האימפריה האשורית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
העיר אַשּׁוּר שעל גדות החידקל העליון הייתה במקור קולוניה בבלית, ולאחר מכן עיר הבירה המקורית של ממלכת אשור. שרידי העיר, בעיראק של ימינו, הוכרזו על ידי אונסקו בשנת 2003 כאתר מורשת עולמית {(Ashur (Qal'at Sherqat}.
את תולדות אשור כמדינה עצמאית נהוג לחלק לממלכת אשור הקדומה (סוף המאה ה-21 לפנה"ס עד אמצע המאה ה-14 לפנה"ס), ממלכת אשור התיכונה (אמצע המאה ה-14 לפנה"ס עד המאה ה-10 לפנה"ס), וממלכת אשור החדשה (המאה ה-10 לפנה"ס עד חורבן האימפריה האשורית, בסוף המאה ה-7 לפנה"ס, עת נכבשה בידי בבל).
הממלכה האשורית כבשה ארצות רבות באזור, והייתה הראשונה להשתמש בגלות ככלי לדיכוי העמים הנכבשים. בפרט, בתקופת ממלכת אשור החדשה, כבש תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, את עבר הירדן המזרחי ואת צפון ממלכת ישראל בשנים 733-732 לפנה"ס. כיבוש זה הוביל לגלות אשור. השלב השני של גלות זו התרחש בעת כיבוש השומרון בידי סרגון השני, בשנת 720 לפנה"ס.
עם זאת, סנחריב מלך אשור לא הצליח לכבוש את ירושלים לאחר מצור שערך בשנת 701 לפנה"ס (הניסיון מתואר בספר מלכים ב', פרקים י"ח-י"ט).
הנביא ישעיהו ראה בשלטון האשורי בישראל הוכחה לכך שמעשי האל נעשים בידי שליחים שלא-מדעת:
- הוֹי אַשּׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי; וּמַטֶּה-הוּא בְיָדָם, זַעְמִי ... וְהוּא לֹא-כֵן יְדַמֶּה, וּלְבָבוֹ לֹא-כֵן יַחְשֹׁב (ישעיהו י', ה'-ז').