נפוליאון בונפרטה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נפוליאון בונפרטה (15 באוגוסט 1769 - 5 במאי 1821) (צרפתית: Napoléon Bonaparte). בעברית נכתב גם "נפוליון" (ידוע גם כנפוליאון הראשון). כיהן כשליט צרפת במהלך השנים 1799 עד 1814 ובשנת 1815 למשך מספר חודשים. בשיאו, הוביל את צרפת לכיבוש רוב אירופה המערבית והמרכזית. היה מהדמויות החשובות ביותר שעיצבו את תחילת המאה ה-19.
נפוליאון עלה לשלטון בהפיכת ה-18 בברימר לאחר קריירה מזהירה כאיש צבא. לאחר שביסס את מערכות השלטון הפנימיות בצרפת וייצב את המדינה לאחר התקופה הסוערת של המהפכה הצרפתית. הוא יצא למסע כיבושים בכל אירופה וכונן את "הקיסרות הראשונה" בראשותו. מעצמות אירופה הוותיקות התנגדו לו וגרמו להפלת משטרו ולהגלייתו לאי אלבה. הוא הצליח לברוח מהאי, לשלוט בחזרה בצרפת תקופה קצרה שמכונה "מאה הימים" עד שהובס בקרב ווטרלו ונשלח לגלות באי סנט הלנה שם נפטר והוא עוד לא בן 52.
נפוליאון הוא גם המייסד של שושלת בונפרטה: אֵחיו כיהנו כמלכים בארצות שכבש באירופה, בנו נפוליאון השני הוכרז על ידו כמלך רומא ואחיינו, הידוע כ"נפוליאון השלישי", כיהן כשליט צרפת (נשיא ואחר כך קיסר) בין השנים 1848 ו-1870.
נפוליאון מכונה "מונרך נאור" משום ששלטונו התאפיין בסובלנות ובפיתוח המערכות האזרחיות. אחת מתרומותיו הלא צבאיות החשובות של נפוליאון היא "קוד נפוליאון" (1804). קוד זה היווה רפורמה של החוק הצרפתי, בהתבסס על ההכרה בכך שכל בני-האדם נולדו שווים ובעלי-זכות לרכוש. הכרזה זו כללה גם את היהודים.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדותו ועלייתו כחייל
נפוליאון נולד ב-15 באוגוסט 1769 למשפחת אצולה מקומית בעיר אז'קסיו (Ajaccio, מוכרת גם כ"אייצ'ו"), בירת קורסיקה, שנים מועטות לאחר שהאי עבר לשליטה צרפתית. אביו, קרלו בונפרטה, דאג לחינוך בנו בצרפת כבר מגיל תשע.
בזמן המהפכה הצרפתית היה נפוליאון בן 20, ונעשה לקצין בצבא הצרפתי. הוא נלחם בצבאות בריטניה הגדולה וספרד, בתומכי המלוכה ובלאומנים שונים (גם במולדתו קורסיקה). בשנים שלאחר המהפכה הצרפתית סבלה צרפת מחוסר יציבות פוליטית, הן מבית והן מחוץ. מדינות שונות ניסו לפלוש לשטחה במטרה לדכא את המהפכה, ואילו בצרפת עצמה התרחשו קרבות בין תומכי המלוכה למהפכנים. גם בקורסיקה התנהלה באותה תקופה מלחמת אזרחים, ומשפחתו של נפוליאון גורשה משם על ידי הלאומנים הקורסיקאים בראשותו של פסקל פאולי. כקצין התבלט נפוליאון כאסטרטג צבאי מחונן, וניהל כמה קרבות שבהם זכו כוחותיו לניצחון מוחלט. ב-1793, בהיותו בן 24 בלבד, הועלה לדרגת "גנרל-בריגדיר" (Général de brigade), מפקד על חטיבה. בהמשך פיקד נפוליאון על גייסות צרפת שנלחמו בצבא האוסטרי על אדמת איטליה. הצלחתו הייתה כבירה עד כדי-כך שהצליח להגיע לפרברי וינה.
בשנת 1796 נפוליאון כבר היה קצין בכיר, אז נשא לאשה את ז'וזפין דה בוהרנה, אלמנתו של אציל. ב-1809 התגרש ממנה (יש שאמרו שעשה זאת משום שלא ילדה לו ילדים, ואחרים טענו לסיבות פוליטיות), ונשא במקומה את מארי לואיז, בתו של קיסר אוסטריה. בנם קיבל את התואר "מלך רומא".
בניגוד לדעה הרווחת, נפוליאון לא היה נמוך כל-כך בכדי להצדיק את העיסוק הרב בגובהו. תיתכנה לפחות שתי סיבות עיקריות לבלבול זה: לפי הראשונה, קיים הבדל בין הרגל הצרפתית לאנגלית. במותו, גובהו היה 5 רגלים ו־2 אינצ'ים צרפתיים, השווים ל-5 רגלים ו-6.5 אינצ'ים אנגלים, או 1.69 מטרים. כלומר, נפוליאון היה אף גבוה במעט מהצרפתי הממוצע של תחילת המאה ה-19, ובעל גובה ממוצע יחסית לגברים האירופאים שחיו בתקופתו. הסיבה השנייה היא כינוי-החיבה של נפוליאון בפי חיילי-המשמר שלו - "הרב"ט הקטן" (le petit caporal) - ברמיזה ליחסו השוויוני והבלתי-מתנשא כלפי חייליו.
[עריכה] מסעו למצרים וארץ-ישראל
ערך מורחב – מסע נפוליאון בארץ ישראל
ב-1798 הטילה הממשלה הצרפתית הנבחרת על נפוליאון לכבוש את מצרים מידי הבריטים (לפי סברה אחת, משימה זו הוטלה עליו כדי להרחיקו מפריז לאחר התגברות הפופולריות שלו בציבור). המטרה העיקרית של המסע הייתה לנתק את בריטניה, אויבתה המושבעת של המהפכה הצרפתית, מהודו, תוך פגיעה בממלוכים, בני בריתם.
נפוליאון כבש עד מהרה את קהיר וסביבותיה, אך נותק מצרפת בעקבות השמדת הצי הצרפתי על ידי האדמירל הבריטי הורציו נלסון בקרב אבוקיר. נפוליאון ביסס את שלטונו במצרים והחל לנוע לאורך חוף הים התיכון בכיוון ארץ ישראל. הוא כבש את כל ערי-החוף של אותה תקופה: אל עריש, עזה ויפו, שם טבחו חייליו אלפיים שבויים תורכיים. לאחר-מכן התקדם צבאו צפונה, כבש את חיפה ועמק יזרעאל וצר על עכו.
נפוליאון צר על עכו כחודשיים, אולם העיר, בשליטתו של אחמד אל ג'זאר, הייתה מבוצרת היטב והתגוננה בעזרת צבא תורכי שהגיע מסוריה ובסיוע כוחות בריטים תחת פיקודו של האדמירל סידני סמית. יש האומרים כי הודעתו של נפוליאון במהלך המלחמה לפיה אם תצלח דרכו והארץ תכבש על-ידו, תוחזר הארץ לידי היהודים, נועדה לכבוש את לבו של חיים פרחי, יועצו ואיש סודו של אל-ג'זאר. בסופו של דבר לא הצליח נפוליאון לכבוש את עכו, וצבאו נסוג חזרה למצרים. בעיתון ישן גילה נפוליאון על הפסד איטליה לכוחות אוסטריים ורוסיים ועל התוהו ובוהו הכולל השורר במדינה. הוא אסף סביבו כ-500 אנשים והפליג בספינה מהירה לצרפת. עיקר הצבא נשאר במצרים תחת הנהגתו של קלובר.
התקופה בה שהה נפוליאון במצרים הייתה בעלת חשיבות תרבותית נוסף על חשיבותה הצבאית: נפוליאון עצמו, וחוקרים שהגיעו עמו, תרו את מצרים בחיפוש אחר עתיקות. בתקופה זו החל המחקר על התרבות המצרית העתיקה, נתגלו קברים ומומיות של מלכיה, והתגלתה אבן רוזטה (בעזרתה פוענח מאוחר יותר הכתב המצרי העתיק ("כתב חרטומים") על-ידי ז'אן פרנסואה שמפוליון). בנוסף חיל ההנדסה של נפוליאון מיפה את האזור ויצר מפה מפורטת (מפת ג'קוטין) שהייתה בשימוש לאורך כל המאה ה-19 עד למיפוי הארץ עיי הבריטים.
[עריכה] עלייתו לשלטון וכיבוש אירופה
- ערך מורחב – המלחמות הנפוליאוניות
למרות כישלונותיו האחרונים במזרח-התיכון לא נתפס המסע ככישלון, ולאחר שחזר לפריז ב-1799 מונה נפוליאון למפקד הצבא. זמן קצר אחר-כך יזם הפיכה שהעלתה אותו לשלטון כשליט יחיד. היה זה סיום התקופה הקצרה בה הייתה צרפת דמוקרטיה לאחר המהפכה.
מלבד כיבוש צפון-איטליה מידי האוסטרים (בשנית) בשנת 1800, ניצל נפוליאון את שנות שלטונו הראשונות לביסוס מעמדו בצרפת והחזרת היציבות למדינה. הוא ביצע מספר רפורמות במערכת החינוך, המשפט, הפיננסים ומערכות השלטון. רפורמות אלו היוו את הבסיס למערכות האזרחיות בצרפת לשנים רבות. בשנים אלו נוצר גם "קוד נפוליאון" שריכז את הזכויות של אזרחי המדינה.
בשנת 1804 הגיע נפוליאון להסדר עם הכנסייה הקתולית והאפיפיור שעומד בראשה. כחלק מהסדר זה הוכרה הקתוליות כדת המדינה, אולם מינוי אנשי הכמורה הושאר בידי נפוליאון. ב-2 בדצמבר הכתיר נפוליאון את עצמו כקיסר צרפת בברכת האפיפיור, כאשר במהלך הטקס הקפיד נפוליאון להניח את הכתר על ראשו בעצמו, כדי שלא ליצור מראית-עין של כפיפות לאפיפיור. גו'זפין הוכתרה אז כאשת הקיסר. חצי שנה מאוחר יותר הוכתר נפוליאון במילאנו גם כמלך איטליה.
בשנת 1803 הכריזה בריטניה בשנית מלחמה על שלטונו של נפוליאון. ב-21 באוקטובר 1805 הובס הצי של נפוליאון ביחד עם הצי הספרדי על-ידי הצי הבריטי בקרב טרפלגר. כישלון זה הנציח את שליטתה הימית המוחלטת של בריטניה שנמשכה עד מלחמת העולם הראשונה.
לאחר קרב זה החל נפוליאון במסע כיבושים נרחב ברחבי יבשת אירופה כנגד כל המעצמות שהתנגדו לשלטונו: בדצמבר 1805 ניצח נפוליאון את צבאות אוסטריה ורוסיה בקרב אוסטרליץ. באוקטובר 1806 הוא ניצח את צבאות פרוסיה בקרבות יינה (Jena) ואאוארשטט (Auerstedt). בהמשך כבש את פולין, וכונן שם "נסיכות-בובה" הנתונה להשפעתו. באותה עת נמנע נפוליאון מלפלוש לרוסיה, ותחת זאת חתם על חוזה טילזיט שביסס את הברית עם הצאר אלכסנדר הראשון שחילקה את אירופה ביניהם.
לאחר-מכן פנה נפוליאון מערבה, פלש לספרד ומינה את אחיו למלך. אחת המטרות החשובות של צעד זה הייתה ניסיון לכפות מצור כלכלי על בריטניה, אותה נפוליאון לא הצליח להכריע. אולם צעד זה לא נחל הצלחה: לאומנים ספרדים התקוממו כנגד השלטון הזר ונעזרו בצבאות בריטים שפלשו ב-1808 לספרד ופורטוגל. מלחמה זאת היא שהכניסה לראשונה לאוצר המלים הבינלאומי את המונח "גרילה" ("מלחמה קטנה" בספרדית), אם כי סוג זה של לחימה היה ידוע היטב גם בתקופות מוקדמות יותר.
ב-1810 גירש נפוליאון את ז'וזפין ונשא לאישה את מרי-לואיז, שהוכרזה מיד כקיסרית. לנפוליאון ומרי-לואיז נולד בן יחיד, ושמו נפוליאון פרנסיס ז'וסף צ'ארלס בונפרטה (1812-1833). לימים הוא יקרא בשם "נפוליאון השני" ויוכתר על ידי אביו כמלך רומא, על אף שלא שלט בה מעולם. מלבדו היו לנפוליאון כמה ילדים לא חוקיים.
לאחר תקופת רגיעה מסוימת החלו בעיות גם בחזית המזרחית, כאשר הברית עם רוסיה נכשלה. הצאר אלכסנדר הראשון סירב לשתף פעולה עם נפוליאון כנגד הבריטים, וב-22 ביוני 1812 פלש צבא נפוליאון לרוסיה. הכוחות הרוסים לא הציבו התנגדות, ובמקום זאת נסוגו כשהם מושכים את צבא נפוליאון לתוך שטח רוסיה. ב-12 בספטמבר 1812 התרחש קרב עקוב מדם בבורודינו שבפאתי מוסקבה בין כוחות נפוליאון והצבא הרוסי, שהסתיים ללא נצחון ברור. הצבא הרוסי המשיך בנסיגתו, כשהוא מאפשר לנפוליאון להיכנס למוסקבה, אולם לפני שנסוגו הציתו הרוסים את העיר כדי שלא תוכל לשמש בסיס לצבאו של נפוליאון.
[עריכה] דעיכה וגלות ראשונה
נפוליאון חיכה לשווא לכניעת הצאר הרוסי. משכניעה זו לא הגיעה, נסוג צבאו בחזרה. בשלב זה כבר החלו כוחות הצבא להידלדל: מחצי-מיליון החיילים איתם יצא לפלישה נותרו רק 100,000. נפוליאון נטש את צבאו וחזר לפריז.
נסיגה זו היוותה שינוי בגישה האירופית כלפי נפוליאון. תדמיתו כבלתי-מנוצח נשברה ועמים רבים ניצלו גילוי חולשה זה כדי להשתחרר משליטת הצרפתים. בין ה-16 עד ה-19 באוקטובר 1813 התקבצו צבאות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה להלחם בחיילי נפוליאון בקרב לייפציג, "קרב האומות". בקרב זה נחלו הצרפתים כישלון מוחלט, ובמקביל נחלו חיילי נפוליאון תבוסות גם באיטליה ובספרד.
ב-1814 התאחדו בעלות-הברית (בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה) נגד נפוליאון ופלשו לצרפת. ב-31 במרץ הם הצליחו לכבוש את פריז, והסנאט החליט להדיח את נפוליאון מתפקידו כקיסר. הוא נמלט לפונטנבלו, ושם התפטר ב-6 באפריל תוך העברת השלטון לבנו. אולם בנות-הברית לא הסתפקו בכך והכריחו אותו ב-11 באפריל להתפטר ללא תנאי ולצאת לגלות באי אלבה, אי בים-התיכון המרוחק כ-20 ק"מ מחופי איטליה. נפוליאון הורשה לשמור את התואר קיסר, אך נקבע כי האימפריה הנתונה למרותו היא רק האי הקטן עליו הוא נמצא. הוא קיבל קצבה שנתית של 2 מיליון פרנק מממשלת צרפת, והורשה לקחת איתו מספר קטן מקציניו וחייליו. ב-20 באפריל הוא נפרד מרוב צבאו ונאמניו בפונטנבלו והחל את המסע לאי גלותו. השלטון בצרפת עבר ללואי ה-18, כמלך צרפת.
[עריכה] שלטון מאה הימים
בסוף פברואר 1815, אחרי גלות קצרה באי אלבה, נמלט נפוליאון מהאי ונחת בחופי פרובאנס ב-1 במרץ 1815. כוחות הצבא שנשלחו כדי לעצור אותו קיבלו אותו כמנהיגם. הוא החל לצעוד לעבר פריז כאשר לאורך המסע מצטרפים לשורותיו חיילים ומתנדבים רבים מקרב העם. הוא הגיע לפאריס ב-20 במרץ 1815 עם צבא סדיר של 140,000 חיילים וכ-200,000 מתנדבים. לואי ה-18 נמלט מפאריס עם הגיע כוחות נפוליאון שחזר להיות השליט בפועל.
המעצמות הזרות לא קיבלו את חזרתו לשלטון. הקרב הסופי התחולל ב-18 ביוני בווטרלו שבדרום בלגיה של ימינו, בין הצבא הצרפתי לבין הצבא הבריטי והצבא הפרוסי בפיקודם של הדוכס מוולינגטון וגרהארד לברכט פון בליכר. הצבא הצרפתי הובס בקרב זה, ונפוליאון חזר לפאריס. בתחילה קיווה לתמיכה עממית, אך בשזו לא באה, התפטר ב-22 ביוני לטובת בנו ששהה באוסטריה. הוא ניסה להמלט מצרפת דרך נמל רושפור, אך הוא היה מכותר על ידי ספינות בריטיות, וב15 ביולי נפוליאון נתפס על ידי הכוחות הבריטים, שהגלו אותו לאי סנט הלנה בדרום האוקיינוס האטלנטי, שם בילה את שארית חייו עד למותו ב-5 במאי 1821.
בסך הכול שלט נפוליאון בצרפת מאה ימים לפני שהובס. לאחר כניעתו, הוחזר לואי ה-18 לשלטון.
[עריכה] גלות שנייה ואחרונה
לאחר שהסתיימה תקופת שלטונו השנייה, לא הסתכנו הבריטים בבריחה נוספת של נפוליאון, והגלו אותו לאי סנט הלנה בדרום האוקיינוס האטלנטי, אי מבודד ביותר הנמצא 2,800 ק"מ מחופי אפריקה. באי זה בילה נפוליאון את שארית חייו, מ-17 באוקטובר 1815, עד למותו ב-5 במאי 1821.
יש הטוענים כי הורעל על-ידי הבריטים: בשנים האחרונות בדקו מספר חוקרים את שרידיו, וטענו כי מצאו בשערו עדויות לרעל. הרעל שנמצא הוא ארסן, שנחשב באותה תקופה לתרופה נגד מחלות מסוימות. כמו כן, מתיאור הניתוח שלאחר המוות עולה שסבל מסרטן קיבה. הוא נקבר בסנט הלנה וב-1840, כ-20 שנים לאחר מותו, הובאה גופתו לפריז ונקברה בבניין האינוואליד.
[עריכה] ראו גם
- מסע נפוליאון בארץ ישראל
- המלחמות הנפוליאוניות
- אשתו, ז'וזפין
- בנו, נפוליאון השני
- אחיינו, נפוליאון השלישי
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: נפוליאון בונפרטה |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נפוליאון בונפרטה |
- ציטטות של נפוליאון (בעברית)
- אורי קציר, נאפוליון מנסה לכבוש את העיר עכו נגד ידידו הוותיק
- נפוליאון בונפרטה באנציקלופדיה בריטניקה 1911
- האתר של La Fondation Napoléon (באנגלית או צרפתית)
- סידרת נפוליאון (באנגלית)
| המלחמות הנפוליאוניות | ||||||||
| הקואליציה האנטי צרפתית ה־ | ||||||||
|
||||||||
|
