השפל הגדול: המשך מאמצי הובר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| השפל הגדול |
השפל הגדול היה משבר כלכלי שראשיתו הרשמית, ב"יום חמישי השחור", ב-24 באוקטובר 1929, כאשר נפלה הבורסה הניו יורקית בארצות הברית. המשבר התפשט במהירות מארצות הברית למדינות אחרות בעולם ונמשך לאורך שנות השלושים בארצות הברית ובחלקים רבים של העולם.
הרחבה זו של הערך הראשי עוסקת בהמשך מאמציו של הנשיא הובר להתמודד עם השפל הכלכלי הגדול במהלך שנת 1930 ו-1931.
שנת 1930 נפתחה בתחושה אופטימית כאילו המשבר הקצר עומד להסתיים. העבודות היזומות, כמו בסכר הובר, סכר גרנד-קולי וסכרים בעמק המרכזי בקליפורניה, ועבודות בניית קווי רכבות סיפקו עבודה בהיקף של מיליארדי דולרים ו"חוק וגנר" העתיד להפוך ל"חוק ייצוב התעסוקה" נמצא בהליכי חקיקה (החוק נחתם בפברואר 1931). הבנק הפדרלי, למרות עמדת חלק מראשיו כי יש להפסיק את ההתערבות האינפלציונית ולתת למשבר "למצות את עצמו" נכפה על ידי המערכת הפוליטית להמשיך בהזרמת הכספים ולהפחית את הריבית והפצת הכסף הקל נמשכה.
תוכן עניינים |
[עריכה] חוק המכסים סמוט-האולי
חוק המכסים סמוּט-האוּלי, צעדו הבא של הובר, נחשב בעיני רבים לאחת השגיאות הקשות ביותר שביצע הנשיא במאבקו במשבר. חוק המכסים נתמך במקורו על ידי הובר כדי להגן על התוצרת החקלאית האמריקנית, למרות שעיקר מוצרי החקלאות האמריקנים נועדו לייצוא ורק חלק קטן יובא. בפועל, כאשר הובא החוק בפניו לאישור אחרי משא ומתן ושתדלנות נמרצת בקונגרס ובסנאט, הוא כלל מגוון מוצרים נוספים כמו עור ונעליים, טקסטיל, כימיקלים, משי וקטיפה, חרסינה, מוצרי זכוכית, ועוד.
למרות מחאות ואזהרות רבות, בין השאר בעצומה עליה חתמו אלף כלכלנים, חתם הובר על הצו ביוני 1930. שיעורי המכסים הגיעו אחרי חוק סמוט-האולי לרמתם הגבוהה ביותר מאז ומעולם והציתו מלחמת תגמולי-מכסים ברחבי העולם, שצמצמו מאוד את הסחר העולמי ובפועל, החריפו עוד יותר את החולשה הכלכלית בארצות הברית.
בתקווה נואשת לצמצם את האבטלה ולשמור על השכר בגובהו הנוכחי, חתם הובר על צווים שמנעו למעשה הגירה לארצות הברית, לבד מלמהגרים עשירים מאוד, ופתח במסע תעמולה לצעירים "לחזור לבית הספר" (היינו, לא לצאת לעבודה).
[עריכה] שכר גבוה מוביל לשגשוג
הגיון הדברים, כמו בפעולות קודמות בתחום העבודה והשכר, היה ששכר גבוה מוביל לשגשוג ולכן שימור רמת השכר חיוני. לשם כך, חשוב למנוע כניסתם של צעירים ומהגרים בשכר נמוך לשוק העבודה, כדי להמנע מלחץ להורדת השכר. תפישה זו, שביקשה לנתק את שכר העבודה מכללי היצע וביקוש, יצרה מחסום כניסה גבוה מהרגיל: כאשר עסק פשט רגל—כפי שקורה לעתים קרובות בעת שפל—התקשו העובדים להתקבל מחדש לשוק העבודה, ואילו ייזמים שביקשו לפתוח עסקים חדשים התקשו לעשות זאת בעלות העבודה הגבוהה.
המוצא החלופי עבור עובדים—תעסוקה בפרויקטים ממשלתיים—היה הפסדי ביסודו, שהרי את הכסף למימון הפרויקטים היה צורך לגייס באמצעות מיסוי שיגרום לכיווץ נוסף בשוק. מכאן שגישתו של הובר התבססה על הימור מסוים. אם התאוריה שלו לפיה הזרמת כספים ושימור שכר גבוה הייתה מוכחת כנכונה, הייתה ארצות הברית אמורה להחלץ מן המשבר בתוך זמן לא ארוך. לעומת זאת, אם התאוריה הייתה שגויה, צעדיו היו רק מאריכים את המשבר וככל שהיו נוספים צעדים, כך היה המשבר מעמיק ומתארך.
בנאום לאומה שלו בדצמבר 1930 סבר הובר כי הרע מכל כבר חלף. הכלכלה אמנם הצטמצמה ב-15 אחוז בהשוואה לשנת 1928, ציין, אך השתבח בהצלחה להמנע מירידה גדולה יותר בתעסוקה, לשמור על ירידה סבירה בצריכה בחנויות, ולשמר את גובה השכר. לשבחים מיוחדים זכה ועד החוות, על הצלחתו בשימור מחירי המוצרים החקלאיים ברמה גבוהה יותר מבמדינות אחרות.
[עריכה] אזהרות ראשונות
למרות האופטימיזם ההוברי, נשמעו בסוף השנה גם קולות אחרים. שהזהירו מפני המשך המדיניות הנוכחית. פרקר וויליס מהמגזין לסחר של ניו יורק טען כי המדיניות של כסף כל של הבנק הפדרלי מגבירה את פשיטות הרגל של בנקים "בעיקר בגלל חוסר לרשום חובות מסופקים". לפי וויליס, המערכת ה'מוקפאת' של הובר סבלה מהעדר יכולת להפטר מהשקעות רעות והתאוששות מהמיתון לא תתכן בלי שאלו תחוסלנה. הכלכלן ג'וזף סטאג לורנס טען כי הירידה הצנועה ברכישת מוצרי צריכה מטעה, משום שהשקיעה העיקרית מתרחשת בתעשיות המייצרות טובין ליצרנים כמו מוצרי בנייה, מתכת ותעבורת מטענים. טענות דומות היו גם לאלברט וויגינס מ"צ'ייס מנהטן", שהסתייע מן הסתם בבנג'מין אנדרסון. וויגינס גם הדגיש את הנזק החמור הנגרם מחוק המכסים. בהיעדר הפצת כסף קל בשווקי חוץ, לא היו למדינות אחרות משאבים לרכוש את המוצרים האמריקניים היקרים. הוא סיכם:
- "המדיניות [של הובר]... נכשלה... זוהי מדיניות רעה עבור ממשלה, או עבור התעשייה בפעולה מאוחדת, לנסות לשמר את המחירים באופן קבוע מעל לרמה המוצדקת על פי ביקוש והיצע... אין זה נכון ששכר גבוה גורם לשגשוג. להיפך, שגשוג הוא המביא לשכר גבוה. כאשר השכר נשמר ברמה גבוהה יותר משמצדיק השוק, התעסוקה וכוח הרכישה של העובדים נופל... השפל שלנו הוארך ולא הוקל בגלל העיכוב בביצוע ההתאמות הנדרשות".
[עריכה] 1931
שנת 1931 הייתה אמורה להיות שנת ההתאוששות הגדולה מן המיתון הקצר, אך בסיומה הייתה ארצות הברית, ועמה חלק גדול מהעולם, שקועים בשפל עמוק ללא תקדים.
[עריכה] התמוטטות תקן הזהב
סימן מבשר רעות ראשון נמצא בהתמוטטותו של בנק בודן-קרדיט-אנשטלט באוסטריה. הבנק הגדול במדינה, עמד בפני התמוטטות כבר ב-1929, אך ניצל בזכות התערבות של ממשלת אוסטריה ושל משקיעים זרים מאירופה, ומארצות הברית.
אחרי שאוסטריה הכריזה על כינון איחוד מכסים עם גרמניה ב-21 במרץ 1931 תבעה ממשלת צרפת, שהתנגדה לצעד זה, פדיון של כל החובות לטווח קצר של גרמניה ואוסטריה. בודן-קרדיט-אנשטלט לא היה יכול לשלם את חובותיו, גם לא אחרי סיוע נוסף ואחרי התמוטטותו נטשה אוסטריה בסוף מאי את תקן הזהב, צעד שמשמעותו המעשית הייתה שמיטת חובות חד-צדדית ולמעשה, פשיטת רגל של המדינה.
גרמניה, שלממשלתה היו חובות בגובה עצום של 2 מיליארד דולר לגורמים בארצות הברית נאבקה אף היא בקשיים. בספטמבר 1931, אחרי ששכנעה את אירופה כולה לנטוש את תקן הזהב לטובת התקן המקביל של "חליפין זהב", הכריזה בריטניה על נטישת התקן בכללו והובילה להתמוטטות כללית של התקן באירופה. מדינות רבות, שהחזיקו בשטרלינג כחלופת-זהב, מצאו עצמן עתה במצב בו במקום עתודות מתכת הן מחזיקות בכספותיהן נייר שערכו יכול להמחק בן לילה.
ההשפעה הישירה של התמוטטות תקן הזהב וההתמוטטות הכלכלית באירופה על ארצות הברית לא הייתה משמעותית בשלב הראשון. ארצות הברית ייצאה רק 6 אחוז מתוצרתה ולכן, למרות נזקי חוק המכסים סמוט-האולי לסחר העולמי ולסחרה של ארצות הברית, נבעו עיקר בעיותיה ממצבו של משקהּ ולא ממצב המשק העולמי.
למרות צעדי הובר, זינקה האבטלה ל-16 אחוזים ומדד הייצור של מועצת הרזרבה הפדרלית (FRB) צנח מגובה של 110 ב-1929 ל-90 ב-1930 ו-75 ב-1931. חמור מזה, כפי שצפה סטאג לורנס, המצב היה חמור במיוחד לא בתחום מוצרי הצריכה אלא בחומרי גלם וייצור לתעשייה. ייצור הברזל נפל מ-131 אלף טון ליום ביוני 1929 ל-33 אלף טון בדצמבר 1931, נפילה של כמעט 80 אחוז, לעומת ירידה צנועה יותר של 25 אחוז במכירת מוצרי צריכה.
ההכרה בחומרת המצב החלה לחלחל גם לציבור האמריקני. סכום הכסף שבמחזור—כסף שנמשך מן הבנקים והוחזק במזומן—עלה במחצית הראשונה של השנה, תקופה שבאופן מסורתי מאופיינת בירידה, וזינק כלפי מעלה ברבעון האחרון של השנה, אחרי הכרזת בריטניה על נטישת בסיס הזהב. למרות מאמצי הבנק הפדרלי להמשיך להציף את השוק בכסף קל, צנחו הרזרבות שבידי הבנקים והיצע הכסף הכולל בחדות.
מול איבוד האימון מצד הציבור והצניחה החדה בתוצר, הגדילה הממשלה (הוצאות המדינות והוצאות פדרליות) את הוצאותיה לשיעור חסר תקדים לתקופה שאינה מלחמה: 24.2 אחוז מהתוצר הפרטי נטו.
[עריכה] עבודות יזומות: הפתרון לשפל
סיבה אחת לגידול בהוצאות הייתה הפריחה חסרת התקדים בבנייה ובעבודות יזומות ממשלתיות. בעידודם ובתמיכתם של כלכלנים רבים, הועלו תוכניות ליצור פרויקטים בהיקף כולל של 2 מיליארד דולר ואפילו 5 מיליארד דולר (כשמונה אחוז מהתוצר הלאומי הכולל של ארצות הברית באותה עת). פעולה זו, הבטיחו אותם כלכלנים, בליווי שמירה על גובה השכר, תביא למהפך במצב הכלכלי. הפרופסור ליאו וולמן, מאוניברסיטת קולומביה ומן הכלכלנים הבולטים של התקופה, הכריז בבטחון:
- "שכר גבוה ועולה הכרחי לזרימה מלאה של כוח רכישה ועל כן, לעסקים טובים... הפחתת הכנסת העובדים אינה תרופה לשפל בעסקים, אלא תרומה ישירה לו... "בעידן נאור זה כאשר ידוע כי הייצור תלוי בכוח הצרכני..."
וולמן סיכם:
- "לא ניתן להעלות בזכרוננו שפל כלשהו בעבר בעוצמה ובמשך כזה שבו שכר השגשוג שומר משך זמן כה ארוך כמו בשפל של 1930-31".
שר האוצר מלון, שבתחילת המשבר ביקש לנקוט בשיטת הלסה פר המיושנת, כבר דיקלם ברהיטות את מנטרת "הכלכלה החדשה":
- "חייבים לזכור כי הגורם החשוב מכל הוא כוח רכישה, וכוח רכישה תלוי במידה רבה ברמת החיים... רמת חיים זו חייבים לשמר בכל מחיר".
רק מעטים העיזו לבטא את האמת הפשוטה ולהצביע על הבעייתיות שברעיונות אלו. ג'ון אוקווד כתב בברונס ב[1931 כי התעשיינים ומנהיגי העובדים התומכים בשימור השכר אומרים, למעשה "כי הם מתכוונים לשמור את רמות השכר בעינן, אפילו אם הדבר יביא לסגירת המפעל" ולפיטורי כל העובדים. אוקווד ציין כי בשוק מכירי המכירה קובעים את העלויות, לא להיפך. לכן, כאשר המחירים לצרכן צונחים, שימור השכר ברמתו הוא למעשה עליה ריאלית בשכר.
אבל גם אלו שדבקו ברעיון ששכר גבוה מביא לצמיחה ולא להיפך, נאלצו להשלים עם המציאות. יו-אס-סטיל, כנגד התנגדות נשיאה, הורידה את השכר בסוף שנת 1931, ואפילו הנרי פורד, שדבק באופן "פילוסופי" ברעיון השכר הגבוה נאלץ להוריד את השכר במפעליו ב-1932.
[עריכה] גיבוש ה"ניו דיל" של הובר
אל מול הבעיות ההולכות ומתערמות והמצב הכלכלי המתדרדר, החל הובר שוקל צעדים חריפים יותר. בהתאם לסיסמת "שיתוף הפעולה" הקבועה שלו, ארגן הובר התכנסות נוספת בבית הלבן, הפעם של ראשי הבנקים הגדולים. בכינוס הציע הובר לנועדים לכונן "חברת אשראי לאומית" (NCC) במימון הבנקים הגדולים, שתסייע לבנקים הקטנים בהלוואות, כל זאת כדי למנוע פשיטות רגל של בנקים ועיקולי-נכסים מצידם. כאשר חלק מראשי הבנקים סרבו נחשף אגרוף הברזל שמאחרי כפפת הקטיפה של "שיתוף הפעולה": הובר איים לכפות על הבנקים שיתוף פעולה באמצעות חקיקה.
הבנקים התקפלו וה-NCC הוקם והחל מחלק הלוואות—אך ההתדרדרות נמשכה והובר החל לפעול לכינון מערכת פדרלית למתן הלוואות. הוא כינס ב-7 באוקטובר 1931 את ראשי חברות הביטוח, המשכנתאות והלוואה וחסכון הגדולות והעלה בפניהם תוכנית גרנדיוזית ליצירת מערכת בנקי משכנתאות פדרלית, עם בנק מרכזי אחד. במובן המהותי, הובר הציע להלאים באופן חלקי את מערכת ההלוואות והמשכנתאות. התוכנית נדחתה באופן מוחלט על ידי כל היושבים לבד מראשי בנקי הללוואה וחסכון ולכן שינה הובר את תוכניתו לטובת הקמת "בנק הלוואה למעון" (Home Loan Bank) שהפכה אחר כך למערכת משכנתאות מרכזית חובה עבור אגודות הלוואה-וחסכון.
בנקודה זו הפכו קווי המתאר של תוכניתו של הובר ברורים: הקמת "חברה למימון בנייה מחדש" (RFC) שתחליף את הפתרון הזמני של ה-NCC לצורך מתן הלוואות לעסקים, הרחבת אפשרויות גלגול שטרות של הבנק הפדרלי, יצירת מערכת "הלוואה למעון" למשכנתאות מוזלות והרחבת מערכת ההלוואות לאיכרים באמצעות "בנק הלוואות לחוות הפדרלי".
[עריכה] דרוש "מוסוליני כלכלי"
תוכנית אחרת שהחלה מתרקמת באותה עת, הפכה למבוא ל"חוק ההתאוששות הלאומי" (NRA) אותו כונן מאוחר יותר רוזבלט. ראש ג'נרל אלקטריק, ג'ררד סְווֹפּ העלה הצעה לאגודה לאומית של יצרני מוצרי חשמל. לפי תוכניתו, תתבצע קרטליזציה של כל העסקים בארצות הברית, כשבכל תעשייה יוקמו "אגודות סחר" שאליהן יהיו כל הפעילים בענף חייבים להשתייך, תחת שליטה פדרלית שתדאג לרגולציה וייצוב המחירים והצריכה.
הייתה זו תוכנית שדמתה להפליא לצורות הקרטליזציה תחת המשטרים הפשיסטים. התמיכה הרחבה לה זכתה בין תעשיינים ואנשי עסקים, כמו גם הוגים בולטים העידה, כפי שציין וירג'יל ג'ורדן, כלכלן עבור המועצה התעשייתית הלאומית, שאנשי העסקים מוכנים ל"מוסוליני כלכלי".
נשיא לשכת הסחר של ארצות הברית, הנרי ל. הארימן מחברת החשמל של ניו אינגלנד, קרא לכינון מועצה כלכלית עליונה שתתייחס לאנשי עסקים שלא יצייתו לה "כמו לכל סוס פרוע... יכבלו אותם, יצרבו בהם את סימן הזיהוי, ויכפו עליהם לרוץ עם העדר". צ'ארלס אבוט מהמוסד האמריקני לבניין בברזל סבר כי "לא נוכל לסבול עוד אינדבידואליזם בלתי אחראי, פרוע ועיקש שאינו משתף פעולה". שופט בית המשפט העליון לואי ברנדייס סבר כי רצויה הלאמה של התעשייה מנימוקים משפטיים של נוחות הציבור והכרח.
אחרים נקטו לשון ברורה יותר באשר לתוכניות הרצויות. ההיסטוריון צ'ארלס א. בירד קרא לכינון "תוכנית חומש", הפילוסוף הפופולרי ויל דורנט דיבר על מועצת תכנון לאומי, ברנרד מ. ברוך, איש הכספים מוול-סטריט, העדיף לכנות את המועצה "בית דין גבוה לעסקים" וולס דונהם, דיקן בית הספר לעסקים של הארוורד, ראה בברית-המועצות מודל לתועלת ולערך שב"תוכנית כוללת לעסקים באמריקה". השמות השתנו, הרעיון הבסיסי נותר זהה לזה של סוופ.
במקביל, החלו כמה מדינות להתארגן ליישום של התוכנית לקרטליזציה. אוקלהומה וטקסס, ואחר כך מדינות נוספות, התקבצו תחת הדגל של "שימור הסביבה" לקצץ בכמות הנפט המופק כדי להעלות את מחירו שוב. כנגד מפיקי נפט שלא צייתו לצו שימור הסביבה הופעל המשמר הלאומי. במסגרת מאמצי ה"שימור" גם הועלו המכסים על ייבוא נפט (למרות שנפט מיובא הוא הדרך הטובה ביותר לשמר את הסביבה בטקסס, כמובן). רעיונות אלו היו דומים להפליא לרעיונות של איגודי עובדים שונים בדבר איסור עבודת צעירים או שליחת נשים נשואות "הביתה"—וגם תרומתם לשיפור מצב הכלכלה הייתה דומה.
