המחתרת היהודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

המחתרת היהודית הוא שם שניתן להתארגנות של מתנחלים, שביצעה פעולות טרור נגד פלסטינים בראשית שנות השמונים.

תוכן עניינים

1 הנהגת התנועה
2 הקמת התנועה
3 פעילות
4 המעצר והשחרור
5 ראו גם
6 לקריאה נוספת

[עריכה] הנהגת התנועה

לא הייתה הנהגה מאוחדת של הקבוצה. אישים שבלטו היו מנחם לבני מקרית ארבע ויהודה עציון מעפרה. לפעילים שונים היו מטרות שונות: חלקם חשבו שצריך לפגוע בפלסטינים כמחאה נגד הטרור משום שלדעתם הממשלה וצה"ל לא עשו די למגרו. אחרים ניסו להתחיל במהלך "גאולת ישראל" שתחילתו בפיצוץ כיפת הסלע.

[עריכה] הקמת התנועה

ב-2 במאי 1980, תקפו מחבלים באמצעות רימונים ונשק אוטומטי קבוצת מתנחלים שהייתה בדרכה לבית הדסה בחברון. 6 מתנחלים נהרגו ו-16 נפצעו. המתנחלים טענו שהדבר הוכיח את אוזלת היד של מדיניות היד הרכה כלפי הפלסטינים. ממשלת ישראל הגיבה לפיגוע בגירושם לירדן של אישי ציבור פלסטינים (ראש עירית חברון פאהד קוואסמה, הקאדי של חברון, ראש עיריית חלחול מוחמד מילחם ואחרים). בציבור המתנחלים לא הובעה שביעות רצון מצעד זה של הממשלה ובארגון פנימי של מתנחלים מחברון ומספר תומכים משאר חבלי הארץ, החלו בהכנות לפגיעה במנהיגים פלסטינים.

[עריכה] פעילות

פעולת טרור ראשונה של המחתרת היהודית בוצעה ב-2 ביוני 1980 (חודש לאחר הפיגוע בבית הדסה) ובה מולכדו מכוניות של שלושה ראשי ערים חברי אש"ף. שניים מהם, ראש עירית שכם בסאם שקעא וראש עירית רמאללה כארים חאלף, נפצעו קשה ורגליהם נכרתו. ראש העיר השלישי, איברהים טאוויל מאל-בירה התקשר בעקבות האירועים לממשל הצבאי ששלח לביתו חיילים, ביניהם החבלן הדרוזי סולימאן חירבאווי, שנפגע בשתי עיניו והתעוור כאשר פתח את דלת המוסך (יש לציין שהחבלן הפצוע קיבל מכתב התנצלות ממניח המטען לאחר שנתפס). אחד מקציני הממשל הצבאי שהיה בארוע, אהרון גילה, אשר היה מאנשי המחתרת וידע על המצאות המטען, לא הסגיר את דבר המצאותו של המטען שכן חשב שהוא הוטמן במכונית בעוד שבפועל הוטמן המטען בדלת המוסך.

פעולה חבלנית נוספת של הארגון בוצעה ביולי 1983 במכללה האסלאמית בחברון ובה נרצחו 3 סטודנטים ונפצעו שלושים נוספים. הפעולה באה לאחר רצח תלמיד הישיבה אהרון גרוס בחברון באותו החודש.

חלק מחברי המחתרת תכננו לפוצץ את מסגדי הר הבית, כדי לנסות, כאמור, למנוע את הנסיגה מסיני ולהביא למהלך תאולוגי של גאולה. למהלך זה, שלא יצא לפועל, לוותה התנגדות של חלק מחברי הארגון ואף מהסמכויות הרבניות לא נצפתה אהדה גבוהה (הרב צבי יהודה קוק לא הגיב כשנשאל על ידיהם בנושא).

[עריכה] המעצר והשחרור

באפריל 1984 תכננו חברי החוליה לפוצץ חמישה אוטובוסים במזרח ירושלים ונתפסו על-ידי השב"כ בסמוך להטמנת חומר הנפץ.

עשרים ותשעה חברי המחתרת נעצרו בתוך זמן קצר, ועד מהרה הועמדו לדין באווירה ציבורית מעורבת: מזועזעת מחד גיסא ואוהדת מאידך גיסא. הם נכלאו בכלא תל מונד וביקורת רבה נמתחה על תנאי מעצרם הקלים. הם ניסו בתחילה לערער על קבילות הודאותיהם אך נכשלו. חלקם הסכימו לעסקות טיעון ואחרים ניסו להפוך את משפטם לפוליטי. בגזר הדין המרכזי בפרשה נידונו שלושה מחברי המחתרת (מנחם לבני, שאול ניר ועוזי שרבף) למאסרי עולם והיתר לעונשים של שבע שנות מאסר ומטה. פרקליטות המדינה ערערה על קולת העונשים שניתנה לרוב המורשעים אך הערעור נדחה.

בספרו "אחים יקרים", כותב חגי סגל כי הליך המעצר לווה ביחס נוקשה מצד השכ"ב והמשטרה. כן הוא מוסיף וטוען כי המידע הגיע לשב"כ באמצעות סחיטת המידע באמצעים שאינם כשרים.

למן מעצרם פעל לובי ציבורי לשחרורם ואף הועלתה בכנסת הצעת חוק ברוח זו שנדחתה. לאחר עסקת ג'יבריל טענו התומכים בשחרור חברי המחתרת שאין להשאירם בכלא, לאחר ששוחררו למעלה מאלף מחבלים ערבים, והם החתימו אזרחים על עצומה לשחרורם. בתוך שנים מעטות היו רוב חברי המחתרת מחוץ לכלא, ונשארו בעיקר אסירי העולם. הנשיא חיים הרצוג הודיע שיסרב לדון בחנינה תחת לחץ. בסופו של דבר קצב את עונשם של אסירי העולם שלוש פעמים ובניכוי שליש שוחררו לאחר פחות משבע שנות מאסר בסוף שנת 1990. כיום, חלק מאנשי המחתרת הפכו לגורמים מובילים בימין הישראלי, למשל חגי סגל.

יש המצביעים על כך שהשם "מחתרת" לא הולם את הקבוצה שכן אנשיה לא חתרו להפלת השלטון.