טקיטוס (היסטוריון)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פובליוס או גאיוס קורנליוס טקיטוס (56-117), אורטור, משפטן, וסנאטור רומאי, נחשב לאחד מההיסטוריונים הגדולים של העת העתיקה. חיבורו המרכזי – ה"אנלים" ו"ההיסטוריות" עוסקים בהיסטוריה של המאה הראשונה של האימפריה הרומית, מעלייתו של הקיסר טיבריוס ועד למותו של דומיטיאנוס.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
חיבוריו של טקיטוס כוללות מידע רב על תקופתו, אך אין בהם פרטים רבים על חייו-הוא. אפילו שמו הפרטי אינו ודאי. המעט שאנו יודעים מגיע מרמזים שפזורים בכתביו, מכתביו של חברו ומעריצו פליניוס הצעיר, כתובת שנמצאה במילסה שבקאריה ומניחושים מלומדים.
טקיטוס נולד בשנת 56 או 57 למשפחה רומאית אקווסטארית; כמו סופרים לטיניים אחרים בתקופות הכסף והזהב של הספרות הלטינית, הוא היה מהפרובינציות, כנראה מצפון איטליה, גאליה נרבוננסיס או היספניה. המיקום המדויק של הולדתו ותאריך לידתו אינו מפורש בשום מקום. גם שמו הפרטי אינו ידוע בוודאות: בכמה ממכתביו של סידוניוס אפולינאריס ובכמה כתבים ישנים ולא חשובים שמו הוא "גאיוס", אך בכתב היד הראשי של חיבורו, שמו ניתן כפובליוס".
[עריכה] ייחוס ומקום לידתו
הלעג שלו לאנשים שעולים למעמדות חברתיים לא-להם הביא להנחה כי משפחתו הייתה מענף לא ידוע שלה המשפחה הפטריקית "קורנליוס", אך עד אותו זמן לא היה אף "קורנלי" שאחז בשם "טקיטוס", מכיוון שהמשפחות האריסטוקרטיות העתיקות הושמדו ברובם בכאוס שבסוף הרפובליקה הרומאית, ומטקיטוס עצמו ברור שהוא חב את מעמדו לקיסרים הפלביאנים. ההנחה שייחוסו הוא מעבד משוחרר אין לה על מה שתסמוך, לבד מהצהרתו, בנאום מומצא, שסנאטורים ופרשים רבים הגיעו מעבדים משוחררים.
אביו כנראה היה הקורנליוס טקיטוס שהיה הפרוקורטור של בלגיקה וגרמניה. בן של קורנליוס טקיטוס זה מצוין על ידי פליניוס הזקן כדוגמה להתבגרות מהירה, דבר שמרמז על מוות מוקדם. מכאן ניתן להסיק כי בן זה אינו ההיסטוריון, אלא אחיו או בן-דודו. מהקשר הזה, ומהחברות הידועה בין פליניוס הצעיר לבין טקיטוס בצעירותו, חוקרים הגיעו למסקנה כי שתי המשפחות היו ממעמד ורקע זהה: אקוויסטרים, בעלי ממון רב, ממשפחות פרובנסיאליות.
המחוז המדויק שממנו הגיע אינו ידוע. נישואיו לבתו של הסנאטור הנרבונסי גנאיוס יוליוס אגריקולה מרמז אולי על כך כי גם הוא הגיע מגאליה נרבוננסיס. חברותו עם פליניוס מצביעה על צפון איטליה כמקום הולדתו. על כל פנים, אין ראיות ממשיות לכאן או לכאן.
ייחוסו, כשרונו באורטוריה, והאהדה שלו מדי פעם לברברים שהתנגדו לשלטון הרומאי, הביאו כמה להציע כי הוא היה ממקור קלטי.
[עריכה] חיים ציבוריים, נישואין, וקריירה ספרותית
כאיש צעיר הוא למד רטוריקה ברומא כהכנה לקריירה במשפטים ובפוליטיקה; כמו פליניוס, הוא אולי למד אצל קווינטיליאן. ב77 או 78 הוא נישא ליוליה אגריקולה; אנו לא יודעים דבר על נישואיהם או על חיי הנישואין שלהם, חוץ מזה שטקיטוס אהב ציד ואת הטבע. הוא חב את תחילת הקריירה שלו לאספסיאנוס, כפי שהוא אומר לנו ב"היסטוריות", אך תחת טיטוס הוא נכנס לחיים הציבוריים כקוואסטור, ב81 או 82. הוא התקדם בתפקידים הפוליטיים בהתמדה, כשהוא נעשה פראטור ב88 ובעל משרה במועצת הכמרים שאחראית על הספרים הסיבליניים והמשחקים הציבוריים. הוא התפרסם בכשרונו כמשפטן וכאורטור; כשרונו בנאומים ציבוריים אירוני לנוכח שמו – טקיטוס ("השקט").
הוא שירת בפרובינציות בין 89 ל-93, אולי כשהוא מפקד על לגיון רומי, ואולי במשרה אזרחית. גופו וממונו שרדו את תקופת קיסרותו הקשה של דומיטיאן, אך תקופה זו הותירה אותו עייף ומריר, אולי בגלל שחש אשם בשיתוף פעולה, וגרמו לשנאת הרודנות שכה בולטת בכתביו. ממקום מושבו בסנאט הרומי הוא נעשה לקונסול ב97 בזמן קיסרותו של נרווה, כשהוא הראשון במשפחתו להגיע למעמד זה. בתקופה זו הוא הגיע לשיא פרסומו כאורטור בעת שנאם בהלווייתו של החייל הוותיק וורגיניוס רופוס.
בשנה שלאחר מכן הוא כתב ופרסם את ה"אגריקולה" וה"גרמניה" שלו, המסמנים את תחילתה של הקריירה הספרותית שלו שתעסיק אותו עד למותו. לאחר מכן הוא נעלם מהסצנה הציבורית, אליה הוא ישוב בתקופת קיסרותו של טרג'אן. בשנת 100, הוא וחברו פליניוס הצעיר תבעו את מאריוס פריסקוס (פרוקונסול של אפריקה) על שחיתות. פריסקוס נמצא אשם והוגלה; פליניוס כתב כמה ימים לאחר מכן כי טקיטוס דיבר "עם כל ההוד שמאפיינים את סגנון האורטוריה שלו".
לאחר מכן באה העדרות ארוכה מהפוליטיקה והמשפטים, ובזמן זה הוא כתב את שני החיבורים המרכזיים שלו: ראשית את "ההיסטוריות" ולאחר מכן את ה"אנלים". הוא היה המושל האזרחי הגבוה ביותר, מושל המחוז "אסיה" שבאנטוליה המערבית, ב112 או 113, כפי שמוכח מהכתובת במיליסה. פסקה ב"אנלים" קובעת את שנת 116 הראשונה האפשרית למותו, אך ייתכן כי הוא מת מאוחר הרבה יותר, ב125. לא ידוע האם היו לו ילדים, אם כי "ההיסטוריה האוגוסטינית" מדווחת כי הקיסר מרכוס קלאודיוס טקיטוס טען כי הוא צאצא שלו, ושבגללו כתביו שרדו. אך כמו רוב ה"היסטוריה האוגוסטינית", גם סיפור זה, קרוב לוודאי, אינו אמת.
[עריכה] כתביו
חמש יצירות שיוחסו לטקיטוס שרדו, או לפחות שרדו מהם חלקים גדולים. התאריכים אינם מדויקים, ולשני החיבורים האחרונים הוא קרוב לוודאי הקדיש כמה שנים.
[עריכה] כתבים מרכזיים
שני הכתבים הגדולים שלו, שבמקור פורסמו בנפרד, היו אמורים להוות מהדורה אחת בת שלושים כרך, כשהאנלים מקדימים את ההיסטוריות. צורת פרסום זה הייתה הפוכה מהסדר בה הספרים נכתבו, אך היא הביאה להמשכיות בסיפור מתקופת מותו של אוגוסטוס (14) ועד למותו של דומיטיאנוס (96). אם כי חלקים מהספרים אבדו, מה שנותר הוא עדות רבת ערך לתקופה זו.
[עריכה] ההיסטוריות
באחד מהפרקים הראשונים של ה"אגריקולה" טקיטוס אומר כי הוא רוצה לדבר על השנים של דומיטיאנוס, של נרווה ושל טריאנוס. ב"היסטוריות" הפרויקט שונה: בהקדמה, טקיטוס אומר כי הוא יעסוק בתקופתם של נרווה וטריאנוס בזמן מאוחר יותר. במקום זה, הוא יכסה את התקופה שהחלה עם מלחמות האזרחים של שנת ארבע הקיסרים והסתיימה בעריצות של הפלביים. רק ארבע הספרים הראשונים ו-26 פרקים של הספר החמישי שרדו, והם מכסים את השנה 69 ואת החלק הראשון של 70. החיבור כנראה המשיך עד למותו של דומיטיאנוס ב-18 בספטמבר, 96. הספר החמישי כולל – כהקדמה לתיאור של הדיכוי של המרד היהודי הגדול על ידי טיטוס – סקר אתנוגרפי קצר על העם היהודי, שהוא עדות חשובה ביותר להבנת היחס הרומאי כלפי העם היהודי.
[עריכה] האנלים
ה"אנלים" הם החיבור האחרון של טקיטוס, והם מכסים את התקופה ממותו של אוגוסטוס קיסר בשנת 14. הוא כתב לפחות 16 ספרים, אך ספרים 7-10 וחלקים מ5,6, 11 ו-16 חסרים. ספר 6 נגמר עם מותו של טיבריוס וספרים 7-12 כנראה כיסו את תקופתם של קליגולה וקלאודיוס. הספרים הנותרים מכסים את תקופתו של נירו, אולי עד מותו ביוני68 או עד סופה של אותה שנה, וכך הוא מגיע לתחילת "ההיסטוריות". החלק השני של ספר 16 חסר (והוא מסתיים עם האירועים בשנת 66). אין אנו יודעים אם טקיטוס השלים את החיבור, או אם הוא השלים חיבורים אחרים שהתכוון לכתוב; הוא מת לפני שסיים את ההיסטוריות המתוכננות של נרווה וטריינוס, וכן לא שרד חיבור על אוגוסטוס קיסר או על תחילת האימפריה, איתם התכוון לסיים את עבודתו כהיסטוריון.
[עריכה] כתבים קטנים
טקיטוס גם כתב שלושה חיבורים קטנים על נושאים שונים: ה"אגריקולה", ביוגרפיה של חמיו, גניוס יוליוס אגריקולה; ה"גרמניה", מונוגרפיה על השטחים והשבטים של גרמניה הברברית; ו"הדיאולוגוס", דיאלוג על אמנות הרטוריקה.
[עריכה] גרמניה
ה"גרמניה" הוא חיבור אתנוגרפי על השבטים הגרמניים שמחוץ לגבולות האימפריה הרומאית. לאתנוגרפיה הייתה מורשת ארוכה ומכובדת בספרות הקלאסית, ו"גרמניה" מתאימה מאוד למסורת שנוסדה על ידי סופרים מהרודוטוס ועד יוליוס קיסר. טקיטוס עצמו כבר כתב דבר דומה, אם כי קצר יותר, כחלק מ"אגריקולה". הספר מתחיל עם תיאור של הקרקעות, החוקים והמנהגים של הגרמנים. אז הוא ממשיך לחלוקה לשבטים השונים, כשהוא מתחיל עם אלה החיים קרוב לשטחים הרומאיים ומסיים בחופים הרחוקים של הים הבלטי, עם תיאור של ה"פני" הפרימיטיבים והפראיים, והשבטים הלא ידועים הרחוקים אף יותר.
[עריכה] אגריקולה
ה"אגריקולה" (נכתבה ב98) מספר את חייו של גנאיוס יוליוס אגריקולה, גנרל רומאי חשוב וחמיו של טקיטוס; הוא גם עוסק, בקצרה, בגיאוגרפיה ובאתנוגרפיה של בריטניה העתיקה. כמו ב"גרמניה", טקיטוס משווה את החרות של הבריטונים לשחיתות ולעריצות באימפריה הרומאית; הספר גם כולל פולמוסים חריפים כנגד העושק והחמדנות של רומא.
[עריכה] דיאלוגים
מתי ה"דיאלוגים" נכתב אינו ברור לחלוטין, אך הוא כנראה נכתב לאחר ה"אגריקולה" וה"גרמניה". מאפיינים רבים מבדילים בין חיבור זה לשאר חיבוריו של טקיטוס, עד כדי כך שהייחוס שלו אינו וודאי, גם אם הוא תמיד נמצא עם האגריקולה והגרמניה בכתבי היד. צורת הכתיבה של הדיאלוגים דומה יותר לכתיבתו של קיקרו. אולי הוא נכתב בצעירותו של טקיטוס; לפי זה, תאריך ההקדשה שלו לפאביוס יוסטיוס הוא של הפרסום ולא של הכתיבה. הגיוני יותר שהסגנון השונה הוא בגלל שהדיאלוגים עוסק ברטוריקה, ובנושא זה נהוג היה להשתמש בשפה ובסגנון של קיקרו.
[עריכה] מקורותיו של טקיטוס
טקיטוס יכל להעזר במקורות הרשמיים של המדינה הרומאית: ה"אקטה סנאטוס" (הרשומות של ישיבות הסנאט), וה"אקטה דיורנה פופולי רומני" (אספה של חוקי הממשלה ושל חדשות החצר והבירה). הוא יכל לקרוא את הנאומים של חלק מהקיסרים, כגון טיבריוס וקלאדיוס. באופן כללי, טקיטוס היה היסטוריון זהיר שהתייחס בכובד ראש לחיבוריו ההיסטוריים. את אי הדיוקים הקלים שנמצאים ב"אנלים" אפשר לייחס לכך שטקיטוס מת לפני שהוא סיים את החיבור הזה. הוא השתמש במגוון רחב של מקורות ספרותיים והיסטוריים.
טקיטוס מצטט כמה ממקורותיו ישירות, ביניהם פליניוס הזקן, שכתב את "בלה גרמני", וחיבור היסטורי שהוא ההמשך של אופידיוס באסוס. טקיטוס יכל להשתמש באוספים של מכתבים וברשומות שונות. הוא גם לקח מידע מכתבים מהסוג המכונה "אקסיטוס ילוסטריום וירורום", אוסף של ספרים על ומאת אלה שהתנגדו לקיסרים. הם מספרים על ההקרבה של אנשים למען החרות, במיוחד אנשים שהתאבדו בדרך הסטואית. טקיטוס השתמש בחומרים אלה על מנת להעניק טון דרמטי לסיפורים שלו, למרות שהוא לא הסכים עם התאוריה של ההתאבדות. ההתאבדויות האלה היו לדעתו חסרות ערך ובזבזניות, אך הוא לפעמים העניק במה רחבה לנאומיהם של אנשים שהתאבדו.
[עריכה] סגנון ספרותי
כתביו של טקיטוס ידועים בפרוזה הצפופה והעניינית שלו ולרוב אינו מבריק את סגנונו, זאת לעומת הסגנון של כמה מבני זמנו, כמו פלוטרכוס.
ברוב כתביו הוא שומר על סדר כרונולוגי קפדני בסיפורו, ורק לעתים רחוקות מספק שרטוט כללי של התמונה הגדולה, והוא מותיר לקורא לשחזר את התמונה הזו בעצמו.
אף על פי כן, כשהוא כן עוסק במבט כללי, לדוגמה בפסקאות הפותחות את ה"אנלים", כשהוא מסכם את המצב בסוף תקופת אוגוסטוס, הוא צריך רק כמה משפטים על מנת להביא את הקורא להבנה מלאה של המצב.
[עריכה] גישה להיסטוריה
הסגנון ההיסטורי של טקיטוס משלב בין גישות היסטוריות שונות, ויוצר מתודה משל עצמו (שחבה מעט לסלוסט): שילוב בין תיאורים ישירים של המתרחש, ללקחים מוסריים ולתיאורים דרמטיים. הכתיבה ההיסטורית שלו מכילה תובנות חודרות ולעתים פסימיות על הנפש האנושית ועל טבעו של הכוח והעוצמה.
ההצהרה של טקיטוס עצמו לגבי גישתו להיסטוריה מפורסמת (אנלים א, 1): "לפיכך מטרתי היא לתאר... ללא כעס או משוא פנים, וללא מניעים כלשהם".
אם כי התיאור כאן הוא הקרוב ביותר לנייטראליות ואובייקטיביות שניתן למצוא בעת העתיקה, יש דיון רב במחקר לגבי הנייטרליות של טקיטוס, ויש שחושבים כי הציטוט לעיל מהווה מלים ריקות בלבד.
בכל כתביו, טקיטוס עוסק בעיקר בשיווי המשקל בין הכוחות של הסנאט והקיסר. כתביו מלאים בסיפורים של שחיתות ועריצות במעמד המושל של רומא, ולחוסר ההיערכות למשטר האימפריאלי החדש; הסנאט נטש את המסורות התרבותיות העתיקות שלו של חופש הדיבור וכבוד עצמי, בנסיון להחניף לקיסר.
נושא נוסף שחוזר פעמים רבות הוא החשיבות שיש לצבא בקביעת מעמדו של הקיסר: בכל התקופה טקיטוס מתאר את החשיבות המשתנה של לגיונים שונים בהשפעה על הקיסרות, ואת השפעתם של החיילים המוצבים בתוך רומא, בעיקר של המשמר הפראטורי.
הקריירה הפוליטית של טקיטוס הייתה ברובה תחת הקיסר דומיטיאן; החוייה שלו של עריצות, שחיתות והתנוונות שהייתה בתקופה זו יכולה להסביר את הניתוח הפוליטי המר והאירוני שלו. הוא הזהיר כנגד הסכנות של כוח רב מדי, כנגד האהבה לכח שאינה מונהגת בידי עקרונות וערכים וכנגד האפתיה הציבורית והשחיתות, שנולדו בשל בעושר הרב של האימפריה הרומאית, שאיפשרו לרעות כאלה לצמוח. לחוייה של תקופת קיסרותו של דומיטיאן מיוחסת גם היחס האירוני והמריר שלו – שלעתים אינו מוצדק - לקיסרים היוליו-קלודיאניים.
ובכל זאת, הדמות שהוא בונה לטיבריוס במהלך ששת הספרים הראשונים של ה"אנלים" אינו רע בלבד, אך גם לא תומך: רוב החוקרים הגיעו למסקנה כי דמותו שלטיבריוס היא חיובית בספרים הראשונים, ונעשית בעיקר שלילית בספרים שלאחר מכן כשהוא מספר על הקנוניה של סג'אנוס. אפילו אז, כניסתו של טיבריוס בפרקים הראשונים של הספר הראשון הוא סיפור שמאופיין בצביעות על ידי וסביב הקיסר החדש; ובספרים האחרים ישנו כבוד מסוים לקיסר הוותיק, שחכמתו מביאה אותו להתרחק מרומא על מנת לשמור על המעמד שלו.
באופן כללי טקיטוס אינו מפחד לשבח ולקטרג על אותו אדם, כשלעתים הוא מסביר בצורה ברורה מהם לדעתו התכונות הרעות והטובות שלו. הוא אינו לוקח צדדים בצורה ברורה בעד ונגד אנשים, ודבר זה גרם לחוקרים מאוחרים לחלוק בקשר לדעה שלו על המערכת האימפריאלית בכלל.
[עריכה] סגנון הפרוזה שלו
כשרונו של טקיטוס בלטינית הוא יוצא דופן; אף סופר אחר אינו נחשב לשווה לו מלבד, אולי, קיקרו. הסגנון שלו שונה מהסגנון הרגיל בתקופת הכסף ומזו של תקופת הזהב; אם כי יש בו הוד ואלגנטיות מחושבת (הודות לחינוך הרטורי שלו), הוא קצר מאוד – המשפטים לעולם אינם זורמים או יפים מאד, אך המסר שלהם תמיד ברור.
החיבורים ההיסטוריים שלו מתמקדים בנפשות ובגורמים הפנימיים של הדמויות, ומבטו חודר לעתים, אם כי יש מקום לתהות עד כמה התובנות שלו אכן נכונות, ועד כמה הן משכנעות בשל הכשרון הרטורי שלו. הקטעים הטובים ביותר שלו הם כשהוא מגלה צביעות והעמדת פנים.
[עריכה] במשך הדורות
"אני חוזה, והתחזיות שלי תמיד נכונות, כי ההיסטוריות שלך יהיו אלמותיות" – פליניוס הצעיר לטקיטוס.
טקיטוס זכר בראש ובראשונה כהיסטוריון הגדול של רומא, המקביל ואולי אף עולה על תוקדידס, ההיסטוריון היווני. ההשפעה שלו הייתה הרבה מעבר לתחום ההיסטוריה. כתביו נקראו עבור הלקח המוסרי שלהם, הנרטיב הדרמטי והסגנון. הוא גם השפיע ביותר כתיאורטיקן פוליטי. הלקח הפוליטי שניתן ללמוד מחיבוריו מתחלק לשני מחנות: "הטקיטוסים האדומים", שמשתמשים בו על מנת לתמוך באידאלים רפובליקאיים, וה"טקיטוסים השחורים", שמוצאים את הלקח המקיאוולי וה"ריאלפוליטיק" שלו.
אם כי כתביו הם המקור האמין ביותר להיסטוריה של התקופה, הדיוק שלהם לפעמים אינו ברור: האנלים מבוססים בחלקם על מקורות לא ידועים, ויש בהם כמה טעויות קטנות (לדוגמה, בלבול בין שתי בנותיהם של מרקוס אנטוניוס ואוקטוויה, ששם שתיהן היה אנטוניה). ה"היסטוריות", שנכתבו ממקורות ראשוניים ומידע אישי על התקופה הפלביאנית, נחשבות ליותר מדויקות, אם כי שנאתו של טקיטוס לדומיטיאן גרמה להטייה בטון ובפירוש של המאורעות.
[עריכה] תרגומי ספריו לעברית
- כתבי טקיטוס - גרמניה. מתורגם מרומית עם מבוא והערות מאת ד"ר אלכסנדר שור. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה.
- קורנליוס טאקיטוס. ספרי-השנים. תרגמה מרומית שרה דבורצקי. הקדים מבוא ח' וירשובסקי והוסיף הערות עקיבא גלבוע. ירושלים, מוסד ביאליק, 1962.
- קורנליוס טאקיטוס. דברי הימים. תרגמה מרומית שרה דבורצקי. הוסיף הערות עקיבא גלבוע. ירושלים, מוסד ביאליק, 1965.
