היסטוריוגרפיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המונח היסטוריוגרפיה מתאר את חקר המחקר ההיסטורי ואופן יצירתו. העוסקים בהיסטוריוגרפיה מתמקדים בניתוח האופן שבו מסופרת ומפורשת ההיסטוריה על–ידי היסטוריונים, בהשקפות העולם שלהם, באופן בו השתמשו בממצאים ובמקורות, ובשיטות הצגת הסיפור ההיסטורי.
מוקד תשומת הלב של ההיסטוריוגרפיה הוא בשימוש שעושים היסטוריונים במקורות ראשוניים — פריטים או תיאורים בני התקופה — במהלך כתיבת התיאור ההיסטורי. כתיבת היסטוריה היא למעשה שורה של בחירות מושכלות של ההיסטוריון באילו מקורות ראשוניים או השניוניים להשתמש, באיזה היקף ובתוך איזו מערכת התייחסות. לדוגמה, תוכנו של ספר על תולדות מלחמת השחרור עשוי להיות שונה מאוד אם יסתמך בעיקר על ראיונות עם מפקדי צבא וחיילים ישראליים, עיון בארכיונים ישראלים וערבים, ראיונות עם תושבים ישראלים וערבים באותה תקופה, מקורות זרים או כולם גם יחד.
גם היקף השימוש במקורות השונים עשוי להשפיע במידה ניכרת על תוכן הדברים. לדוגמה, בספר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" של ויליאם שירר ניתן מקום נרחב ליומניו של הרוזן צ'אנו, חותנו של מוסוליני, דבר היוצר רושם שלצ'אנו הייתה חשיבות רבה מזו שככל הנראה הייתה לו. בכיוון הפוך, חשיפת יומניו של יוזף גבלס בשנים האחרונות השפיעה במידה ניכרת על מידת חשיבותו היחסית של של שר התעמולה הנאצית בתאוריהם של היסטוריונים כמו איאן קרשו, שעסקו ברייך השלישי בעשור האחרון. השימוש במקור כלשהו רק בגלל זמינותו גורמת להטיה לא רצויה בדגשים בתיאור מהלך האירועים, לעתים ללא החלטה ברורה מצד ההיסטוריון בנוגע למידת אמינותו של המקור או ניסיון לאזן את הטייתו.
היבט אחר של היקף שימוש קשור ביחסי ההיקף בין מקורות שונים ומנוגדים. אצל היסטוריונים של העולם העתיק, לדוגמה, מקובל לתאר את הצדדים החיוביים והשליליים אצל אדם. פלוטרכוס יכול לתאר איש שם מסוים כמי שאמרו עליו שהיה נגוע בצרעת ובזימה, ומאידך כמי שאמרו עליו שהיה חנון וחסוד ואיש ספרות ושירה. עובדתית, הטענה הראשונה, השנייה, אף אחת מהן או כל שילוב של חלק מהן עשויים להיות נכונים ופלוטרכוס יבחר מי מהן להבליט ומי מהן להבליע באמצעות היקף ההתייחסות לסוג מסוים של טענות. היסטוריונים אחרים, עשויים להבליע עובדה מסוימת או לצינה כבדרך אגב ובמרומז, ולהרחיב בדיון בעובדה אחרת, ובכך ליצור הטיה ברורה באמצעות היקף ההתייחסות.
שאלה שלישית שבוחנת ההיסטוריוגרפיה היא מסגרת ההתייחסות, תפישת העולם והמטרות שאליהן כיוון ההיסטוריון. לדוגמה, כאשר קוראים את החיבור "גרמניה" של טקיטוס חשוב לדעת כי התיאור ההיסטורי של טקיטוס מושפע מאוד מהאידאלים הרפובליקניים שלו ומראייתו את הפשטות של הגרמאנים כאידאל שיש לשאוף אליו. כאשר קוראים היסטוריון מרקסיסטי, היסטוריון פוליטי או היסטוריון מאסכולת ה"אנאל", גם כאן קיימת השקפת עולם המשפיעה במידה ניכרת על אופן הצגת הדברים.
בעשורים האחרונים, התמקד חלק ניכר מהעוסקים בהיסטוריוגרפיה, כמו בענפי חקר מקבילים, בהטיות שגרמו לאי–הכללתן של קבוצות שונות בסיפור ההיסטורי. לטענת כותבים רוויזיוניסטים, פמיניסטים, מרקסיסטים, ואחרים, ישנה מידה רבה של הטיה בכתיבה ההיסטורית, גם בגלל סוגיות של זמינות, אך בעיקר בגלל העובדה שההיסטוריונים הם בני זמנם והכרעותיהם מהו דבר ש"חשוב" לכתוב עליו מושפעות מהשקפותיהם והטיותיהם, ובמיוחד מינו של הכותב, מוצאו (אירופוצנטריות), מעמדו החברתי או זה הכלכלי, השתייכותו האתנית או הגזעית, וכדומה.
היבט מיוחד המקושר לקבוצות לא מוכללות הוא היעדר מקורות ראשוניים בהיקף מספיק. היסטוריונים בעבר 'הואשמו' בכתיבת היסטוריה שלא הייתה יותר מאשר תיאור תולדות החזקים והשולטים: המלכים, הנסיכים, העשירים, וכדומה. הטיה זו בכתיבה ההיסטורית נבעה גם מהשקפת חלק ניכר מההיסטוריונים, אך גם מסוגיות של זמינות: מקורות ראשוניים על קבוצות בעלות מעמד נחות בחברה זמינים בכמות ובאיכות נמוכים בהרבה מאלו הנוגעים לחזקים וכתיבה היסטורית המתמקדת בנשים או צמיתים, לדוגמה, צריכה לעסוק במקרים רבים בהיקשים על בסיס מה שנעדר מן המקורות ולדובב אותם במקום בו הם שותקים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ההיסטוריה כאגדה - טל איתן באתר "רשימות"
