הסימפוניה השלישית של בטהובן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסימפוניה השלישית במי במול מאזו'ר של לודוויג ואן בטהובן, אופוס 55 (ידועה כ"אירואיקה"- באיטלקית "הרואית") היא יצירה שרבים מחשיבים כמבשרת את שחר התקופה הרומנטית במוזיקה הקלאסית.
תוכן עניינים |
[עריכה] הלחנה והצגת בכורה
סימפוניה זו היא אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר של בטהובן, כשבמקור כוונתו הייתה להקדישה לנפוליאון בונפרטה. בטהובן העריץ את האידאלים של המהפכה הצרפתית כפי שייצג אותם נפוליאון, אך כשזה הכתיר עצמו קיסר צרפת במאי 1804, הרתיח המעשה את בטהובן במידה כזאת, שהוא מחק את שמו של נפוליאון מהעמוד הראשון של הסימפוניה, וכה רב היה הכוח שהפעיל בעת המחיקה, ששבר את העט שהחזיק והשאיר ניקוב בדף. זמן קצר לאחר מכן, כשהיצירה פורסמה ב-1806, בטהובן רשם את הכותרת " סימפוניה הרואית, הולחנה לחגיגת זכרו של אדם גדול" (באיטלקית Sinfonia eroica, composta per festeggiare il sovvenire d'un grand'uomo). הכוונה באדם גדול זה הייתה אולי לגיבור אידאלי שאינו קיים, אך יותר סביר שהייתה זו רוח ההרואיות עצמה, שבטהובן העריך ואליה התכוון. ישנם גם האומרים, שבטהובן התייחס לזכר טבעו של נפוליאון, כפי שראה אותו, לפנים, כשרחש לו כבוד.
בטהובן כתב את רוב הסימפוניה בסביבות סוף שנת 1803 וסיים בתחילת 1804. הביצוע הראשון לציבור התקיים במוזיאון היסטורי בוינה ב-7 באפריל 1805 בניהול המלחין.
[עריכה] פרקים ומשתתפים בנגינה
היצירה, כמו רוב הסימפוניות, היא בארבעה פרקים:
- אלגרו קון בריו – Allegro con brio
- מרצ'ה פונברה (מארש אבל): אדג'יו אסאי – Marcia Funebre: Adagio Assai
- סקרצו: אלגרו ויואצ'ה – Allegro vivace
- פינאלה: אלגרו מולטו – Allegro molto
היצירה מתוזמרת לשני חלילים, שני אבובים, שני קלרינטים בסי במול, שני בסונים, שלוש קרנות, שתי חצוצרות, טימפני, וחטיבת כלי הקשת הרגילה הכוללת שני תפקידי כינורות, ויולות, צ'לים, וקונטרה בסים. ביצוע רגיל נמשך בין 44 עד 55 דקות.
הערה: בפרק הראשון, בסוף האקספוזיציה (בערך בדקה השלישית), בטהובן מציין סימן חזרה. הסימן הוזנח עד לשנות 1950 המאוחרות, אך כיום מתייחסים אליו.
[עריכה] משמעות היצירה
היצירה נחשבת אבן דרך בהיסטוריית המוזיקה הקלאסית ממספר סיבות. אורך היצירה הוא בערך כפול מאורך כל סימפוניה של היידן או מוצרט – הפרק הראשון ארוך כמעט כמו סימפוניה שלמה מהתקופה הקלאסית המוקדמת (דוגמת אלו של קרל פיליפ עמנואל באך). היצירה גם מכסה שטח רגשי נרחב יותר מאשר יצירות אחרות, וכך היא נחשבת לעתים קרובות לסמן את תחילת התקופה הרומנטית במוזיקה. הפרק השני בעיקר מציג טווח רגשות גדול, מהסבל של נושא מארש האבל הראשי ועד לנחמה היחסית של הפרקים השמחים יותר הכתובים בסולמות מאז'וריים. סיום הסימפוניה מראה טווח דומה, ובעלת חשיבות בתרשים הכולל שלא נשמע בפועל קודם לכן – בעוד שבסימפוניות מוקדמות יותר הסיום היה סוף קצר ויחסית חסר תוכן, כאן הוא סט ממושך של וריאציות ופוגות לנושא שבטהובן במקור כתב למוזיקת הבלט שלו "יצירי פרומתאוס". הנושא מהווה את הבסיס גם לסט של חמש־עשרה וריאציות ופוגה לפסנתר במי במול מז'ור אופוס 35 (מכונה גם "וריאציות פרומתאוס" או "וריצאיות ארואיקה").
מבקר המוזיקה ג' ו' נ' סוליוואן כותב שהפרק הראשון הוא ביטוי לאומץ לבו של בטהובן בעימות עם חירשותו, השני – איטי והספדי, מתאר את הייאוש הגדול שהרגיש, השלישי – הסקרצו, הוא "עלייה בלתי ניתנת לעצירה של אנרגיה יצירתית", והרביעי הוא שפיעה חיונית של אנרגיה יצירתית.
[עריכה] אנקדוטה
רגע נעלה במיוחד בפרק הראשון של הסימפוניה מופיע ממש לפני הרפריזה, כאשר סולו הקרן נכנס עם הנושא הראשי, במעט דיסוננס עם שאר הכלים, ארבע תיבות לפני הכניסה ה"אמיתית".
תלמידו של בטהובן פרדיננד רייס תאר: "התרגול הראשון של הסימפוניה היה איום, אך נגן הקרן למעשה נכנס בזמן הנכון. אני עמדתי ליד בטהובן, ובאמונה שהוא נכנס במקום לא נכון, אמרתי: 'נגן הקרן הארור הזה! האם הוא לא יכול לספור? זה נשמע שגוי מאוד'. אני מאמין שהייתי בסכנה לחטיפת אגרופים באוזניים. בטהובן לא סלח לי על כך זמן רב."
[עריכה] שימוש מודרני
הפרק השני, מארש הלווייתי, מתבצע בתדירות גבוהה באירועי הנצחה; ולעתים היצירה כולה מתבצעת. סרגיי קוסביצקי ביצע אותה כשהנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט נפטר, וברונו וולטר עשה את אותו הדבר למען ארתורו טוסקניני.
הפרק השני שימש כקינת הלוויה בטקס ההנצחה לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.
