הצבא הלבן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הצבא הלבן היה כינויים המשותף של הכוחות שלחמו בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה (1918-1921) כנגד הצבא האדום, והתנגדו לבולשביקים אחרי מהפכת אוקטובר.

שמו של הצבא, הלבן, נגזר בראש ובראשונה מכינוי של הצאר הרוסי המודח, שכונה ברוסיה גם הצאר הלבן. מכיוון שכוחות מסוימים בצבא הלבן נלחמו על מנת להשיב את המשטר המלוכני על כנו במה שנודע כ"המטרה הלבנה", זכה הצבא לכינוי זה. בנוסף, באה המילה לבן לסתור את הצבע האדום שיוחס לצבא הבולשביקים ולקומוניזם.

הגדרתו של הצבא הלבן כצבא במובן המקובל של המילה שנויה במחלוקת, משום שהרכבו כלל קבוצות שונות בעלות אידאולוגיות שונות שנלחמו תחת פיקודם של מפקדים שונים, אך המכנה המשותף לכולן הייתה ההתנגדות לבולשביקים. בין הקבוצות הללו נכללו:

חברי מפלגת הדמוקרטיה החוקתית (הקדטים) שהתנגדו להקמת המשטר הקומוניסטי.
סיעת המנשביקים שהתנגדה להקמת משטר סוציאליסטי תחת שלטון הבולשביקים.
מפלגת המהפכנים הסוציאליסטים (ה-SR), שהייתה הרוב בבית הנבחרים הסובייטי עד פירוקו על ידי הבולשביקים אחרי מהפכת אוקטובר, ולחמה כדי לשוב לשלטון.
בעלי אדמות או נכסים שנושלו מרכושם שהולאם בגלל המהפכה הסוציאליסטית ורצו להשיבו.
חברי הכנסייה הרוסית האורתודוקסית שהתנגדו למשטר האתאיסטי שהבולשביקים התעתדו להקים.
בני מלוכה אשר רצו בהשבת המשטר הצארי על כנו.
קוזקים שנהנו מחופש יחסי ברוסיה הצארית, ושאפו לשמרו.

לא רק בעלי אינטרסים לחמו בשורות הצבא הלבן: בין הקוזאקים ומנשביקים שהתנגדו לבולשביקים פוליטית, ניתן היה למצוא בין הלוחמים גם איכרים א-פוליטיים רבים שגויסו לקרב.

הצבא הלבן לחם בחזיתות שונות, כשהחשובות בהן היו אוקראינה במערב בפיקודו של הגנרל ניקולאי יודניץ', אזור קזחסטאן וחצי-האי קרים בדרום בפיקודו של הגנרל אנטון דניקין וסיביר במזרח, שם פיקד על הכוחות האדמירל אלכסנדר קולצ'אק. קולצ'אק נחשב לראש הצבא הלבן בעיקר בגלל שבעלות הברית ראו אותו ככזה. בפועל, היו למעשה שלושת הצבאות השונים עצמאיים לחלוטין. בין הכוחות המאורגנים שהתנגדו לבולשביקים לחמו גם הצבא השחור האנרכיסטי וה"ירוקים", שלא הזדהו עם אף צד. ובנוסף כוחות לאומיים שונים (כמו הקורפוס הצ'כוסלובקי, שהתמרד כנגד החיילים הסובייטים), אך הצבא הלבן ביסס את מעמדו ככוח ההתנגדות וכאיום העיקרי מביניהם למשטר החדש. בין היתר בשל הסיבות הבאות:

הצבא הלבן כלל קבוצות רבות שנחישותן להשיב את המשטר הצארי הייתה גדולה, משום שהמשטר החדש פגע בהן קשות.
המעצמות הגדולות, כגון ארצות הברית, בריטניה, צרפת ויפן תמכו בצבא הלבן באמצעים כלכליים, אך גם התערבו באופן פעיל בלחימה. בריטניה וצרפת פלשו למורמנסק וארכנגלסק והקימו שם ממשלות לבנות חלשות.
שלושת הצבאות העיקריים שהרכיבו את הצבא הלבן הוכיחו יכולת סבירה בהחלט בשיתוף פעולה זה עם זה, ותפקדו בעת הצורך כצבא מאוחד וקוהרנטי.
לצבא הלבן היה יתרון משמעותי באיכות הקצינים והחיילים שלו. בעוד שרוב האליטה הצבאית (הקצינים הגבוהים והמנוסים) הצטרפו ללבנים, הצבא האדום כלל בעיקר קצינים צעירים ולא מנוסים. גם החיילים הפשוטים בצבא הלבן היו מנוסים יותר ברוב המקרים.
מדינות רבות שהשתייכו לאימפריה הצארית ניצלו את המלחמה כדי להשיג עצמאות, ולמעשה סייעו לצבא הלבן, אם כי לעתים לחמו נגדו.

בשיאו הגיע הצבא הלבן למצבת חיילים של כ-250,000 איש.

בעוד שקציניו וחיילים של הצבא הלבן היו וותיקים מנוסים וללא-ספק אנשי צבא מהשורה הראשונה, רובם סלדו או התעלמו מהתחום הפוליטי. בעוד שתכנון קרבות היה בעבורם משימה של מה-בכך, הם נכשלו בקרב על ליבו של האיכר הפשוט, שבלעדיו לא ניתן היה לקיים את הצבא. הקבוצות שהרכיבו את הצבא הלבן היו ברובן קבוצות לא פופולריות בקרב האיכרים, וסירובן העיקש לשקול רפורמה אגררית או שינוי כלשהו בשיטת המשטר השנאו אותן עוד יותר בקרב העם. בשלב מסוים החלו האיכרים לנטוש את הצבא הלבן, שבתגובה נאלץ להפעיל טרור כדי לכפות את סמכותו. הטיפול באי-הציות ובהתמרמרות בקרב האיכרים (הצבא הירוק) גרע משאבים יקרים מאוד אשר היו דרושים בחזית. בחזית האוקראינית נאלץ הצבא הלבן להתמודד בנוסף גם נגד צבאו של נסטור מכנו, הצבא השחור. בנוסף תרמה להחלשת הצבא העובדה ששלושת הצבאות הלבנים מוקמו בשלושה קצוות מנוגדים של רוסיה. למשל, בין צבאו של דניקין לבין צבאו של קולצ'אק הפרידו 10,500 קילומטר. אל מול הלבנים, שליטת האדומים באזורים המרכזיים ברוסיה (מוסקבה, פטרוגרד) והתמיכה העממית הגדולה שקיבלו הביאו אותם ליתרון של עשרה לאחד בכמות החיילים. בד בבד נחלש כוחו של הצבא הלבן והתדלדלו משאביו. מפקדיו נתפסו או נהרגו וחייליו התפזרו לכל עבר.

עד יוני 1920 לא נשאר זכר לכוחות הצבא הלבן על אדמת רוסיה, וב-1921 נסתיימה מלחמת האזרחים ברוסיה רשמית בניצחונו של הצבא האדום והבולשביקים.