופה מאנשי המשטר הנאצי: בפוליטיקה, בתרבות, בעיתונות בכלכלה ובמערכת המשפט. עיקר הפעילות היה בהעברת המעורבים במעשי הנאצים ממשרותיהם בעלות ההשפעה, ובפירוק או איסור על פעולתם של ארגונים המקושרים עם הנאצים. בעיקר נעשתה פעילות זו בגרמניה ובאוסטריה, אך גם במדינות אחרות שבהן הייתה תמיכה ניכרת בנאצים, כגון נורבגיה, הולנד וצרפת. פעילות הדה-נאציפיקציה החלה עם תום מלחמת העולם השנייה והתקבלה כהחלטה מחייבת בהסכמי פוטסדאם.
תוכן עניינים |
[עריכה] סקירה כללית
דה-נאציפיקציה הושגה דרך סדרת הוראות שהוצאו על ידי מועצת השליטה של בנות הברית (כינויו של הגוף השליט בגרמניה מייד לאחר סיום המלחמה) שמושבה בברלין, וניתנה בינואר 1946. "הנחיות הדה-נאציפיקציה" התייחסו לאנשים ולמוסדות מסוימים, וקבעו הליכים משפטיים והנחיות לטיפול בהם.
למרות שהיוזמה התקבלה על דעת כל כוחות הכיבוש בגרמניה, השיטות שבהן השתמשו לדה-נאציפיקציה, והחומרה שבה נאכפו, הייתה שונה בין אזורי הכיבוש של המעצמות השונות.
דה-נאציפיקציה התייחסה אף להסרת הסמלים הפיזיים של המשטר הנאצי. דוגמה: בשנת 1957 הממשלה הגרמנית החלה להנפיק עיטורי צלב הברזל לזכאים לענוד אותם, אך ללא סמל צלב הקרס במרכזם.
[עריכה] יישום הדה-נאציפיקציה באזורי הכיבוש השונים
[עריכה] האזור האמריקני
ארצות הברית ניסתה בתחילה לפעול לדה-נאציפיקציה באופן שהראה על מחוייבות, אך בצורה ביורוקרטית. במימשל הכיבוש הצבאי שהוקם דנו 545 בתי דין ב-900,000 מקרים. עם זאת, בשנת 1948, עם תחילתה של המלחמה הקרה, הופנתה תשומת לבם של האמריקנים לאיום מן הגוש המזרחי. הליכי הדה-נאציפיקציה הואצו, וההליך המקוצר לא הותיר זמן לבחינה יסודית של כל מקרה ומקרה, ופסקי הדין מתקופה זו הם בעלי ערך המוטל במחלוקת.
כך, למשל, בשנת 1952 הוכרזו חברי האס אס כאוטו סקורצני (איש הקומנדו הנערץ על היטלר, אשר ביצע פעולות כחטיפתו של מוסוליני מידי שוביו) כמי שעברו דה-נאציפיקציה בהעדרם על ידי ועדה של ממשלת גרמניה ללא כל הוכחה של ממש כי הדבר הינו נכון.
האמריקנים השתמשו במדענים גרמנים כוורנר פון בראון לצרכי קידום מחקריהם, מבלי להרהר אחר מעשיהם במלחמה יתר על המידה. פון בראון ואנשיו הובאו עוד בשנת 1945 לארצות הברית, ושירתו שם בצבאה, כשם ששירתו בצבאו של היטלר, ועל אף העובדה כי כלי הנשק שפיתחו (ובמיוחד הרקטות V-1 וV-2 שימשו להרג אזרחים חפים מפשע בלונדון, ובפיתוחם נעשה שימוש בעובדי כפייה שהועסקו בתנאים בלתי אנושיים. הזמר הסאטירי טום לרר כתב ושר:
- "'Once za rockets are up, who cares where zey come down? / Zat's not my department' says Wernher von Braun".
("כשממריאות הרקטות, למי אכפת איפה הן ייפלו, זה לא העסק שלי אומר ורנר פון בראון")
הצגה סאטירית של מדען גרמני מסוגו של פון בראון בשירותה של ארצות הברית, נעשתה בסרטו של סטנלי קיובריק "ד"ר סטריינג'לאב", שם משחק פיטר סלרס את דמותו של ד"ר סטריינג'לאב, הנאבק עם ידו הימנית המתרוממת מאליה להצדעה הנאצית במועל יד, בעודו משמש בתפקיד בכיר בממסד הביטחוני של ארצות הברית.
[עריכה] האזור הסובייטי
ההליכים המהירים והרדיקלים ביותר אירעו בשטח הכיבוש של ברית המועצות, אשר הייתה מחוייבת מבחינה אידאולוגית לשינוי יסודי בחברה הגרמנית. חברי המפלגה הנאצית, וארגונים המסונפים אליה הוסרו מכל משרותיהם ללא זכות לערעור, וכמה מהם נשלחו למחנות, על פי שיקול דעת סוכנויות הביטחון והמודיעין הסובייטים.
[עריכה] האזורים הבריטים והצרפתים
הבריטים והצרפתים נקטו בגישה יותר שקולה ובאמצעים מתונים יותר והתמקדו בענישתה של האליטה, אך לא ברדיפת כל מי ששיתף פעולה עם המשטר הנאצי.
[עריכה] ההשפעה על המדינות הגרמניות בעתיד
תרבות הדה-נציפיקציה השפיעה בחוזקה על המועצה הפרלמנטרית שלה ניתנה האחריות לנסח את החוקה לאזורי הכיבוש. ניסוחה של חוקה זו, שניקראה "Grundgesetz" (חוק יסוד), הסתיים ב-8 במאי 1949 והיא אושרה ב-23 במאי 1949, ולמחרת היום נכנסה לתוקף. תאריך זה 24 במאי 1949 הינו למעשה תאריך ייסודה של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, אשר נקראה אז גרמניה המערבית.
[עריכה] השמאל הרדיקלי בגרמניה בשנות השבעים
בשל העובדה כי המלחמה הקרה העיבה על תהליך הדה-נציפיקציה במערב, בסוף שנות השישים והשבעים, השמאל הרדיקלי אשר השתמש באלימות כנגד החברה המערב גרמנית, באמצעות ארגוני הטרור האורבני כגון כנופיית באדר מיינהוף ואחרים, השתמש בטיעון כי בממסד אותו הוא תוקף משמשים עדיין נאצים רבים בתפקידי מפתח. הם טענו כי השאלה "מה עשית במלחמה, אבא" לא נשאלה לגבי רבים מאנשי הממסד, אשר לחמו במלחמה, ושגשגו בתנאי ה"Wirtschaftswunder" ("הנס הכלכלי") שבעקבותיה. כך למשל שימש טיעון זה כצידוק לרציחתו של האנס מרטין שלייר בידי אחד מארגונים אלו, בשנת 1977. שלייר היה יושב ראש התאחדות המעסיקים הגרמנית, והיווה אויב טבעי לאנשי השמאל הרדיקלי, בהיותו אחד התעשיינים העשירים בגרמניה. שלייר היה איש אס אס בעברו. נטען כלפיו כי הוא ראשה של רשת נאצים לשעבר אשר עדיין החזיקו בעמדות כוח והשפעה בתעשייה ובפוליטיקה הגרמנית.
[עריכה] ראו גם
- גלייכשאלטונג (נאציפיקציה)
