השפל הגדול: טיפול ראשוני במשבר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| השפל הגדול |
|
השפל הגדול היה משבר כלכלי שראשיתו הרשמית, ב"יום חמישי השחור", ב-24 באוקטובר 1929, כאשר נפלה הבורסה הניו יורקית בארצות הברית. המשבר התפשט במהירות מארצות הברית למדינות אחרות בעולם ונמשך לאורך שנות השלושים בארצות הברית ובחלקים רבים של העולם.
הרחבה זו של הערך הראשי עוסקת בטיפול הראשוני במשבר, גישתו של הנשיא הובר ופעולותיו במהלך סוף שנת 1929 ועד תחילת שנת 1930.
הגישה המסורתית בארצות הברית לטיפול במשברים כלכליים הייתה מדיניות לסה פר. כך אירע בזמן הבהלה של 1819, שעיצבה את הגישות הבסיסיות לבעיה [1], וכך שוב בזמן המשבר של 1837, בתקופת כהונתו של הנשיא מרטין ון-ביורן. בשני המקרים ננקטה המדיניות הקלאסית של לסה פר: אם אתה רוצה להותיר את הכלכלה בריאה, אל תתערב בה. המשבר האחרון בו ננקטה גישה זו, לכל הפחות בעיקרה, הייתה שפל 1920-1921 בו הייתה התערבות ממשלתית רחבה יותר, אך הממשל הניח לשכר לצנוח והוצאות הממשלה והמסים קוצצו. בכל המקרים הללו, תם המשבר בתוך כשנה.
[עריכה] גישתו של הובר
גישתו של הנשיא הרברט הובר, שנכנס לתפקידו שישה חודשים לפני ההתמוטטות בוול סטריט ב-24 באוקטובר 1929 הייתה שונה לחלוטין. נהוג לייחס להובר גישה קפיטליסטית של לסה פר בטיפול במשבר, אולי כדי להנגיד את גישתו לזו של יורשו, פרנקלין דלנו רוזבלט, אך למעשה הפגין הובר לכל אורך דרכו הפוליטית עמדות ומדיניות הפוכות: לא עמידה מנגד כי אם התערבות נמרצת.
מבחינת גישתו השתייך הובר לאסכולה שכונתה בלשון הזמן "מתקדמת" (forward-looking) או "פרוגרסיבית". הובר, מהנדס מכרות מצליח בעברו, היה שותף לתפישה נפוצה באותה תקופה כאילו הממשלה יכולה לנהל מדינה באופן מדעי, יעיל ומדויק, ממש כפי שמנהלים מכרה, ולהבטיח שגשוג נצחי וחופש משפל כלכלי.
בתקופת כהונתו כשר המסחר תחת ממשלי הרדינג וקולידג' התבלט הובר בתמיכתו ב"תחרות יעילה". תחרות כזו, לגבי דידו, הייתה צריכה להיות מבוססת על הסכמה ושיתוף פעולה בין עסקים, במקום תחרות "בזבזנית" או, בניסוח פשוט יותר, כינון קרטלים ומונופולים בחסותה ובפיקוחה של המדינה.
המרפא לכל מחלה מבחינת הובר היה "עבודה יזומה" במימון ממשלתי. בראשית כהונתו כשר מסחר, כינס הובר ועידה בנושא אבטלה, שגיבשה המלצות מדיניות כאלו. המלצות הוועדה לא נשאו פרי כלשהו, כיוון שהשפל, עילת התכנסותה, נמוג במהירות. אך בעקבות דוחות, מחקרים וספרים שהניבה הועלו מספר הצעות לשימוש נרחב בעבודות ציבוריות. בסנט ובקונגרס הועלו חוק קניון (דצמבר 1921), חוק זילמן (1922), תוכנית הייצוב של וויסקונסין ומסצ'וסטס (1923), חוק תכנון עבודות ציבוריות של פפר וקוזנס (1925, 1926), שלושה חוקים של הסנטור וגנר (1928). כל ההצעות נתמכו וגובו על ידי הובר.
כאשר הפך הובר לנשיא, עוד לפני שהחל המשבר, הוא החל לקדם במרץ תוכנית לעבודות ציבוריות וייצוב התעסוקה, ביחד עם הכלכלנים ויליאם טרופנט פוסטר ווואדיל קצ'ינגס, כותבי הספר הנודע הדרך לשפע (1928) שכלל תיאורית תת-צריכה טרום-קיינסיאנית מגושמת. ההצעה זכתה, כצפוי, לשירי תהילה בעיתונות כ"ביטוח שגשוג", ו"הסכם להוצאת השפל מחוץ לחוק" והכריזה כי "הנשיא מצא תרופה לאבטלה". פוסטר וקצ'ינגס שמעו מהובר על כוונתו להקים קרן בהיקף עצום של 3 מיליארד דולר לחסל את תופעת מחזור העסקים והכריזו כי סוף סוף נמצאה תוכנית "שבה העסקים יודרכו על ידי מדידות ולא על ידי תחושות בטן. זוהי כלכלה לעידן המדע".
נקודה חשובה מאוד מבחינת הובר הייתה "שיתוף פעולה" בין כל הגורמים: בעלי מפעלים, עובדים וממשלה. במהלך כהונתו כשר המסחר, דחף בהצלחה לקיצוץ יום העבודה במפעלי הפלדה ולמשא ומתן קולקטיבי בין עובדי כל חברות הרכבות לבעליהן. הובר החזיק בתאוריה לפיה שכר גבוה הוא אחת הסיבות העיקריות לשגשוג ולא תוצאה שלו. מתוך כך, גרס הובר כי העלאת השכר תגביר את השגשוג ואילו שימורו ברמות גבוהות ימנע שפל כלכלי. ובמהופך, הורדת שכר תביא להתארכות שפל, משום שתקצץ בכוח הקנייה של העובדים.
זו הייתה בעיני הובר תמצית ה"כלכלה החדשה", המדעית: שיטת אל-כשל למניעת בעיות כלכליות באמצעים פשוטים וברורים. ה"ועדה לשינויים כלכליים עדכניים" שהקים הוציאה בשנת 1929, זמן קצר לפני המשבר, דו"ח שבו טענה כי "מחקר ולימוד, מיון שיטתי של ידע... יוכלו להפוך שליטה מלאה במערכת הכלכלית לאפשרית". כדי לשמר את שיווי המשקל "עלינו... לפתח טכניקה של איזון" באמצעות כלכלנים, סטטיסטיקאים ומהנדסים ש"יעבדו כולם ביחד באופן הרמוני".
[עריכה] פעולותיו הראשונות של הובר
עם פרוץ המשבר, היו בממשל האמריקני שתי עמדות שונות ביחס לטיפול בו. שר האוצר מלון גרס כי יש לנהוג במשבר זה כפי שנהגו במשברים בעבר: ריסון תקציבי, הפחתת מסים ובעיקר: לתת לשפל למצות את משכו ולחלוף, כאשר הכלכלה תסיים להתאים את עצמה מחדש.
הובר, ועמו רוב שריו, דחו את גישתו של מלון, שנחשב בעיני הובר "ראש סיעת תנו-להם-לפשוט-רגל". כאן, סבר הובר, נדרשת פעולה נמרצת וחד-משמעית והרחבה תקציבית ניכרת. ב-19 וב-21 בנובמבר 1929 הוא כינס את התעשיינים המובילים במדינה והסביר להם את עקרי "הכלכלה החדשה" שלו. פיטורי עובדים והורדת שכר שייכים לכלכלה הישנה, הסביר, אך דבר זה יפגע באנשים וגם אינו סביר מנקודת מבט כלכלית, משום שהוא יעמיק את השפל בהפחיתו בחדות את כוח הקנייה.
הובר טען כי קודם כל יש לקצץ ברווחים ורק אחר כך לקצץ בהיקף העבודה או השכר וביקש מן התעשיינים לא להפחית שכר ולא לפטר עובדים ובמקום זאת לקצר את שבוע העבודה ולהרחיב במידת האפשר את עבודות התשתית והבנייה. התעשיינים נענו לבקשה והובר היה משוכנע כי בכך נפתרה הבעיה. בנאום על מצב האומה [2] שלו ב-3 בדצמבר 1929 תאר את הדברים כך:
- "האיום הפתאומי באבטלה ובמיוחד זכרונות מהתוצאות הכלכליות של נפילות בעבר עם מערכת פיננסית בטוחה פחות יצרו פסימיזם וחשש לא מוצדקים. בסערות בעלות אופי דומה בעבר הייתה התכווצות בבניה, הפחתה של השכר ופיטורי עובדים. התוצאה הטבעית הייתה נטייה של הכלכלה לעצור במהלכה ולהשעות הצעות להמשך והרחבה של הפעולה העסקית, והיסוס כזה, אם לא יטופל, היה יכול להתעצם לשפל עם אבטלה וסבל קשים.
- "מסיבה זו כוננתי צעדים שיטתיים, מרצון, לשיתוף פעולה עם חברות עסקיות ועם רשויות המדינות כדי לוודא שליבתה העסקית של המדינה תמשיך כמקודם, שהשכר ומכאן גם כוח הקנייה לא יפחתו, ושייעשה מאמץ מיוחד להרחיב את עבודות הבנייה כדי לסייע באיזון הגרעונות בתעסוקה... אני משוכנע שבאמצעות צעדים אלו כוננו מחדש את הבטחון. השכר יוותר יציב ובכך תמנע אבטלה רבה וסבל. מחירי התוצרת החקלאית שיקפו את הבטחון החוזר לאיתנו. הצעדים שננקטו צריכים להמשך עד שהתנאים הרגילים ישובו וייכונו".
ארגוני העובדים שבעו נחת ממדיניות זו. כפי שהכריז בטאונה של "פדרציית העובדים האמריקנית" (AFL): "ארצות הברית תרשם בהיסטוריה כיוצרת עידן חדש במצעדה של האנושות—שכר גבוה".
הבנק הפדרלי חש גם הוא בדחיפות שנוצרה ובהתאם למדיניותו מאז ראשית שנות העשרים (ר' הרקע לשפל הגדול) החל מזרים כספים בקצב מטורף לשוק: 1.8 מיליארד דולר בשבוע אחד בסוף אוקטובר, והורדה משמעותית של הריבית על כל שטרות הבנק.
הזרקת הכסף הזול הועילה באופן זמני. שוק המניות הגיע לשיא השפל ב-13 בנובמבר, אך עד סוף השנה כבר התאושש מעט. הובר היה מרוצה מהפעולה המוצלחת ובכינוס שערך לאנשי עסקים השתבח במערכת הבנק הפדרלי המוצלחת בארצות הברית. התחושה הכללית הייתה, כפי שביטא זאת וויליאם גרין מה"פדרציית העובדים האמריקנית" כי "בתוך כמה חודשים התנאים ישובו לתקנם".
פעולה ראשונית חשובה נוספת של הובר הייתה כינון התשתית הכספית לעבודות ציבוריות. 400 מליון דולר הוקצו כמעט מייד לתוכנית בניית בניינים פדרלית ומשרד המסחר כונן "חטיבה לבנייה ציבורית" שתעודד תכנון בנייה ציבורית. הובר הוסיף על כך סובסידיות מוגדלות לבניית אוניות ועוד 175 מליון דולר לעבודות ציבוריות שונות. הרחבות אלו, ודומותיהם, הביאו לכך שנתח הוצאות הממשלה קפץ משיעור של 15.7 אחוז מהתוצר הפרטי נטו בשנת 1929 לשיעור של 18.2 אחוז בשנת 1930, עליה של 16 אחוז בשנה אחת.
מהלך חשוב נוסף של הובר התרחש ביחס לחקלאות, שברוח תפישתו בוצעו בה נסיונות שיטתיים ליצור קרטליזציה ומונופול. במהלך שנות העשרים נעשו מספר נסיונות מצד איכרים וקואופרציות של איכרים לארגן קרטלים ומונופולים של כותנה, תבואה, בקר, חיטה, ועוד, במטרה להעלות את המחירים אותם יוכלו לקבל בשווקים. צעדים אלו של האיכרים נבעו מכך שבעקבות התייעלות הייצור החקלאי, היה צורך במספר הולך וקטן של איכרים לייצור כל התוצרת החקלאית הנדרשת. לתפישתם, אם ניתן היה לכונן קרטל יעיל שיחסום את זרימת המוצרים החקלאיים לשוק, הביקוש הגובר יגרום להעלאת מחירם.
הובר תמך לכל אורך דרכו כשר המסחר בתביעותיהם של האיכרים. זמן קצר אחרי שהפך לנשיא דאג להעברת "חוק השיווק החקלאי", שבמסגרתו הוקם "ועד חוות פדרלי" (FFB) שלרשותו הועמדו 500 מליון דולר למתן הלוואות לאיכרים בשיעורי ריבית נמוכים ולכונן קרטלים בחסות ממשלתית בדמות איגודי "ייצוב" לשליטה בעודף ייצור חקלאי ולהעלאת מחירי התוצרת החקלאית. ועד זה שועתק אחרי כן תחת שם שונה במסגרת ה"ניו דיל".
ועד החוות, שאוכלס כולו בנציגי קבוצות איכרים, שם לו למטרה לגרום להעלאת המחירים ולחסל את האיכרים העצמאיים, שנתפשו בעיניו כמקור הבעיה, משום שלא שיתפו פעולה עם נסיונות הקרטליזציה. תחילה, דומה היה שפעולות הוועד מצליחות, ובשנת 1929 הצליח ועד החוות לשמר מחירי תבואה גבוהים, אך כבר באביב 1930 החלה התוכנית לקרוס ועד סוף שנת 1930 נכנסו מחירי התבואה לצניחה חופשית. נסיון למכור את החיטה במחירי היצף בשווקי חוץ לארץ, שהיו מוצפים כבר בתבואה זולה מארגנטינה ומרוסיה הוביל לצניחה נוספת במחירה. בסופו של דבר, עם תום ממשל הובר, הסתכמו ההפסדים מנסיונות הקרטל בתחום התבואה והכותנה של ועד החוות בהפסד של כ-300 מליון דולר (שווה ערך לכמה עשרות מיליארדי דולרים היום) ועוד 85 מליון בושל (14 ליטר) תבואה וכותנה בשווי 78 מליון דולר שניתנו חינם לצלב האדום.
יוזמת ועד החוות הייתה נכשלת, ככל הנראה, בלי קשר לאופן ניהולה, משום שוועד החוות פעל בו זמנית להשגת שני יעדים סותרים: הגדלת התנובה החקלאית והקטנת התנובה החקלאית. מחד, העניק הוועד לאיכרים הלוואות נדיבות שסייעו לאיכרים הפחות מצליחים להמשיך בעיבוד אדמתם ולמצליחים יותר, לשכלל את ייצורם ולהרחיב את שטחי הגידול שלהם.
התוצאה הבלתי נמנעת של פעולה זו הייתה הגדלה ניכרת של התנובה החקלאית. מאידך, ניסה ועד החוות להתמיר את מחירי התוצרת החקלאית באמצעות הקטנת כמות התוצרת המסופקת לשוק. הסתירה בין שתי השאיפות המנוגדות לא הייתה יכולה אלא להוביל לתסכול שתיהן בו זמנית.
