הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
|
|||||
| מוטו לאומי: אין | |||||
| המנון לאומי: דידבה זטיס קורטאולס | |||||
 |
|||||
| עיר בירה | טביליסי | ||||
| העיר הגדולה ביותר | טביליסי | ||||
| שפה רשמית | גאורגית (גרוזינית) | ||||
| מטבע | מנתי גאורגי | ||||
| משטר | דמוקרטיה פרלמנטרית נואה ז'ורדניה |
||||
| עצמאות - הוכרז בתאריך - מקודם |
מהאימפריה הרוסית 26 במאי, 1918 הרפובליקה הדמוקרטית הפדרטיווית של עבר-הקווקז |
||||
| שטח | 107,600 קמ"ר | ||||
| אוכלוסייה | 2.5 מיליון איש לערך | ||||
הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה (בגאורגית: საქართველოს დემოკრატიული რესპუბლიკა, מילולית: סַכַּרתווֶלוֹס דֶמוֹקרַטיוּלי רֶספּוּבּליקה), 1918-1921, הייתה הרפובליקה הדמוקרטית המודרנית הראשונה של גאורגיה. הרפובליקה נוסדה לאחר התפוררות האימפריה הרוסית, שהחלה עם המהפכה הרוסית ב-1917. הרפובליקה שנוסדה גבלה ברוסיה, והרפובליקה ההררית של צפון-הקווקז (1917-1920) מצפונה, תורכיה, ארמניה ואזרבייג'ן מדרום, וממערבה הים השחור. שיטחה הכולל של הרפובליקה היה 107,600 קמ"ר (לשם השוואה: שיטחה הכולל של גאורגיה כיום הינו 69,700 קמ"ר), ואוכלוסייתה מנתה 2.5 מיליון איש. כמו היום בירתה הייתה טביליסי, והשפה הרשמית הייתה גאורגית. הרפובליקה התפצלה מהרפובליקה הדמוקרטית הפדרטיווית של עבר-הקווקז, והכריזה על עצמאותה בטביליסי ב-26 במאי 1918, היא הונהגה על ידי מפלגה מנשביקית סוציאל-דמוקרטית. הרפובליקה החדשה התמודדה מול בעיות פנימיות וחיצוניות קבועות, ולא יכלה להתמודד מול פלישת הצבא האדום של הרפובליקה הסוציאל פדרטיווית הסובייטית של עבר הקווקז, והיא קרסה בפברואר-מרץ 1921, והפכה לרפובליקה סובייטית.
[עריכה] היסטוריה
המדינה החדשה הוכרה באופן מיידי על ידי גרמניה והאימפריה העות'מאנית, ונאלצה לחסות תחת הגנת גרמניה, ולהעביר את האזורים המיושבים ברוב מוסלמי (כולל את הערים: בתומי, ארדהאן, ארטווין, אחלציחה ואחלכלכי) לידי האימפריה העות'מאנית, בחוזה בתומי מה-4 ביוני 1918. מכל מקום, הכוחות הגרמנים היו תחת פיקודו של קרס פון קרסנשטיין, סייעו לגאורגים להדוף את האיום הבולשוויקי מאבחזיה.
ניצחונם של כוחות הברית במלחמת העולם הראשונה, אילץ את הגרמנים לפנות את הקווקז בדצמבר 1918. משלחת של כוחות צבא בריטיים הופיעו באזור. הסכם פותי, שהיה הסכם זמני עם גרמניה, לא נחתם בסופו של דבר. ההנהגה הגאורגית שינתה במהירות את האוריינטציה שלה, כשהם מנצלים את המצב, ומחזירים לעצמם את השליטה בחלק מהמחוזות שאבדו לע'ותמנים. ובכל זאת, השליטה הבריטית בבתומי נותרה בעינה, מחוץ לשליטה הגאורגית, עדל שנת 1920.
מערכת היחסים של הגאורגים עם שכניהם הייתה לא קלה. סיסוכים טרטוריאליים עם ארמניה, הצבא הלבן בראשות דניקין, ממשלת אזרבייג'ן הובילו לסיכסוכים מזוינים בשני המקרים הראשונים. משלחת צבאית בריטית פעלה לתיווך בסיסוכים במטרה לאחד את כל הכוחות האנטי-בולשביקיים באזור.
בבחירות שנערכו ב-14 בפברואר 1919, ניצחה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית עם מעל ל-80% מהקולות. ב-21 במרץ של אותה שנה, נואה ז'ורדניה כונן ממשלה חדשה, כך גיבש כח גדול בידי המפלגה המנשביקית. למרות התמיכה הרחבה יחסית, הקשיים הכלכליים והסוציאליים במדינה, וניצול הרפורמה של האדמות, הובילה למרד איכרים חמוש, שהונהג על ידי הבולשביקים המקומיים, ונתמך על ידי רוסיה, והפך למטריד יותר כאשר מיעוטים אתניים, כמו באבחזיה ובאוסטיה, מרדו אף הם.
רפורמת הקרקעות טופלה באופן יסודי, בסופו של דבר, על ידי הממשלה המנשביקית, ונוסדה במדינה מערכת פוליטית רב מפלגתית, בניגוד חד ל"דיקטטורה של הפרולטריון", ששנוסדה ברוסיה על ידי הבולשביקים. בשנת 1919, בוצעה רפורמה במערכת המשפט ורפורמת בחירות לשלטון המקומי. לאבחזיה הייתה אוטונומיה על תנאי. ועדיין נושאים אתניים המשיכו להטריד את המדינה, במיוחד מצד האוסטים במאי 1920.
שנת 1920 הייתה בסימן של התגברות באיומים מצד הרפובליקה הסוציאליסטית הפדרטיבית הרוסית (Росси́йская Сове́тская Федерати́вная Социалисти́ческая Респу́блика, РСФСР). עם תבוסת התנועה הלבנה, והתקדמות הצבא האדום כנגד החזית הקווקזית, המצב סביב הרפובליקה הפך למתוח מאוד. בינואר, המנהיגות הסובייטית, הציעה לגאורגיה, ארמניה, ואזרבייג'ן לייסד ברית כנגד הצבא הלבן בדרום רוסיה ובקווקז. ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה סירבה להשתתף בברית צבאית, בהתאם למדיניותה לנייטרליות ואי-התערבות, אבל הציעה לפתוח במשא ומתן בין שתי המדינות על התיישבות הפוליטית, בתקווה שזה יוביל להכרה של מוסקבה בגאורגיה העצמאית. המנהיגים הרוסים מתחו ביקורת חריפה על סירובה של גאורגיה להשתתף בברית, מה שהוביל להתגברות מסיבית של ההפגנות האנטי-ממשלתיות על ידי ארגונים קומוניסטיים, שהסתיימו בסופו של דבר ללא הצלחה.
באפריל 1920, הצבא האדום ה-11 ייסד משטר סובייטי באזרבייג'ן, והבולשביק הגאורגי, סרגו אורדז'וניקידזה, ביקש את אישור מוסקבה להתקדם לכיוון גאורגיה. למרות שלא ניתנה הסכמה רישמית על ידי לנין או סובנארקום, בולשביקים מקומיים ניסו להשתלט על בית הספר הצבאי של טביליסי כהקדמה לנסיון הפיכה צבאית ב-3 במאי של אותה שנה. ההפיכה דוכאה בהצלחה על ידי הגנרל קויניטדזה. הממשלה הגאורגית החלה בגיוס ומינתה את קויניטדזה כמפקד הצבא. בינתיים בתגובה לחשד לעזרה של גאורגיה למרד האזרי בגנג'ה,[1] התקדמו הכוחות הסובייטים לתוך השטח הגאורגי, אבל נעצרו מיידית על ידי כוחותיו של קויניטדזה, בעימות בגשר האדום. תוך מספר ימים, חודשו שיחות השלום במוסקבה. בהסכם מוסקבה, הסכם שלום שנוי במחלוקת, מה-7 במאי 1920, הוכרה עצמאותה של גאורגיה בתמורה ללגליזציה של הארגונים הבולשביקיים והתחייבות לא להכניס צבא זר לאדמת גאורגיה.
חבר הלאומים דחה את חברותה של גאורגיה בארגון, וגאורגיה זכתה הכרה "דה יורה" ממדינות ההסכמה ב-27 בינואר 1921. מכל מקום, עובדה זו לא מנעה את ההתקפה הסובייטית על הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה חודש לאחרר מכן.
לאחר הסובייטיזציה של אזרייביג'ן וארמניה על ידי הצבא האדום, מצאה גאורגיה את עצמה מוקפת ברפובליקות סובייטיות עויינות. נוסף על כך, החלו הבריטים להתפנות מהקווקז, והמדינה נותרה ללא תמיכה חיצונית.
על פי מקורות סובייטים, היחסים עם גאורגיה הדרדרו, עקב החשד להפרות הסכם מוסקבה, שבאו לידי ביטוי במאסרם המחודש של הבולשביקים הגאורגים, חסימת המעבר לשיירות מוגנות לארמניה, וחשד כבד כי גאורגיה מסייעת למורדים חמושים בצפון הקווקז. מצד שני, האשימה גאורגיה את מוסקבה, בהסתה למהומות אנטי-ממשלתיות במספר של אזורים במדינה, הסתה לתקרית גבול בנפת זקטלה, אזור שנוי במחלוקת עם הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן. לורי (Լոռի), אזור נייטרלי, הייתה קראית תיגר נוספת שהציבה ארמניה הסובייטית, בתביעתה הפסקנית של נסיגת חיילי גאורגיה הממוקמים במחוז מאז נפילת הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה.
