דה הווילנד מוסקיטו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דה הווילנד מוסקיטו היה מטוס קרב בריטי, שהצטיין במספר תפקידים במהלך מלחמת העולם השנייה. המוסקיטו היה מטוס דו-מנועי, בו הטייס והנווט ישבו אחד לצד השני. למטוס היה תכנון לא מקובל - הוא התבסס על עץ לבוד, שהורכב מעץ תרזה ובלזה, בתקופה בה שימוש בעץ נחשב מיושן.
המוסקיטו היה מטוס רב-תכליתי להפליא. כך למשל, גרסת המפציץ שלו יכלה לשאת פצצות במשקל של עד 4000 ליברות, במהירות כזו שקשה היה ליירט אותו, ואילו גרסת הקרב ניחנה בכושר תמרון שאיפשר לה להילחם במטוס קרב חד מנועי. תפקידיו השונים של המוסקיטו כללו מפציץ טקטי, סייר, מטוס קרב ליום או ללילה, מפציץ-קרב, מטוס חדירה, מטוס תקיפה ימית ומטוס סיור וצילום.
המטוס שירת בחיל האוויר הבריטי, ובחילות אוויר רבים אחרים, בזמן מלחמת העולם השנייה ולאחריה. טיסת הבכורה התקיימה ב-25 בנובמבר 1940, והמטוס היה בשירות מבצעי בין השנים 1941 עד 1956. המטוס שירת גם בחיל האוויר הישראלי, עד שנת 1956.[1]
המוסקיטו התקבל בהתפעלות מצד גורמים רבים, ביניהם מפקד חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה, הרמן גרינג:
- "ב-1940 יכולתי לטוס לפחות עד גלזגו ברוב מטוסי, אך לא עוד! דמי רותח כשאני רואה את המוסקיטו. אני הופך ירוק וצהוב מקנאה. הבריטים, היכולים להרשות לעצמם אלומיניום יותר מאיתנו, בונים מטוס יפיפה מעץ, בכל מפעל פסנתרים מקומי, ונותנים לו מהירות, שזה עתה הגבירו שוב. מה אתה אומר על זה?" (הרמן גרינג, ינואר 1943)[2]
המוסקיטו היווה השראה לחיקוי גרמני, ה-Focke Wulf Ta 154 Moskito, שכמו המקור נבנה מעץ.
תוכן עניינים |
[עריכה] תכנון ופיתוח
במהלך שנות ה-30 צברה חברת דה הווילנד מוניטין בפיתוח מטוסים מהירים וחדשניים כמו מטוס הדואר Dh 88 Comet, ומטוס הנוסעים Dh 91 Albatross, שכבר בבנייתם נעשה שימוש בעץ מרוכב, ששימש לאחר מכן את המוסקיטו.
דה הווילנד הגתה את רעיון מטוס העץ הצבאי על מנת לעשות שימוש במשאבים לא מנוצלים ובעובדים מיומנים של תעשיית הריהוט, בתקופה בה תעשיית התעופה כרעה תחת נטל העומס וסבלה ממחסור בפלדה ובאלומיניום. תחילה לא גילה משרד האוויריה עניין בגישה החדשנית; דה הווילנד תכננה את המוסקיטו על בסיס ספקולטיבי, והצליחה לעניין את המשרד רק עם הצגת ביצועי אב-הטיפוס.
המוסקיטו נועד להיות מפציץ יום שיוכל לברוח ממטוסי קרב רודפים. בשלב התכנון הרעיוני, המתכננים מצאו כי הוספת חימוש הגנתי תגדיל את המשקל עד כדי כך שהמהירות המרבית של המטוס תקטן במידה משמעותית. צוות התכנון החליט כי הירידה בביצועים אינה שווה את התועלת שבחימוש הגנתי, ולכן הגרסה הראשונית של המטוס, גרסת המפציץ, תוכננה ללא מקלעים או תותחים.
[עריכה] בנייה
בבניית המטוס נעשה שימוש חדשני בטכניקות ובחומרים נפוצים. חלקו הארי נבנה מעץ לבוד שהיה חזק וקל מרוב סוגי הלבידים, ויוצר משכבות של עץ תרזה קנדי ועץ בלזה אקוודורי בעובי 3/8 אינץ', אשר הורכבו על קורות אשוחית. לוחות העץ חוברו בעזרת יריעות דבק עץ. המרכב עוצב בתבניות בטון וקובע בדבק. בזמן שהדבק התייבש, צוידו דפנות המרכב במחיצות ואלמנטים מבניים בנפרד. המבנה חוזק על ידי מאות ברגי עץ קטנים מפליז. סידור זה פישט מאוד את התקנתם של קווים הידראוליים ואבזרים אחרים, מכיוון ששני חצאי המרכב היו פתוחים לגישה נוחה של צוות ההרכבה. בסיום העבודה על חלק זה, שני חצאי המרכב הודבקו והוברגו יחדיו, וכוסו באריג "מדפולם".
גם הכנפיים נבנו מעץ. כדי להגדיל את חוזקן, הכנפיים נבנו כיחידה אחת שאליה הורד וחובר המרכב השלם. באלמנטים המבניים - בעיקר בתושבות המנוע, במעטפת אווירודינמית, בהגאים ובמאזנות ובברגים - נעשה שימוש חסכני במתכת. המטוס הונע על ידי זוג מנועי רולס רויס מדגם מרלין, אחד מדגמי המנועים המצליחים ביותר בתקופה מלחמת העולם השנייה.
הדבק היה מבוסס תחילה על קזאין. לאחר שנעשה ניסיון להטיס את המטוס באזורי אקלים טרופי וטרופי למחצה, וכמה התרסקויות לא מוסברות הובילו לחשד שמא הדבק אינו מסוגל לעמוד בתנאים, החלו להשתמש בדבק מבוסס פורמלדהיד. דה הווילנד גם פיתחה טכניקה להאיץ את ייבוש הדבק על ידי חימומו בעזרת גלי מיקרו. ציפוי העץ ששימש למוסקיטו יוצר על ידי חברת רודיס מ-מרשפילד, ויסקונסין, ארצות הברית. במפעל הייצור גיהצו צוותי נשים את הציפוי הדק לפני שליחתו לבריטניה.
[עריכה] שירות מבצעי
המוסקיטו מתואר, בדרך כלל, כמהיר יותר ממטוסי האויב. בעת כניסתו לשירות, מהירותו השתוותה לזו של מטוסי הקו הראשון הגרמניים, מסרשמיט Bf 109 ופוקה וולף Fw 190. אולם, השיפורים במטוסים אלה הדביקו בסופו של דבר את קצב השיפורים במוסקיטו. למרות זאת, יתרון המהירות שלהם היה קטן מאוד, ועד שהיו מגיעים לגובה יירוט, המוסקיטו כבר היה משלים את גיחת ההפצצה שלו, והיה בדרכו חזרה לבסיס. יתרה מכך, המוסקיטו היה מסוגל לשמור על מהירותו הגבוהה למרחקים גדולים יותר ממטוסי האויב.
בשלהי המלחמה, עם כניסתם לשימוש של מטוס BF 109 העושה שימוש בהזרקת ניטרו לתגבור כח המנוע, ומטוס הסילון מסרשמיט Me-262, היו ללופטוואפה מיירטים בעלי יתרון מהירות ברור מול המוסקיטו. גרסת הצילום האווירי P 32 ניסתה להתמודד עם יתרון זה על ידי שימוש בכנפיים ארוכות יותר, מדחסים מיוחדים לרום גבוה, והקטנת המשקל ככל האפשר, כדי להגביה את גובה הטיסה ל-12,800 מטר. גם לאחר שינויים אלה המוסקיטו לא היה חסין מפגיעה - מוסקיטו אחד יורט בעת טיסה בגובה המרבי בדצמבר 1944.
[עריכה] חיל האוויר המלכותי של בריטניה
טייסות המפציצים הראשונות שקיבלו את ה-Mosquito B IV, השתמשו בו למספר גיחות יום נועזות. אחת מהן נעשתה נגד עצרת נאצית בברלין, ובכך הפריכו את טענתו של הרמן גרינג שטען כי משימה כזו אינה בגדר האפשר.
מפציצי מוסקיטו שימשו להפצצות לילה מהירות, תוך כיוון וניווט מדויקים. משימתם הייתה כפולה - ראשית היו תוקפים מטרות קטנות אך חיוניות; ושנית - שימשו כהסחה לגיחות המפציצים הגדולים, תוך יצירת אשלייה של מבנים גדולים תוך שימוש במוץ. בלילות בהם לא תוכננה מתקפה גדולה, חיל האוויר הבריטי שלח בכל זאת מטוסי מוסקיטו להתקפות, כדי לא לתת מנוחה להגנות האוויריות של הגרמנים.
מטוסי מוסקיטו לקחו חלק במבצעי הפצצה רבים כחלוצים, וסימנו מטרות באופן מדויק בעזרת נורים, עבור התקפה מאוחרת יותר באמצעות מבנים גדולים של מפציצים כבדים. מטוסי מוסקיטו מפיקוד המפציצים (Bomber Command) ביצעו יותר מ-28,000 גיחות, והטילו 35,000 טון פצצות. למרות מספר המבצעים הרב, אבדו רק 193 מטוסים, שיעור אבדות של 0.7%, לעומת 2.2% עבור המפציצים הכבדים בעלי ארבעה מנועים. מהירותו התבטאה בכך שמטוס מוסקיטו חמוש בפצצת "קוקי" בת 4,000 ליברות יכול לטוס לגרמניה, להטיל את הפצצה, לשוב, להצטייד שוב בפצצה ובדלק, לטוס לגרמניה, להטיל את הפצצה השנייה, לשוב שנית ולנחות בבריטניה - כל זאת לפני שמפציץ סטירלניג (האיטי מבין המפציצים הארבעה-מנועיים הבריטיים), שיצא מבריטניה עם חימוש מלא באותו עת, יוכל להגיע לגרמניה.
אחד השימושים הנועזים ביותר בגרסת מפציץ-הקרב מוסקיטו VI היה של הטייסות מקבוצה 2 של פיקוד האוויר הטקטי השני, ב"מבצע יריחו", משימה להרס החומות ומגורי השומרים בכלא אמיין בצרפת, על מנת לאפשר לחברי המחתרת הצרפתית להימלט.
ב-1 באפריל 1944, לבקשת פעילי המחתרת ההולנדית, שישה מטוסי מוסקיטו FB VI מטייסת 613 (מנצ'סטר) ביצעו גיחת התקפה בגובה הגגות נגד מרכז רשומות של הגסטאפו בהאג, הולנד. הפצצות, תערובת של חומר נפץ מרסק ומבעיר, חדרו דרך החלונות והדלתות, והשמידו את הרישומים המפלילים. הנפגעים היחידים בתקיפה היו השוהים בבניין. אזרחים שעמדו לידו, בתור לקבלת לחם, לא נפגעו.
פשיטה ידועה נוספת התבצעה ב-25 במרץ 1945, תחת השם מבצע קרתגו. הייתה זו גיחת הפצצה בגובה נמוך ביותר על מפקדת הגסטאפו בקופנהגן, דנמרק. גיחה זו הביאה להשמדת רישומי הגסטאפו, אך גרמה גם להרס בית ספר קתולי שכן, ולמותם של 86 ילדים, עשר נזירות, שמונה מורים ו-21 אזרחים נוספים. בבניין הגסטאפו נהרגו 55 חיילים גרמנים ו-47 דנים שעבדו בשירות הגסטאפו. 18 אסירים הצליחו להימלט בעקבות ההתקפה. במתקפה זו אבדו ארבעה מטוסי מוסקיטו, ותשעה אנשי צוות. אנשי המחתרת הדנית פעלו לביצוע ההתקפה במשך זמן רב, אך חיל האוויר המלכותי דחה אותה שוב ושוב, עקב רמת הסיכון הגבוהה. הפעולה הביא להצלת חייהם של רבים מאנשי המחתרת, עקב הרס הרישומים והפגיעה במנגנון הגסטאפו.
מטוס המוסקיטו "F for Freddie" מחזיק בשיא המשימות עבור מפציץ של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. המטוס, ששירת בתחילה בטייסת 109, ולאחר מכן בטייסת 105, ביצע 213 גיחות במהלך המלחמה שממנה יצא שלם. המטוס התרסק ב-10 במאי 1945, יומיים לאחר כניעת הגרמנים, בשדה התעופה קלגרי, בתאונה שנגרמה כנראה בעקבות שגיאה של הטייס.
[עריכה] חיל האוויר האמריקאי
חיל האוויר האמריקאי הזמין 120 מטוסים למשימות צילום, אך רק 40 סופקו, וקיבלו את הסימון F8. רק 16 הגיעו לאירופה, מתוכם 11 הועברו לחיל האוויר המלכותי, וחמישה נשלחו לאיטליה. חיל האוויר המלכותי סיפק 145 מטוסי מוסקיטו מדגם PR Mk XVI לחיל האוויר השמיני של ארצות הברית בין 22 באפריל 1944 ועד לסוף המלחמה. הם שימשו למשימות מזג-אוויר, צילום, וסיור לילי; פיזור מוץ; סיירים לכוחות מפציצים כבדים ועוד.
[עריכה] תאגיד התעופה הבריטי מעבר לים (BOAC)
בין 1943 ועד לסוף המלחמה, מטוסי מוסקיטו שירתו כמטוסי מטען במסלול קבוע מעל הים הצפוני, בין לוקרס בסקוטלנד ושטוקהולם, שבדיה. החברה השתמשה גם במטוסי הדסון ולודסטאר של לוקהיד, אך אלה היו איטיים מהמוסקיטו, ויכלו לטוס בבטחון רק בלילה או במזג אוויר גרוע, אחרת היו מופלים. במהלך היום המוסקיטו היה החלופה הבטוחה היחידה.
מכיוון ששבדיה הייתה נייטרלית, המטוסים נשאו סימונים אזרחים, ותופעלו על ידי קצינים נורבגיים, שפעלו כעובדי החברה. הם נשאו מטענים קטנים ויקרי ערך, כמו מיסבים כדוריים מדויקים, ופלדה לכלים. לעתים הועברו נוסעים חשובים בתא מאולתר במדור הפצצות. אחד מנוסעים אלה היה הפיזיקאי הדני הנודע נילס בוהר, שפונה משבדיה ב-1943 במוסקיטו לא חמוש שנשלח על ידי חיל האוויר המלכותי. בוהר כמעט שאיבד את חייו בטיסה זו, משום שהוא לא עטה את מסכת החמצן שלו, בניגוד להנחיות. בעקבות חוסר התגובה של בוהר לקריאות באינטרקום, הטייס הסיק שהתעלף, וירד לגובה נמוך יותר עבור המשך הטיסה. בוהר אמר אחר כך, כי ישן כמו תינוק לכל אורך הטיסה.
[עריכה] חיל האוויר הישראלי
מטוס המוסקיטו הראשון בישראל, מדגם PR.16, נרכש והוברח לישראל ביולי 1948 על ידי הטייס ג'ון הרווי. המטוס שימש למשימות סיור וצילום. לאחר מלחמת העצמאות חיל האוויר רכש כ-80 מטוסי מוסקיטו מדגמים שונים, למטרות אימון (T.3); קרב-הפצצה (FB.6); סיור צילומי (PR.16 בעל חרטום שקוף, מדחס לטיסה בגובה רב, ומיכל דלק נוסף, שהעניק לו טווח בן 4,000 ק"מ); קרב לילה (NF.30); וקרב ימי (TR.33 בעל ארבעה תותחי 20 מ"מ ופצצת 450 ק"ג פנימית ועוד שתי פצצות 250 ק"ג או רקטות מתחת לכנפיים).
המטוסים נרכשו בעיקר בצרפת (משדות התעופה שאטודן, ראן וטור), כאשר חלקם היו במצב מוזנח מאוד. המטוסים עברו בצרפת שיפוץ בהשגחת צוות ישראלי, והוטסו ארצה בין יולי לדצמבר 1951. מטוסים נופסים נרכשו מעודפי הצי המלכותי הבריטי ב-1954-5, ושלושה מטוסים נוספים מבסיס חיל הים בסקוטלנד.
לאחר רכישת המטוסים התעורר הצורך באימון טייסים בתפעולם, אך הבריטים לא ששו לאמן טייסים ישראלים בארצם. לאחר דיונים הוחלט לאמן, לניסיון, טייס אחד, ואייבי נתן נבחר למשימה. נראה שהבריטים התרשמו לחיוב מנתן, ושישה טייסים נוספים נשלחו לבריטניה בדצמבר 1951, בראשם דני שפירא.
מטוסי מוסקיטו בשירות חיל האוויר הישראלי השתתפו באופן מוגבל במבצע קדש, ב-1956, והוצאו משירות מיד לאחריו.[3]
[עריכה] פרשת העלמות מטוסי המוסקיטו
בליל ה-6 באוגוסט 1953 יצא מבנה של מטוסי מוסקיטו מבסיס חיל-האוויר בחצור לטיסת אימון לילית מעל הים התיכון, שלאחריה היו אמורים המטוסים לטוס לשדה אברהם שבנגב, לאימון הפצצה. כאשר ביצעו המטוסים הקפה מול חיפה, הבחין הנווט של הוגו מרום, מפקד הטייסת, בהעלמותו של אחד המטוסים, מטוסם של הטייס סגן אוריאל אשל והנווט סג"מ עודד שתיל. מרום הניח כי אשל ושתיל פשוט איבדו את שאר מטוסי המבנה, וכיוון שלא רצה לשבור את דממת האלחוט, החליט להמשיך למשימת ההפצצה בלעדיהם.
לאחר סיום האימון, כשאשל ושתיל לא חזרו לבסיס, העריכו כי הם נכנסו לורטיגו, עקב התבייתות על אחד הכוכבים, שנראה להם כמו אחד ממטוסי המבנה, וכך איבדו שליטה על המטוס. בבוקר נשלחו שני מטוסי מוסקיטו לחפש את הנעדרים, בים מול חיפה. המטוס המוביל הוטס על ידי הטייס סגן אליעזר רייזנר והנווט סגן יהודה כץ, שנחשבו לאנשי צוות מצוינים, למרות גילם הצעיר (23). היה זה יום חם במיוחד, ועקב היעדרם המוחלט של גלים, הים נראה כמו מראה, והתמזג עם השמיים. עובדה זו גרמה לקושי רב בשמירת גובה הטיסה, ומטוסם של רייזנר וכץ התרסק לתוך הים.
צוותי חיפוש נוספים לא הצליחו לאתר את המטוסים או צוותם.
45 שנים מאוחר יותר, בשנת 1999, הצליחה יחידת איתור הנעדרים של חיל-האוויר (אית"ן) לאתר את המטוס של רייזנר וכץ וחפצים אישיים שלהם - אקדח מסוג פרבלום שהיה שייך כנראה לאליעזר רייזנר, מצנח, אבזמי חגורה ושרידים נוספים.[4]
[עריכה] כמויות
בסך הכול יוצרו 7,781 מטוסי מוסקיטו, מתוכם 6,710 במהלך המלחמה. חברת דה הווילנד יצרה 5,007 מטוסים בשלושה מפעלים בבריטניה. מטוסי מוסקיטו נבנו גם על ידי חברות Airspeed Ltd, Percival Aircraft ו-Standard Motors. חברות הבת הקנדיות ואוסטרליות של דה הווילנד יצרו 1,134 ו-212 מטוסים, בהתאמה. העברת המטוסים מעבר לאוקיינוס האטלנטי הייתה בעייתית, מכיוון שחלק קטן מהמטוסים היה נעלם ללא הסבר מעל הים. הועלתה השערה אודות "פיצוץ עצמי", ולמרות שמאמצים מצד החברה הקנדית הצליחו להקטין את מספר המטוסים שאבדו, לא ברור מה הייתה הסיבה לתופעה.
המוסקיטו האחרון, מדגם NF Mk 38, נבנה בנובמבר 1950 בברוטון, ליד צ'סטר, בריטניה.
[עריכה] שימור
מבנה העץ של המטוס מקשה על מאמצי שימור ושחזור. מתוך אלפי המטוסים שיוצרו, נשמרו עד היום כ-30 מטוסים בלבד. המטוסים מפוזרים בין אוספים שונים, ביניהם מוזיאון חיל האוויר המלכותי בהנדון. מטוס משוחזר נמצא בתצוגה במוזיאון הלאומי של חיל האוויר האמריקאי.
המטוס האחרון שהיה כשיר לטיסה, מוסקיטו מדגם T Mk III שנבנה בזמן כלשהו בין אוקטובר 1944 ליולי 1945, התרסק על צוותו ב-21 ביולי 1996, בעת תצוגה אווירית באזור מנצ'סטר, בריטניה.
[עריכה] מפעילים
המטוס שירת בחילות אוויר רבים ברחבי העולם. בין מדינות חבר העמים הבריטי: בריטניה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה. בין המדינות האחרות בהן שירת: בלגיה, בורמה, סין העממית, צ'כוסלובקיה, הרפובליקה הדומיניקנית, צרפת, ישראל, נורבגיה, ברית המועצות, שבדיה, תורכיה, ארצות הברית ויוגוסלביה.
[עריכה] מפרט (עבור DH.98 Mosquito B Mk XVI)
(לפי Jane's Fighting Aircraft of World War II ו-World War II Warbirds)
[עריכה] תכונות כלליות
- צוות: שניים, טייס ומפציץ/נווט
- אורך: 13.57 מטר
- מוטת כנפיים: 16.52 מטר
- גובה: 5.3 מטר
- שטח כנפיים: 42.18 מטר
- משקל ריק: 6,490 ק"ג
- משקל מלא: 8,210 ק"ג
- משקל המראה מירבי: 11,000 ק"ג
- הנעה: שני מנועי Rolls-Royce Merlin 76/77 V12 (שמאל/ימין), בעלי קירור נוזלי, המספקים 1,710 כוחות סוס (1,280kW) כל אחד.
[עריכה] ביצועים
- מהירות מירבית: 361 קשר (668 קמ"ש) בגובה 28,000 רגל (8,500 מטר)
- טווח: 1,300 מייל ימי (2,400 ק"מ) בחימוש מלא
- רום מירבי: 37,000 רגל (11,000 מטר)
- קצב טיפוס: 2,850 רגל לדקה (14.5 מטר לשנייה)
- מטען כנף: 195 ק"ג למטר רבוע
- כוח/מסה: 0.189 כ"ס לליברה (311 ואט לק"ג)
[עריכה] חימוש
- פצצות: 4,000 ליברות (1,800 ק"ג)
[עריכה] אוויוניקה
- ניווט רדיו GEE
[עריכה] ראו גם
- גאי גיבסון - טייס בריטי נודע, שנפל בהתרסק מטוס המוסקיטו שלו בשמי הולנד ב-1944, עקב תקלה טכנית.
[עריכה] מקורות
- ^ דה הווילנד מוסקיטו - באתר חיל האוויר הישראלי
- ^ A Short History of the DH98 Mosquito
- ^ יהודה עופר, ספר המטוסים, משרד הבטחון - ההוצאה לאור, מהדורה תשיעית, ינואר 1990
- ^ מוסקיטו במצולות - כתבה בבטאון חיל האוויר על אודות שני מטוסי מוסקיטו שאבדו בים
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דה הווילנד מוסקיטו |
