גלות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בגלות באופן כללי. לערך העוסק בגלויות של עם ישראל בהשקפת היהדות, ראו גלות (יהדות).
גלות היא עקירה מאולצת של אדם ממולדתו. ההגליה נחשבת עונש חמור ביותר ועד למאה העשרים אף שימשה לעתים קרובות כתחליף לעונש מוות.
ההגליה נחשבת עונש חמור במיוחד בשל העובדה כי האדם מתנתק ממשפחתו (אלא אם כן היא מוגלית יחד עימו) ומתרבותו ונאלץ להסתדר בסביבה היא שלעתים קרובות עוינת. ההגליה משמשת לעתים קרובות כדרך למנוע ממנהיגים בלתי רצויים להשפיע על הציבור.
בעת העתיקה, אימפריות כמו אשור, בבל ורומא השתמשו בהגליה המונית של עמים שלמים כעונש על מרידות בהן וזאת מתוך הנחה כי עם המנותק מארצו יתפורר ויעלם. מרבית העמים אכן לא שרדו את ההגליה כשהחריג הבולט הוא עם ישראל שהצליח לשרוד את גלות בבל, ואת גלות רומי. פרס לעומת זאת נקטה בטכניקה הפוכה של החזרת עמים גולים כדרך להבטחת נאמנותם לאימפריה.
בעת החדשה השתמשו אימפריות רבות בהגליה של מנהיגי מדינות שכבשו ושל פושעים. כך הוגלה נפוליאון לאי אלבה ולאחר מכך לסנט הלנה וכך נוסדה אוסטרליה כמושבת עונשין של האימפריה הבריטית.
בתקופה המודרנית נעשה שימוש נרחב בחילופי אוכלוסין שהם סוג, מוסכם אמנם, של הגליה המונית. יוסף סטלין הגלה עמים שלמים לסיביר בשל חששו משיתוף פעולה שלהם עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. גם מדינות הציר ובמיוחד גרמניה הנאצית השתמשו בהגליות המוניות. לאחר מלחמת העולם השנייה, התקבלה אמנת ז'נבה הרביעית האוסרת על גירוש תושבי שטח כבוש.
לאחר מלחמת העולם השנייה חלה ירידה חדה בהגליות לארצות זרות וזאת בעקבות התפתחות התקשורת שאפשרה לגולים ליצור קשר מבחוץ. עם זאת הגליה פנים מדינית לאזורים נידחים נשארה טכניקה פופולרית של ענישה במדינות דיקטטוריות.
| ערכים העוסקים בענישה |
|
