המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה או בקיצור פק"פ (ביידיש: פאלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי) הייתה המפלגה הקומוניסטית הראשונה בארץ ישראל. הוקמה בשנת 1919. הפק"פ הוקמה על ידי פורשים מהאגף הרדיקלי של הציונות הסוציאליסטית, דגלה בעקרונות הקומוניזם וצידדה באינטרנציונליזם יהודי-ערבי.
תוכן עניינים |
[עריכה] תחילת הדרך
המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל נוסדה בשנת 1919, שנתיים לאחר המהפכה הרוסית, בתור "מפלגת הפועלים הסוציאליסטית" - מפ"ס, והשתתפה בוועידת היסוד של ההסתדרות (1920). בשנת 1922 שינתה את שמה לפק"פ - פאלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי. בחירת השפה לא הייתה מקרית - היא נבעה משלילת הציונות, שהחייאת השפה העברית הייתה אחד מעיקריה. מאז היווסדה ראתה המפלגה בציונות תנועה ריאקציונית ולא תנועת שחרור.
בשנת 1924 הוצאה המפלגה משורות ההסתדרות הכללית. חרף מאמציה לא הצליחה המפלגה עד סוף שנות ה-20 לחדור לרחוב הערבי, ורק קומץ ערבים הצטרף אליה.
משבר קשה פקד את המפלגה בעקבות מאורעות תרפ"ט. מנהיגיה וחבריה הסתייגו ממעשי האלימות שכוונו נגד יהודים. הנהגת היישוב, הנהגת ההסתדרות הכללית והנהגות המפלגות הציוניות, נידו את חברי המפלגה. שלטונות המנדט הבריטי נקטו נגדם בצעדי ענישה של מאסרים והגליות מן הארץ.
[עריכה] הפילוג הראשון
בשנים 1936-1939 תמכה הפק"פ במרד הערבי הגדול (שכונה ביישוב בשם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט). פק"פ התנגדה לאלימות כנגד היהודים, אך טענה שהמאבק בכללו צודק. מהלך זה גרם לפרישתם של יהודים רבים. היהודים שנשארו במפלגה התארגנו בסקציה יהודית (קבוצת אמת) שהתנגדה לעמדת ההנהגה, דרשה להכיר באינטרסים היהודים, צידדה בשיתוף פעולה עם כוחות ציוניים "מתקדמים", ותמכה בעלייה יהודית "מטעמים הומניטריים".
בשנת 1940 חל פילוג של ממש במפלגה בין הסקציה היהודית לבין ההנהגה על רקע חילוקי דעות בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי סיבה נוספת לקרע הייתה הסכם ריבנטרופ-מולוטוב משנת 1939 שבעקבותיו הנחה סטלין את המפלגות הקומוניסטיות לשמור על נייטרליות במלחמת העולם השנייה. קבוצת אמת התקשתה לעכל הנחיה זו.
אחת ממנהיגות הפק"פ, שמחה צברי, בחורה יהודיה ממוצא תימני, שהייתה בת זוגתו של המזכ"ל רדואן אל-חילו, אף הנהיגה פעולות חבלה נגד הבריטים ומוסדות ציוניים ב1936. בין הפעולות היו זריקת שתי פצצות בחיפה והצתת דוכן ביריד המזרח. בפעולות אלה לא תמכה ההנהגה הפלסטינית של הפק"פ, שכנראה אף התנגדה להם, אלא רק יהודים. [1]
בשנת 1941, עם פלישת הנאצים לברית המועצות, מצאה עצמה המפלגה עומדת בשורה אחת עם היישוב כולו בתמיכה בברית המועצות, והמפלגה הוחזרה אל שורות ההסתדרות הכללית.
בשנת 1943 שוב חל משבר בקרב המפלגה. העילות לפילוג הפעם היו עמדות המפלגה בעניין הגיוס לבריגדה היהודית ובעניין שיתוף הפעולה עם ההסתדרות בשביתות והפגנות. היהודים, בהנהגת מאיר וילנר, שמואל מיקוניס ואסתר וילנסקה המשיכו לקיים בשנים 1943-1948 את הפק"פ ולהחזיק בעמדות דומות לאלה של קבוצת אמת בשנות ה-30. חברי הפק"פ היהודים השתתפו בבחירות לאספת הנבחרים בשנת 1944 ונציגיהם ישבו במועצת העם (1947-1948). מאיר וילנר אף חתם על מגילת העצמאות. הערבים, ובראשם אמיל חביבי, תופיק טובי, אמיל תומא ובולוס פרח, ייסדו בשנת 1943 את הליגה לשחרור לאומי, שדגלה במדינה פלסטינית עצמאית ודמוקרטית.
החל מ1944 החלה גם פק"פ וגם הליגה לשחרור לאומי בתמיכה בהקמתת שתי מדינות לשני העמים. התנועה הקומוניסטית הכירה בכך שהארץ הפכה לדו לאומית ולכן לכל עם זכות להגדרה עצמית.
[עריכה] מק"י
בשנת 1948, במהלך מלחמת השחרור, הקימו המנהיגים הקומוניסטים הערבים שנשארו בארץ יחד עם הפק"פ היהודית את מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בימי המנדט הבריטי הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי.
[עריכה] לקריאה נוספת
- בחרתי לחיות במאבק, ספרה של רות לוביץ' על חייה כקומוניסטית לפני הקמת המדינה.
- זושה, מעמק יזרעאל אל התזמורת האדומה, סיפורה המדהים של זושה, חלוצה נלהבת, חניכת "השומר הצעיר", מהפק"פ אל מרתפי הגסטפו בבריסל, מאת יהודית כפרי, כתר, ירושלים, 2003.
