השפל הגדול: ה"ניו דיל" של הובר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| השפל הגדול |
|
השפל הגדול היה משבר כלכלי שראשיתו הרשמית, ב"יום חמישי השחור", ב-24 באוקטובר 1929, כאשר נפלה הבורסה הניו יורקית בארצות הברית. המשבר התפשט במהירות מארצות הברית למדינות אחרות בעולם ונמשך לאורך שנות השלושים בארצות הברית ובחלקים רבים של העולם.
הרחבה זו של הערך הראשי עוסקת בהמשך מאמציו של הנשיא הובר להתמודד עם השפל הכלכלי מסוף שנת 1931 ועד בחירת פרנקלין דלאנו רוזוולט.
תוכן עניינים |
[עריכה] ה"ניו דיל" של הובר
בנאום המסורתי לקונגרס על מצב האומה ב-8 בדצמבר 1931 הכריז הנשיא הובר על תוכנית קיצונית לטיפול במצב הקשה, על פי כמה ראשי-חץ עיקריים:
- הלוואות ובנקים: כינון קרן של 300 מיליון דולר להלוואות; הקמת "חברה למימון בנייה מחדש" שתעניק הלוואות לחקלאים, תעשייה, רכבות ומוסדות פיננסיים כושלים להגן עליהם מפשיטת רגל; הקמת מערכת בנקים להלוואות משכנתא שיסייעו לבנקים לחסכון והלוואה (הלאמה למחצה זו של המערכת מכנה הובר "ביזור מבנה האשראי"); חיזוק ותמיכה בבנקים להלוואות לחקלאים; הרחבת הזכאות להלוואות מהבנק הפדרלי ונגישות טובה יותר לבנקים קטנים; השבת חלק מההפקדות בבנקים שנסגרו למפקידים.
- הלאמות, קרטליזציה וחיזוק מונופולים: כדי למנוע "תחרות הרסנית הגורמת לבזבוז משאבים גדול" (כלומר, כל תחרות) בתחום הפחם, השמן, העץ ותעשיות חומרי גלם ותשתית אחרות יש לחזק את חוקי האנטי-טרסט כך שימנעו קביעת מחירים, מונופול והרס תחרות בריאה (כלומר, יש לכונן קרטל או מונופול שיקבע מחירים בחסות המדינה); קרטליזציה והלאמה למחצה של הרכבות. הרכבות הן "השקעה של כל משפחה" וכדי לשפר את תפקודן ולהפחית את הוצאות ההפעלה יש לאחדן ולפקח על מחיריהן (כלומר, יש איחוד כל חברות הרכבת פושטות הרגל); המלצה לרגולציה של אספקת החשמל הבין-מדינתית והכפפת חברות החשמל לממשל הפדרלי.
- מנהל עבודות ציבוריות: הקמת מנהל עבודות ציבוריות בהיקף של 800 מיליון דולר (בערך 80 מיליארד דולר בערכים של היום)
- חקיקה: הפיכת התקנות האוסרות הגירה לארצות-הברית של הובר לחוק; התנגדות לכל שינוי במדיניות המכסים הגבוהים, משום שהפחתה שלהם "תאריך את המיתון"; חקיקה שתשנה את חוקי פשיטת הרגל, כדי להחליש את מעמד הנושה ביחס לחבים.
[עריכה] מיסוי שנוי במחלוקת
כדי לממן את שפע ההוצאות הנוספות הללו העלה הובר את המסים לכל רוחב החזית, ממס ההכנסה, עבור במס רכוש וכלה במסים על חשמל, בנזין, מכוניות, תכשיטים, מניות, ועוד. היה זה המיסוי הנרחב ביותר שהוטל עד אז בארצות הברית שלא בזמן מלחמה.
כל זה לא הועיל לשיפור מצבה של הכלכלה השקועה עמוק בשפל. הכנסות הממשלה הפדרלית, למרות המיסוי המוגבר, צנחו מטה, משום שהתוצר הלאומי צנח בתלילות לגובה של 58.5 מיליארד, כמחצית משיעורו בשנת 1928. מצבן של ממשלות המדינות והרשויות המקומיות היה חמור אף יותר. המדינות לא יכלו "להדפיס" כסף כמו הממשלה הפדרלית ונאלצו לבטל כמעט לחלוטין את הפרויקטים הציבוריים בהם החלו. כלל נטל התקציב הממשלתי על התוצר הפרטי נטו עלה לשיא חדש של 28.9 אחוז, פי 2.5 משיעורו לפני תחילת השפל.
קולות נזעמים קראו להובר לקצץ בהוצאות הממשלה. זעם מיוחד עורר בונוס בגובה 2 מיליארד ללוחמים הוותיקים. עמותה בראשות האדמירל ריצ'רד א. בירד, חוקר הקוטב הנודע, גייסה 60 אלף חברים ברחבי המדינה בקריאה לבטל את הבונוס. אפשרות של ביטול העבודות הציבוריות או צמצום בתקציב ההגנה לא עלתה על דעת העמותה.
[עריכה] הרחבת העבודות היזומות
מן העבר השני, נשמעו קריאות להרחיב את ההוצאות הממשלתיות ולנקוט בפתרון המוכר של "הכלכלה החדשה", בניסוחו של וירג'יל ג'ורדן, כלכלן ה"ביזנס וויק": "כפי שחסכנו את דרכנו למיתון, עלינו כעת לבזבז את דרכנו אל מחוצה לו".
הפתרון החביב על רוב הכלכלנים, המומחים והדיוטות סתם היה לכל אורך הדרך עבודות ציבוריות. התקציבים ש'הקצו' התומכים בפתרון לעבודות אלו הלך ותפח והגיע אף ל-12 מיליארד דולר—עשרים אחוז מכלל התמ"ג של ארצות הברית באותה עת. את הסכום הענק הזה רצו התומכים בתוכניות לממן באמצעות מלווה. כמה ספרים שיצאו בקיץ שנת 1932 תמכו ברעיונות מעין אלו, ובישרו את התוכניות שתעמודנה בבסיס ה"ניו דיל" ובמיוחד הניו דיל של סטיוארט צ'ייס, עימות בלתי נמנע: עסקים מול כספים של דייוויד קושמן, חברה מתוכננת של ג'ורג' סול.
הרעיון שביסוד כל התוכניות היה פשוט: נוטלים סכום גדול של כסף ומכניסים אותו למחזור הדם של הכלכלה, הדם החדש יאפשר לאנשים רבים יותר לבצע רכישות, הביקוש המצטבר יגאה והכלכלה תשוב ותשגשג. כמובן שאם נוטלים את הכסף מאנשים אחרים (באמצעות מיסוי), עירוי הכספים לא יועיל, שכן הוא יקוזז בתרומת הדם למיסוי והכסף פשוט יועבר מכיס אחד למשנהו, בלי להועיל.
כדי להמנע מכך, תמכו בעלי התוכניות בכינון מדיניות אינפלציונית והגדלת החוב הממשלתי במימון אגרות מלווה. אמנם המדיניות האינפלציונית מועילה רק לזמן קצר, עד שהמשק מתאים את עצמו לכמות הכסף החדשה, ואת החוב המוגדל יש לשלם בסופו של דבר, אך לפי התכנון הייתה הכלכלה אמורה להתאושש עד שלב זה ולשלם עבור התפיחה הזמנית מן הכספים שיווצרו בעקבות השגשוג המחודש.
כלכלנים זהירים יותר, כמו ווילפורד קינג מאוניברסיטת ניו-יורק וויליאם בריג' מ"מטרופוליטן לייף אינשורנס", הזהירו מפני הבעיות הכרוכות בגישה זו. העמידה על שמירת רמת השכר מקפיאה וחוסמת כל אפשרות להתאוששות ובנייה מחדש של שוק העבודה, טען קינג ואילו בריג' הצביע על כך שאגרות מלווה לעבודות ציבוריות ינקזו את כל ההון הדרוש ליוזמות כלכליות חדשות.
בעיה יסודית יותר הייתה קשורה בעובדה שהתאוריה שביסוד "הכלכלה החדשה" לא נבדקה ביסודיות מספקת לפני שהושמה לשימוש. הובר שב וטען כי לולא ננקטו צעדי ההרחבה והעבודות היזומות, היה המצב חמור בהרבה, ושהסיבה שארצות הברית עדיין שרויה בשפל נובעת מהבעיות באירופה ובשאר העולם—אך מבחינת תנאיו החוויר משבר זה לעומת השפל של מלחמת העולם הראשונה ואחריה, מהם התאוששה ארצות הברית במהירות ובקלות.
תומכי העבודות הציבוריות אימצו "טיעון אל-כשל": אם הייתה התאוששות, היה צריך לייחס אותה לעבודות הציבוריות ולפיכך היה צורך בהרחבתן כדי להמשיך בהתאוששות. אם לא הייתה התאוששות, הרי שהסיבה לכך הייתה שלא בוצעו מספיק עבודות ציבוריות, ולכן יש להרחיבן כדי להתחיל בהתאוששות. פתרון הלסה פר, ששימש את ארצות הברית ב-12 מצבי שפל בעבר והצליח לאושש את הכלכלה בתוך זמן קצר, נזנח כאילו הוכחה אי-יעילותו, למרות שזו כלל לא נבדקה.
בתחילת 1932 הצטרף גם הובר למפקפקים בתועלת שבפרויקטים הממשלתיים. בכינוס בפברואר אותה שנה הוא הודה כי הפרויקטים עולים יותר מדי, כמעט 1,200 דולר למשפחה, ואינם מסייעים לאלו הזקוקים להם במיוחד: אנשים במקומות מרוחקים וכאלו שאינם מסוגלים לבצע עבודות כפיים פשוטות. במאי 1932 הוא הכריז על שינוי במדיניות והתנגד להרחבה נוספת של פרויקטים מתמשכים. כתוצאה, גדל התקציב הפדרלי לעבודות ציבוריות בשנה זו רק ב-60 מיליון דולר.
[עריכה] החברה למימון בנייה מחדש
בתחומים אחרים, המשיך ה"ניו דיל" של הובר לפעול. ה"חברה למימון בנייה מחדש" (RFC) העניקה בחמשת החודשים הראשונים של השנה מיליארד דולר בהלוואות, כשמתוכם 600 מיליון זורמים לבנקים ועוד 264 מיליון לחברות הרכבת.
השחיתות בחלוקת ההלוואות הייתה נפוצה. הגנרל צ'ארלס דיוס, שהיה נשיא ה-RFC, התפטר ביוני ושלושה שבועות אחר כך קיבל הבנק שלראשו התמנה 90 מיליון דולר (כשכל הפקדות הבנק היו בסך 95 מיליון). יורשו, אטלי פומרין, העניק הלוואה בסך 12.3 מיליון דולר לחברה בה היה דירקטור, החברה למימון העניקה 14 מיליון דולר ליוניון טרסט מקליבלנד, 7.4 מיליון לבולטימור טרסט, ו-13 מיליון ליוניון גרדיאן טרסט מדטרויט, כולן בראשות בכירים במפלגה הרפובליקנית או שרים בממשלה.
ההלוואות לרכבות גם הן היו דרך לחלוקת כספים למקורבים לשלטון. כרבע מההלוואות נועדו לצורך תשלום חובות לבנקים (במיוחד זה של ג'. פ. מורגן). חברת "מיסורי פסיפיק" למשל, קיבלה הלוואה בסך 5.7 מיליון דולר לצורך תשלום לג'. פ. מורגן. אחרי תשלום ההלוואה למורגן, הניח ה-RFC לחברה לפשוט את הרגל. באופן זה, מימנו כספי המסים של אזרחי ארצות הברית תשלומים לכיסם של בעלי הבנקים הגדולים.
"חוק חירום לעזרה ובניין" שחוקק ביולי 1932 הסדיר את פעולת ה-RFC ואישר לארגון קרן הלוואות בגובה 3.8 מיליארד דולר, שמתוכם 2.3 ניתנו בהלוואות במשך השנה הראשונה (1.6 מיליארד דולר במזומן). מתוך סכום זה, 52 הועברו לבנקים, 17 אחוז לרכבות (ומתוכן, מחצית לתשלום לבנקים) ו-9 אחוז לחקלאות. רק 16 מיליון הוקצו לפרויקטי בנייה קצרי-טווח.
במסגרת חוק זה גם החלו לראשונה פעולות של עזרה ישירה, כלומר, תשלום ישיר לנזקקים. תוכניות אלו זכו בתחילה להתנגדות, במיוחד מצידן של אגודות עזרה כמו הצלב האדום, שידעו כי מימון פדרלי משמעו גם קץ התמיכה הוולונטרית מצד אזרחים בתוכניות כאלו.
[עריכה] נסיון להאצה אינפלציונית
פעולה חשובה עוד יותר הייתה חוק גלאס-סטיגל (שהפך בתקופת הניו-דיל ל"חוק הבנקאות"). החוק הקל על נטילת הלוואות על-ידי הבנקים, ובמקביל הגמיש את תקנות פעולתו ואפשר לו להלוות על חשבון עתודות הזהב של המדינה. אחת הסיבות לפעולה לא הגיונית זו, כביכול, שהפחיתה את אמון הציבור ביכולתה של הממשלה לדבוק בתקן הזהב, הייתה אי-רצונו של השלטון הפדרלי ללוות באגרות חוב ארוכות טווח מהציבור (מה שלא היה אפשרי, בהכרח, בשלב זה) ולהשתמש במקום זאת בהלוואות קצרות-טווח מבנקים, כשהבנק הפדרלי מספק לאותם בנקים את הרזרבות המתאימות למתן הלוואות כאלו.
נסיון אינפלציוני זה הוכשל במידה רבה בגלל צניחה של 3.1 מיליארד בהפקדות הבנקים. באופן טבעי, שואפים הבנקים להלוות כספים במלוא הסכום העומד לרשותם כלומר, אם הרזרבה הנדרשת היא עשרה אחוז ולבנק ולבנק רזרבה של עשרה מיליון דולר, הוא ישאף להלוות כספים בסכום של מאה מיליון דולר כדי שמלוא הסכום הנגיש לו "יעבוד" ויצבור ריבית. בנקודה זו במהלך המשבר, נרתעו הבנקים ממתן הלוואות והעדיפו להגדיל את שיעור הרזרבות שלהם.
הסיבה העיקרית לכך הייתה חשש: הצעדים האינפלציונים של הממשל הורידו את שיעור הריבית על הלוואות (כלומר, מבחינת הבנק, הקטינו את הרווח הצפוי) בעוד שהסיכון לחובות מסופקים דווקא גדל במידה משמעותית. בשנה רגילה בשנות העשרים, היו 700 פשיטות רגל של בנקים עם הפקדות בהיקף של 170 מיליון. בשנים 1930 עד 1932 היו 5,096 התמוטטויות של בנקים, עם אובדן של 3.86 מיליארד דולר.
אל הבנקים שלא היו מוכנים לקחת סיכון נוסף הצטרף גם הציבור, שהגדיל את עתודות הכסף שבידו, ומשקיעים זרים שהעדיפו להתרחק מהדולר ולצאת עם הזהב שלהם מארצות הברית. המדיניות האינפלציונית של הובר נכשלה ובמקום אינפלציה התחוללה במחצית השנייה של שנת 1932 דפלציה.
הובר לא יכול היה לעשות הרבה ביחס למשקיעים הזרים ועל כן שפך חמתו בעיקר על אזרחי ארצות הברית ובנקיה. מסע נאומים ויחסי ציבור שלו גינה את האזרחים שפדו את כספם מן הבנקים בכנותו אותם "צברנים בוגדניים". הקולונל פרנק קוקס משיקגו הועמד בראש "ארגון האזרחים לשיקום" שגינה מעל כל בימה את היעדר הפטריוטיות של אזרחי המדינה. "חזית הקרב היום", אמר הובר במרץ 1932, "היא במאבק נגד צבירת מטבע... איש לא יכחיש שאם הסכומים הגדולים של כסף שנצברו יחזרו למחזור הם יתרמו לגאות משמעותית בתהליך הקדמה הכלכלית שלנו".
גם הבנקים לא יצאו נקיים מלפני הובר ושליחיו. אטלי פומרין, יו"ר ה-RFC, אמר: "אני אומר זאת בשיקול דעת מלא: בנק שיש לו נזילות של 75 אחוז ומעלה ומסרב לתת הלוואות כאשר יש בטחונות מתאימים הוא במצב הנוכחי טפיל על גופה של הקהילה".
את הנימה ההיסטרית מעט של צעדיו של הובר ליוותה נימה היסטרית אפילו יותר של צעדים שהציעו גורמים אחרים. בסנט הועלתה הצעה לעבור מבסיס זהב לבסיס דו-מטבעי. כלומר, הינתקות מבסיס הזהב ומתן רשיון לאינפלציה רחבה יותר. אחרים, העלו תוכנית היסטרית אפילו יותר ליצור מערכת סחר-חליפין (ברטר) בין המובטלים. בין מעלי ההצעה ותומכיה היו כמה מראשי "ועדת החירום לתעסוקה" של הובר ויועצים בכירים למדינות בנושא אבטלה. תוכניות ברטר יושמו מאוחר יותר במקומות שונים ונכשלו באופן מוחלט בתוך זמן קצר.
[עריכה] תורת הייצוב הכלכלי
אבל גישות אינפלציוניות, כמו זו של המעבר לבסיס דו-מטבעי לא היו נחלתם של הדיוטות כלכליים. התאוריה הכלכלית המובילה אז ובמידה רבה גם היום הייתה התאוריה של אירוינג פישר ואחריו אסכולת שיקגו והמוניטריסטים לפיה הדִברה העיקרית בספר הניהול הכלכלי הנבון היא שמירה על רמת מחירים יציבה וקבועה. על פי פישר ומילטון פרידמן, מאחר ורמת המחירים נקבעת על ידי כוחות מוניטריים ומאחר והממשלה שולטת במישור המוניטרי, הממשלה יכולה לשלוט ברמת המחירים ולחסל את בעיית מחזור העסקים.
פרידמן משבח את המדיניות השקולה של הבנק הפדרלי לאורך שנות העשרים בשמירה על רמת מחירים קבועה וסבור כי האשמה בשפל הכלכלי הגדול והתמשכותו ניצבת לפתחו של הבנק הפדרלי, משום שנהג ריסון מוניטרי מופרז ולא "ניפח" את המחירים בעוד מועד לרמתם לפני השפל הכלכלי.
טענתו של פרידמן שגויה, ככל הנראה, מבחינה עובדתית, אך ייתכן כי הדבר לא היה ידוע לאירוינג פישר, כאשר התייצב בראש קבוצת הכלכלנים שקראה לממשלה לנפח את המחירים לרמתם לפני השפל ואז לייצבם. בתקופת ה"ניו דיל", תחת השם "הועדה למען האומה", הייתה לקוראים לאינפלציה השפעה לא מעטה להבאת ארצות הברית להתנתקות מבסיס הזהב ב-1934.
שיא פעולתם של ה"מייצבים" בשלב זה היה חוק גולדסבורו, שעבר בקונגרס ברוב גדול במאי 1932, אך נעצר בסנאט. חוק זה הציע להפקיע את השליטה באספקת הכסף ולהעבירו לידי הקונגרס (מעשית, הממשל) ובפועל להנתק מתקן הזהב ולאפשר אינפלציה בלתי מוגבלת.
עצות אינפלציוניות דומות הועלו גם על ידי ועידה של הכלכלנים המובילים בארצות הברית התכנסה באוניברסיטת שיקגו בינואר 1932 וקראה להובר להגביר את הצעדים האינפלציוניים והסיוע לבנקים על ידי ה-RFC, להגביר את העבודות הציבוריות, להגיש סיוע אבטלה פדרלי ולהפחית מכסים. לבד מהצעד האחרון, כל הצעדים יושמו קודם או במקביל ונכשלו חרוצות.
כרגיל, רק קולות בודדים, לרוב מהוססים, נשמעו כנגד הבון-טון דה ז'ור של אינפלציה באדרת "ייצוב". הצלול שבהם היה זה של גוטפריד פון הברלר, אז מחסידיו של לודויג פון מיזס. הברלר טען כי הדגש על יציבות המחירים והמתקפה נגד ירידה שלהם מוטעה משום שהרחבת אשראי לצורך שמירת יציבות המחירים, כפי שהתרחשה בשנות העשרים (ר' הרקע לשפל הגדול), מתעלמת מהשפעת האשראי על מבנה הייצור ואינה מבחינה בין ירידת מחירים בגלל התכווצות של כמות הכסף והפחתת עלויות בגלל עליה בפוריות.
בשנים שלפני השפל, טען הברלר, הייתה עלייה בייצור, אך מחירי המוצרים נותרו יציבים בגלל הצעדים האינפלציוניים של הבנק הפדרלי. אינפלציה זו חוללה את השפל משום שהאריכה את תקופת הייצור, בגלל שגובה הריבית היה נמוך באופן מלאכותי. "רופאי אליל המטיפים לצעדים אינפלציוניים", טען הברלר, יביאו להחמרת המצב וגרועה מכל תהיה פעולה "חד צדדית לחיזוק כוח הרכישה של הצרכן, משום שגידול לא פרופורציונלי זה בביקוש למוצרי צריכה הוא בדיוק הסיבה להתמשכות המשבר".
