ניו-דיל: מבוא לניו-דיל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

השפל הגדול

הניו דיל (מאנגלית, עסקה חדשה, או חלוקת הקלפים מחדש) הוא הכינוי למדיניות הכלכלית שננקטה תחת ממשל נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט לטיפול במשבר הכלכלי ("השפל הגדול") אחרי נפילת הבורסה הניו יורקית בארצות הברית ב-24 באוקטובר 1929. חלק זה של סדרת הערכים עוסק בתקופת הזמן שעד לתחילת הניו-דיל.

[עריכה] שעת מבחן לרעיונות הפרוגרסיביים

השפל הגדול, כפי שמציין ג'ים פאול, "היה שעת המבחן לרעיונות ה'פרוגרסיביים'". ממשל הובר, למרות דעותיו הפרוגרסיביות של הנשיא עצמו, עדיין היה רווי אנשי 'המשטר הישן' ובעלי חשיבה מסורתית. ממשל רוזוולט הזניק לחזית העשיה חבורה בעלת אופי שונה לחלוטין: צעירים נמרצים, מלאי עזוז ואופטימיות, נחושים לשנות את העולם ולהותיר בו את חותמם. אחרי הכל, כפי שכתב סטיוארט צ'ייס, אחד מההוגים הפרוגרסיביים הבולטים בסוף ספרו "ניו דיל": "מדוע שרק הרוסים יהנו מבריאה מחדש של העולם?"

גם העת הייתה בשלה לשינוי. רוב הניו-דילריסטים שסביב רוזוולט רכשו את נסיונם הראשון והעיקרי ב'כלכלה מתוכננת' בזמן מלחמת העולם הראשונה. כך, סברו, צריכים הדברים להתנהל: באופן מתוכנן, מאורגן, מדוד ומדעי, תוך סילוק האינדיבידואליזם והאקראיות מהכלכלה. כפי שכתב ההיסטוריון צ'ארלס בירד מאוניברסיטת קולומביה במגזין הארפרס בשנת 1931:

"האמת הקרה היא שהפולחן האינדבידואליסטי... הוא האחראי למצוקה שבה מוצאת את עצמה התרבות המערבית.... המשימה העומדת בפנינו, על כן, אינה לחדש סיסמה ישנה, אלא להפטר ממנה, לגלות כמה תכנון דרוש, על ידי מי, ואיך ניתן לבצע זאת באופן הטוב ביותר".

כעת, במה שנתפש כתבוסה מוחלטת של הקפיטליזם, האינדבידואליזם והלסה פר הבלתי-מתוכננים והאקראיים במאבק במשבר, כשלעומתו הפאשיזם, הסוציאליזם והקומוניזם משגשגים ומנצחים באמצעות אטטיזם וכלכלה מתוכננת, היה גם העם האמריקני נואש דיו לקבל את הפתרונות החדשים והנועזים של "טרסט המוחות" של רוזוולט.

הנשיא עצמו היה הדמות האידאלית לעמוד בראש הרפורמות המהפכניות. רוזוולט היה גאון פוליטי ובעל יכולת נדירה לשכנע אנשים ולעורר בהם נאמנות, רוח קרב והתלהבות. במקביל, לא הבין הנשיא החדש דבר בכלכלה והיה נכון לקבל כמעט כל פתרון שיוצע לו, ובלבד שלא יפגע בסיכוייו הפוליטיים. זה היה הניו-דיל האידאלי מבחינתה של החבורה הפרוגרסיבית שסביב הנשיא: החבורה תספק את הפתרונות, הנשיא ישתמש בכישוריו הרטוריים כדי 'למכור' אותם לעם, וכל השלושה—החבורה, רוזוולט והעם—יהנו מן התוצאות המבורכות.

המשימות בפניהן ניצב ממשל רוזוולט ביומו הראשון היו ברורות:

קיצוץ האבטלה: לרמות של שנת 1929 או בדומה לכך.
חיזוק הבנקים: באמצעות רפורמה והשבת אמון המשקיעים.
הורדת עלות המחייה: באמצעות סיוע להורדת עלויות הייצור.
הגדלת ההשקעות: בתעשייה ובמסחר, כדי להשיב את המשק למסלול של צמיחה ארוכת טווח.
הרחבת הסחר הבינלאומי: לרמתו הקודמת, באמצעות חיסול מלחמת המכסים שיצר ממשל הובר.

שיטת הפתרון המקובלת וששימשה באותה עת במקומות אחרים שהתמודדו עם השפל הכלכלי, הייתה מורכבת מצעדים שכוונו קודם כל להגדלת הכדאיות להשקעה והרחבה עסקית, על בסיס ההנחה שכאשר יזרום כסף רב יותר להשקעות, תתחדש הצמיחה. הצעדים המקובלים היו הפחתת מסים כדי לפנות הכנסות להשקעה ולצריכה, ריסון תקציבי של הממשלה (והמנעות מאינפלציה) כדי לאפשר את הפחתת המסים וגם כדי להקטין את הנטל הלא יצרני על הכלכלה, הגמשת שוק העבודה, כך שעלות העובדים תהיה נמוכה דיה כדי להרחיב את מספר העובדים והמנעות מאינפלציה.

[עריכה] הניו דיל לפני הבחירות

תוכנית ה"ניו דיל" של רוזוולט, כפי שהוצגה בחודשי מסע הבחירות, הציע שינוי, אך לא שיקפה רפורמה רדיקלית. רוזוולט טען במהלך מסע הבחירות כי האשמה בשפל היא ברפובליקנים ובהובר ובעיקר במדיניות שטיפחה בידוד כלכלי, עידוד למונופולים, חנק התחרות ומניפולציה באשראי באגרות חוב ובסחורות.

תוכנית הניו דיל כללה קריאה למתן סיוע, אך ללא דמי אבטלה (dole), תוכניות עבודה ציבורית "מועילות" כמו הגנה משטפונות, הגנת יערות ובנייני ציבור נחוצים, כולל השמת מליון איש לעבודה ביערות. העבודות הציבוריות היו אמורות להיות ממומנות באמצעות מלווה או מסים. מעבר לכך, הוצע קיצור שבוע העבודה והפחתת מספר שעות העבודה כדי "לפזר" את התעסוקה.

עבור האיכרים הציע הניו דיל עידוד לקואופרטיבים והגדלת ההלוואות הממשלתיות ושיטה חדשה לבקרת העודפים והבטחת מחיר רווחי, אם כי ללא כניסה של הממשל הפדרלי לשווקים לספקולציה במחירי מוצרי החוות.

ביחס לעסקים, הציע הניו דיל בקרה קפדנית על חוקי אנטי-טרסט, שקיפות בהצעת אגרות חוב, רגולציה של חברות אחזקה הסוחרות בהם ורגולציה של חברות חשמל, מים ומשאבי טבע בינמדינתיות.

הסעיף החשוב ביותר היה כמובן חסכון וצמצום: הניו דיל היה אמור לצמצם את הבזבזנות של ממשל הובר, לבטל לשכות מיותרות, להפחית בשכר, לקצץ הוצאות פדרליות ב-25 אחוז, לשים קץ להלוואות ממשליות ולגרעונות בתקציב, להבטיח מטבע איתן ומכסים תחרותיים. רוזוולט בנה חלק גדול ממסע התעמולה שלו על גינויו של הובר כ"בזבזן הגדול ביותר בהיסטוריה" ש"ערם לשכה על פני לשכה, ועדה על פני ועדה... על חשבון משלם המסים". רוזוולט, שקיבל את מדינת ניו יורק עם עודף תקציבי והותיר אותה מאחריו עם גרעון אדיר, טען בלהט כי "עלינו לחסל פונקציות ממשלתיות... עלינו למזג, לשלב תת-מחלקות בממשל, וכמו אזרחים פרטיים, לוותר על מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו", ולקראת סיום הקמפיין זעק: "עצרו את הגרעונות! עצרו את הגרעונות!" במקביל ובסתירה מוחלטת, כתב צ'רלי מיקלסון עבור רוזוולט נאומים שגינו את הובר כמפלצת אדישה לגורל העם הדבקה במדיניות לסה פר מיושנת של אי-התערבות.

הדגש על חסכון וצמצום במסע הבחירות של רוזוולט עלה בקנה אחד עם המצע הרגיל של המפלגה הדמוקרטית, עד כדי כך שאפשר אפילו לבעלת השקפות קפיטליסטיות מוצהרות כמו איין ראנד לתמוך ברוזוולט לפני הבחירות. בסעיפיו האחרים, לעומת זאת, דמה הניו דיל של רוזוולט לניו דיל של הובר. ביסוד שתי התוכניות הייתה הסברה שתעסוקה רחבה ככל האפשר—אם באמצעים של עבודות ציבוריות ואם באמצעים של קיצור שבוע העבודה—שמירה על מחירים והרחבת ההוצאות הציבוריות הם הצעדים הנדרשים.

אבטחת מחיר מינימום, הלוואות ובקרת עודפים לחקלאים והחרפת תקנות האנטי-טרסט כוונו אף הם למטרות דומות. אבטחת המחירים לחקלאים, הייתה אמורה לפגוע ברווחיהם של משווקי התוצרת או האזרחים שיקנו את המוצרים—בשני המקרים, הייתה זו התוצאה המקווה: העלאת המחירים והגדלת הוצאות הצרכנים. תקנות האנטי-טרסט, שיועדו להגברת המונופולין, עלו בקנה אחד עם התפישה שניתן לקיים משק מונופוליסטי מתוכנן ושפעולה כזו תהיה "יעילה" יותר.

הבעיה העיקרית עם תוכנית זו הייתה שהיא כללה סתירה פנימית: צמצום תקציבי הממשלה אינו עולה בקנה אחד עם תוכניות המכוונות להרחיבם. אחד היעדים היה חייב להדחות. הסתירה לא הפריעה לרוזוולט, שהיה נכון להחזיק בדעה אחת ובהיפוכה הגמור ביחס לכל נושא שבעולם—אך המציאות תבעה הכרעה.

[עריכה] אקורד פתיחה מבולבל

סימן ברור איזו מן התוכניות עתידה להדחות ניתן בתוך זמן קצר בנאום המינוי של רוזוולט. זה, מעבר למסרי העידוד החשובים ("אין לנו לפחד מדבר, לבד מהפחד עצמו"), כלל כמה כיוונים ראשוניים לביצוע:

החזרת אנשים לעבודה באמצעות "גיוס ישיר על ידי הממשלה עצמה" ומתוך כך "לבצע פרויקטים נחוצים לתמרוץ וארגון מחדש של השימוש שלנו במשאבים טבעיים": כלומר, פרויקטים ממשלתיים רחבי היקף וממושכים.
פיזור אוכלוסייה מחדש באמצעות העברת אנשים מן הערים לעבודה חקלאית: רוזוולט השתעשע ברעיון זה עוד בתקופת היותו מושל מדינת ניו יורק, אך הרעיון לא מצא אוהדים רבים, לא בין תושבי הערים ולא בין החקלאים.
מאמץ להעלות את ערך המוצרים החקלאיים ובמקביל את כוח הרכישה של המוצרים בערים: כלומר, קרטליזציה בגיבוי פדרלי של התוצרת החקלאית וקיבוע מחירים. כמובן שסעיף זה סותר את הקודם, שכן מליוני תושבי הערים האמורים לזרום לכפר בוודאי שלא היו תורמים להעלאת מחיר התוצרת החקלאית או לפתרון בעיית האבטלה בין האיכרים.
מניעת עיקולי בתים לפושטי רגל וחוות, באמצעות הפחתה משמעותית של גובה החוב: ובמלים אחרות, קיצוץ זכויות הנושים והקטנת הכדאיות למתן הלוואות.
איחוד כל פעולות העזרה, כדי להפחית באופן "דרסטי" את עלויות הממשל הפדרלי, המדינות והרשויות המקומיות: כאן כיוון רוזוולט בעיקר לתופעת "מרד המיסים" ברחבי ארצות הברית (שאת קיומה חשף דייוויד בייטו). הסיבה העיקרית למרד הייתה העובדה שבגלל "חוק היובש", שחיסל את ההכנסות ממסים על משקאות, שאבו הערים 90 אחוז מהכנסותיהם ממסי רכוש. בסופו של דבר, במקום קיצוץ בעלויות תמך רוזוולט בביטולו החפוז של "חוק היובש".
תכנון לאומי לפיקוח על תעבורה, תקשורת, חשמל ומים: כלומר, קרטליזציה ומונופוליזציה שלהם. ההגיון הכלכלי מאחרי הפעולה לא צויין.
פיקוח הדוק על כל ההשקעות הבנקאיות והאשראי וקץ לספקולציות.
שמירה על מטבע יציב: כלומר, בקוד התקופה, שמירה על תקן הזהב.

התוכנית שהותוותה כאן הייתה אופיינית לרוזוולט. היא כללה כמה "נסיונות" בהתאם לגישתו ה"אמפירית" וכמה סתירות, בהתאם לגישתו שניתן לאחוז בשתי גישות הפוכות לאותו עניין. כדי להוסיף לבלבול, שלח רוזוולט כעבור זמן קצר הודעה לקונגרס בה תבע סמכויות לכינון משטר חסכון קפדני: "הממשלה הפדרלית נמצאה על הדרך לפשיטת רגל... לעתים קרובות מדי... ממשלות ליברליות התנפצו על סלעי מדיניות פיסקלית מתירנית מדי. אנו חייבים להמנע מסכנה זו". כפי שהתברר מאוחר יותר, הודעה זו הייתה שירת הברבור של הגישה החסכנית.

[עריכה] משבר הבנקים

הבעיה הראשונה שעל סדר היום הייתה פתרון למשבר הבנקים החריף. הנשיא הובר שלח לרוזוולט מכתב ב-18 בפברואר 1933 וביקש ממנו להוציא הצהרה מרגיעה, שתמתן במקצת את המשיכות המבוהלות של אזרחים מבנקים. רוזוולט לא הגיב ואחר כך סרב בנימוקים שונים לסייע בידי הובר בהוצאת צו לסגירת הבנקים, ערב כניסתו לתפקיד. פלין, בספרו על רוזוולט, מייחס לו כאן אי-הבנה של חומרת המצב או שאיפה לכך שהמצב עם הכנסו לתפקיד יהיה החמור ביותר האפשרי.

אף כי שיקול כזה בוודאי לא היה זר לפוליטיקאי ציני כרוזוולט, סביר יותר להניח כי שיחקו כאן תפקיד שתי מטרות אחרות: ראשית, פנייה של רוזוולט לציבור, אם לא הייתה מועילה, הייתה מציירת אותו באור מגוחך כנשיא נטול השפעה עוד לפני כניסתו לתפקיד. שנית, לרוזוולט לא הייתה כל סיבה להוציא הודעת הרגעה משום שאחת הסיבות העיקריות לבהלה בציבור—החשש מנטישת תקן הזהב—הייתה בדיוק מה שרוזוולט תכנן לעשות, ככל הנראה.

מיד עם כניסתו לתפקיד הוציא רוזוולט צו לסגירת הבנקים למספר ימים בהתאם לחוק "איסור סחר עם האוייב". הצו, שהתבסס על טיוטת הצו שהוכנה עבור הובר למטרה זו, היה בלתי חוקתי בעליל, אך רוזוולט סמך, ובצדק, על אישור הקונגרס בדיעבד. הבנקים נפתחו מחדש, אחרי חופשה מאונס של שישה ימים.

[עריכה] נטישת תקן הזהב

אחרי שיושבה בעיה ראשונית, נפנה רוזוולט לבניית תוכניותיו הכלכליות במפורט. הצוות שלצידו, שכונה "טראסט המוחות" יועצים ואנשי אקדמיה כמו ריימונד מולי והכלכלן רקספורד גאי טגוול, נדרש עתה להתמודד עם השאלה הקריטית של הצמדות או הנתקות מתקן הזהב.

להחלטה חשובה זו היו השלכות: הצמדות לתקן הזהב משמעותה הייתה הכרה במגבלות יכולתה של הממשלה והשתמעו ממנה הצורך לנקוט בצעדים של ריסון תקציבי, הפחתת מסים והפחתת מכסים. הפרדות מן התקן הייתה פוטרת את הממשל מדרישות כאלו ומאפשרת לנקוט מדיניות אינפלציונית, שהייתה מסייעת במימון תוכניות הרחבה של הממשל.

הדעות בקרב כלכלנים היו חלוקות. כלכלנים מובילים כמו בנג'מין אנדרסון מצ'ייס נשיונל, פרנק פטר וה. פרקר וויליס (יועצו הראשי של הסנטור גלאס) התנגדו נמרצות לנטישת התקן. רבים אחרים תמכו בעזיבת התקן. אירווינג פישר, אבי תורת הייצוב, הבטיח לרוזוולט כי אם ייטוש את תקן הזהב "ינפץ את השפל הזה במהירות". לאירווינג, כמו לרבים אחרים מתומכי נטישת התקן, הייתה גם סיבה אישית. כפי שמספר מורי רותברד בספרו על "ההיסטוריה של הכסף והבנקאות בארצות הברית" (עמ' 455), פישר חשש שאם ארצות הברית לא תיטוש את התקן עלולים עסקיו להתמוטט באופן מיידי.

אבל לחששו של פישר לא היה יסוד: רוזוולט לא שקל אף לרגע אפשרות אחרת מלבד נטישת תקן הזהב. ב-5 באפריל 1933 הוציא רוזוולט הכרזה ההופכת החזקת זהב לבלתי חוקית: כל אדם שהחזיק בזהב היה חייב להעבירו לידי הממשלה בתמורה לקבלה. מעשית, הייתה פעולה זו שקולה להפקעת הזהב שבידי התושבים. ההשלכה המשתמעת הייתה נטישה של תקן הזהב, שכן המירות דולרים לזהב היא ביסוד התקן. מאוחר יותר, באו תקנות שאסרו על תשלום חובות בזהב ושחררו את הממשל מחובתו לשלם בזהב. הסנטור הדמוקרטי מאוקלהומה, תומס פ. גור (סבו של גור וידאל), משנשאל לדעתו על ידי רוזוולט השיב: "ובכן, זו פשוט גניבה, האין זאת, אדוני הנשיא?"

ביוני אותה שנה נחתם הגולל על תקן הזהב בארצות הברית. בוועידה בינלאומית בלונדון שניסתה להגיע להסכם על ייצוב המטבעות, סרב רוזוולט (מארצות הברית) לקבל החלטה שתגביל את ארצות הברית באופן כלשהו במעבר שלה לכסף נייר ובנקיטת צעדים אינפלציוניים. יתר על כן, סירובו המית את הסיכוי להגיע להסכמה בינלאומית על חליפין בין מטבעות והיווה אות פתיחה למלחמת מטבעות וכפה למעשה על המדינות שנותרו צמודות לתקן הזהב (ובמיוחד צרפת) לנטוש בסופו של דבר את התקן. חוק אחרון בנושא, "חוק רזרבות הזהב" מינואר 1934 אסר באופן מוחלט החזקת זהב אלא על ידי ממשלת ארצות הברית וקיזז באופן שרירותי 40 אחוז מערכו.

[עריכה] מקורות

Beito, David T. Taxpayers in revolt : tax resistance during the Great Depression. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1989.

Bernstein, David E. Only one place of redress : African Americans, labor regulations, and the courts from Reconstruction to the New Deal. Durham [N.C.]: Duke University Press, 2001.
Bresiger, Gregory, "The Revolution of 1935: The Secret History of Social Security" Essays In Political Economy (2002).
Chase, Stuart. A new deal. New York: The Macmillan company, 1932.
Couch, Jim F, and William F Shughart. The political economy of the New Deal. Cheltenham, UK ; Northampton, MA: E. Elgar, 1998.
Croly, Herbert David. The promise of American life. New York: Macmillan, 1911.
Dorfman, Joseph. Economic Mind in American Civilization 1918-1933 (Volumes Four and Five). Augustus M Kelley Pubs, 1966.
Fleming, Thomas. The New Dealers' War: FDR and the War Within World War II. Basic Books, 2002.
Flynn, John T. The Roosevelt Myth. Fox & Wilkes, 1998.
Friedman, Milton, and Anna Jacobson Schwartz. Monetary History of the United States, 1867-1960. Princeton University Press, 1971.
Hall, Thomas E, and J. David Ferguson. The Great Depression : an international disaster of perverse economic policies. Ann Arbor: University of Michigan Press, 1998.
Hawley, Ellis Wayne. Herbert Hoover and the crisis of American capitalism. Cambridge, Mass: Schenkman Pub. Co.; distributed by General Learning Press [Morristown, N.J, 1973.
Keynes, John Maynard. A Tract on Monetary Reform. London, 1923; New York, 1924.
Conkin, Paul Keith. FDR and the origins of the welfare state. New York: Crowell, 1967.
Mcelvain, Robert S. The Great Depression : America 1929-1941. Three Rivers Press, 1993.
McElvaine, Robert S. The Depression and New Deal: A History in Documents (Pages from History). Oxford University Press, 2003.
Mises, Ludwig von, "Monetary Stabilization and Cyclical Policy" in: On The Manipulation of Money and Credit in Classics in Austrian Tradition: 3. Israel M. Kirzner, ed. London: Pickering & Chatto, 1994.
Powell, Jim. FDR's folly : how Roosevelt and his New Deal prolonged the Great Depression. New York: Crown Forum, 2003.
Rothbard, Murray Newton. A history of money and banking in the United States : the colonial era to World War II. Auburn, Ala: Ludwig von Mises Institute, 2002.
Rothbard, Murray Newton. America's Great Depression. Ludwig Von Mises Institute, 2000.
Rothbard, Murray Newton. "World War I as Fulfillment: Power and the Intellectuals", The Journal of Libertarian Studies, Vol. IX, No. 1 (Winter 1989) (also: Radosh, Ronald, and Murray Newton Rothbard. A new history of Leviathan; essays on the rise of the American corporate state. New York: Dutton, 1972.)
Shaffer, Butler D. In restraint of trade : the business campaign against competition, 1918-1938. Lewisburg, PA London ; Cranbury, NJ: Bucknell University Press Associated University Presses, 1997.
Robertson, Ross M. History of the American economy. New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1973.
Skousen, Mark, "Saving the Depression: A New Look at World War II", The Review of Austrian Economics (vol 2:216)
Smiley, Gene, "Some Austrian Perspectives on Keynesian Fiscal Policy and the Recovery in the Thirties", The Review of Austrian Economics (vol 1:167)
Smiley, Gene. Rethinking the Great Depression (American Ways Series). Ivan R. Dee, Publisher, 2003.
Soule, George Henry. Prosperity decade : from war to depression : 1917-1929. Armonk, N.Y: M.E. Sharpe, 1989.
Tugwell, Rexford G, Thomas Munro, and Roy Emerson Stryker. American economic life and the means of its improvement. New York: Harcourt, Brace and Company, 1930.
Vedder, Richard K, and Lowell E Gallaway. Out of work : unemployment and government in twentieth-century America. New York: New York University Press, 1997.
Watkins, T.H. The Great Depression: America in the 1930s. Little Brown & Co (T), 1993.
Wilson, Joan Hoff, and Oscar Handlin. Herbert Hoover: Forgotten Progressive. Waveland Press, 1992.
Wright, Gavin. The political economy of the cotton South : households, markets, and wealth in the nineteenth century. New York: Norton, 1978.