האימפריה המרתית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האימפריה המרתית הייתה ממלכה בדרום ומרכז הודו שנוסדה בשנת 1674 והתקיימה עד 1818.
המרתים חיו באזור שמסביב לפונה שנים רבות ונלחמו בשליטים המוגולים של צפון הודו. תחת שלטון שיבג'י (Shivaji) הפכו המרתים לאגרסיביים יותר והחלו לערוך פשיטות תכופות בשטחם של המוגולים. בסופו של דבר פתח אאורנגזב (Aurangzeb), מנהיג המוגולים, במתקפה על הדרום המרתי. לאחר שצבאם ניגף במהירות, המרתים פנו ללוחמת גרילה, שבה נחלו הצלחה רבה יותר. המלחמה הארוכה בדרום דילדלה את המקורות הפיננסיים של המוגולים. דתם של המרתים הייתה הינדית, ולפיכך העימות איתם עורר חשש למרי הינדי ולפגיעה בשיתוף הפעולה הבין-דתי שהיה מסימני התקופה המוגולית.
בשנת 1674 חש שיבג'י, אז מנהיג המרתים, ביטחון מספיק כדי להכריז על עצמו כקיסר. האימפריה המוגולית התפוררה, והמרתים התפשטו וכבשו חלקים ניכרים של מרכז הודו עד שנת 1680. אולם גורל האימפריה המרתית לא היה טוב מזה של קודמתה. עד סוף המאה ה-18 היא הפכה לקונפדרציה, והקשר בין מרכיביה היה רופף. לשליטה ניתן התואר "פשווה" (Peshwa). קרב פניפט (Panipat) היה המסמר האחרון בארונה של האימפריה, והשפעתו על המרתים הייתה כזו של קרב ווטרלו על נפוליאון. למעשה, עד היום לביטוי "לפגוש את הפניפט שלך" במרתית יש אותה משמעות כמו לביטוי "לפגוש את הווטרלו שלך" באנגלית.
התנגדות המרתים לכיבוש הבריטי של הודו הייתה עזה ביותר, אולם עד 1818 כבר מיגרו אותה האנגלים כליל. שם האימפריה נשמר עד היום בשמה של המדינה ההודית מהרשטרה (Maharashtra).
