הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (Repubblica Sociale Italiana או RSI), הידועה גם כ"רפובליקה של סאלו", הייתה ממשלת בובות שהקים בניטו מוסוליני בחסות הנאצים בצפון איטליה לאחר שאיבד את השלטון באיטליה בשנת 1943.
משרד החוץ בו ישב מוסוליני היה מצוי בעיירה סאלו שעל חוף אגם גארדה, אשר העניקה לרפובליקה את כינויה. מוסוליני שימש בממשלה זו הן כ"ראש המדינה" והן כשר החוץ. רשמית שלטה מדינה זו על אזור מצומצם בצפון איטליה, וראתה את עצמה כגלגול נוסף של המדינה הפשיסטית שהקים מוסוליני בשנות ה-20. למעשה הייתה רפובליקה זו נתונה לשליטה מעשית של הנאצים, כאשר מוסוליני היה מצוי בדעיכה אישית ופוליטית, והיה לעושה דברו הישיר של היטלר.
המדינה התקיימה בין 23 בספטמבר 1943 ל-25 באפריל 1945, בעוד בעלות הברית מתקדמות והולכות וכובשות את השטח המוחזק בידיה, במסגרת המערכה באיטליה במלחמת העולם השנייה, ובמקביל לקיומה של ממשלה איטלקית נוספת, שנתמכה על ידי בעלות הברית.
הימין הקיצוני באיטליה רואה במדינה זו חלק חשוב במורשת ההיסטורית האיטלקית, בעוד אחרים, כמו הבמאי פייר פאולו פאזוליני שבילה במדינה את שנות העשרים המוקדמות לחייו, רואים אותה באופן שלילי, שתואר בסרטו של פאזוליני "סאלו, 120 ימים בסדום", כאלגוריה לכתבי המרקיז דה סאד.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע ההיסטורי להקמת הרפובליקה
ב-24 ביולי 1943 הצביעה המועצה הפאשיסטית העליונה, לפי הצעת יושב הראש שלה, דינו גראנדי, על הדחתו של בניטו מוסוליני. מוסוליני שלט באיטליה כרודן פאשיסטי משנת 1922, אך בשנת 1943 היה מצבו כלאחר ייאוש. תמיכתו בהיטלר התבררה כהימור שגוי. חיילים איטלקים נהרגו בהמוניהם בסטלינגרד ובצפון אפריקה, וכוחות בעלות הברית התדפקו על שערי איטליה, ואף נחתו בסיציליה. למחרת היום הדיח מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי את מוסוליני מתפקידיו, והורה על מאסרו. הממשלה החדשה, בראשות המרשל פייטרו באדוליו החלה במשא ומתן חשאי עם בעלות הברית, והתכוננה לכניעת הכוחות האיטלקיים ללא תנאי. בשיחות אלו בין באדוליו ובין בעלות הברית דובר אף על הצטרפות איטליה למלחמה נגד בעלת בריתה גרמניה.
בעוד הגרמנים הכירו באופן רשמי בממשלה האיטלקית החדשה, הם שלחו במקביל יחידות של הוורמאכט לאיטליה, הן על מנת להתכונן לפלישה הצפויה, והן על מנת להעמיד את באדוליו, שהיה עדיין מבחינה פורמלית קשור בברית עם גרמניה, במקומו. ב-3 בספטמבר 1943 חתמו בחשאי נציגיו של באדוליו על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית בסיציליה הכבושה.
ב-8 בספטמבר ניתן פומבי להסכם, כאשר הכריז באדוליו על כניעתה של איטליה. היטלר, שהיה מודע למצב לאשורו, פעל באופן מיידי והורה לכוחות הגרמניים להשתלט על צפון איטליה ומרכזה. פעולה זו בוצעה ללא התנגדות. באדוליו נמלט מרומא, ולא הותיר כל הוראות לצבא האיטלקי, שהתמוטט ונפל על ציודו בידי הגרמנים המתקדמים. במקביל, החלו בעלות הברית לנחות בדרומה של איטליה. ב-3 בספטמבר נחתו חיילים קנדים בקלבריה, וב-9 בספטמבר נחתו כוחות בעלות הברית בסלרנו (מבצע אוואלאנש) ובטרנטו (מבצע סלפסטיק). המצב המתגבש היה כי בעלות הברית שולטות בדרומה של איטליה, וגרמניה שולטת בצפונה.
בעוד הגרמנים משתלטים על צפון המדינה, העבירו שוביו של מוסוליני את ראש המדינה המודח ממקום למקום, על מנת לסכל ניסיון להעמידו שוב בראש ממשלה שיקימו הגרמנים. ב-12 בספטמבר איתרו הגרמנים את מקום המחבוא במלון הררי בהרי האפנינים, ושחררו אותו במבצע נועז אותו הוביל איש הקומנדו אוטו סקורצני. לאחר שחרורו הוטס מוסוליני לבוואריה. עם תפיסתו על ידי הגרמנים ניתן היה לנסות ולהפוך את הגלגל, ולהעמיד שוב את מוסוליני בראש ממשלה פאשיסטית ופרו-גרמנית.
[עריכה] היסטוריה של הרפובליקה
ב-23 בספטמבר 1943 הכריז מוסוליני כי ההפיכה שכוונה כנגדו הובסה. הוא הכריז כי הממשלה שהקים היא "רפובליקה" שהוא מנהיגה. מנהיגי הרפובליקה החדשה היו נחושים להביס כל התנגדות. במשפטים פומביים שנערכו בורונה, נשפטו כל המנהיגים שתמכו בגראנדי בהצבעה שערך להפלת מוסוליני, וביניהם חתנו של מוסוליני, שר החוץ לשעבר גלאצו צ'אנו, שנמצא אשם והוצא להורג בירייה.
מוסוליני קבע את מושבה של הרפובליקה בעיירה סאלו שליד אגם גארדה. דרומה של איטליה נכבש על ידי בעלות הברית, שהתקדמו באיטיות צפונה, ואילו מוסוליני נאלץ, בשלב מוקדם ביותר בקיומה של הרפובליקה החדשה, להעביר לשליטה גרמנית ישירה את טריאסטה, איסטריה ודרום טירול.
במהלך קיומה של הרפובליקה ניסה מוסוליני לפנות "אל העם", וממשלתו, שאסרה את האיגוד המקצועי ואת זכות השביתה, ביצעה תעמולה פופוליסטית המיועדת לבני מעמד הפועלים. מוסוליני טען כי הוא מצטער על רבות מההחלטות שקיבל בהיותו בשלטון בעבר, ששיקפו את האינטרסים של בעלי ההון, והבטיח כי ממשלתו החדשה תיצור התחלה חדשה למעמד הפועלים האיטלקי, אם זה רק יעניק לו הזדמנות נוספת.
בעוד הוא מתחזה בציבור למנהיגה של איטליה, הודה מוסוליני באופן פרטי בפני מבקרים כי מדינתו היא אך מדינת בובות, וכי ההחלטות האמיתיות במדינה מתקבלות בידי הגרמנים. הגרמנים השתמשו בממשלה ובכוחות המזוינים הנאמנים לה למטרת דיכוי הפרטיזנים האיטלקים שנלחמו נגד הכיבוש הגרמני, ולמטרת רדיפת היהודים. כחלק ממסע ההסוואה נעשה שימוש במשורר האמריקני הגולה עזרא פאונד לפעילות תעמולתית במסגרת הרפובליקה החדשה.
בפועל היה מדובר במדינת משטרה פאשיסטית, שלא הייתה לה כל אחיזה באוכלוסייה, פרט לאנשי הצבא והמשטרה החשאית שפעלו כנגד אחיהם האיטלקים. מוסוליני הקים את "הבריגדות השחורות", כוח צבאי שאמור היה לפעול בדומה ל-SS כיחידה של נאמני משטר. הכוח נתקל בהתנגדות פרטיזנית עממית, אותה דיכא באכזריות.
במהלך שנת 1944 התקדמו בעלות הברית צפונה תוך כדי לחימה קשה. לאחר נפילתה של רומא הקימו באדוליו ואיוונואה בונומי ממשלה חדשה, שכללה גם אנשי שמאל, ונתמכה על ידי בעלות הברית.
התקדמות בעלות הברית הביאה לנפילת חלקים נרחבים מצפון איטליה, עד לעצירתם בתחילת החורף ב"קו הגותי" לאורך הרי האפנינים הצפוניים.
ב-25 באפריל 1945 הגיעה הרפובליקה אל קיצה. ביום זה, הידוע באיטליה כ"יום השחרור", החלה לוחמת פרטיזנים כוללת באיטליה, ומתקפת האביב של בעלות הברית הצליחה להדוף את הגרמנים מאיטליה. תקופת קיומה של הרפובליקה של סאלו הייתה כשנה וחצי.
ב-28 באפריל נתפסו מוסוליני ופילגשו, קלרה פאטצ'י, על ידי פרטיזנים, כשעמם מספר שרים מממשלת הרפובליקה וכמה בעלי תפקידים אחרים בממשל הפאשיסטי, כשהם מנסים להימלט. רובם, וביניהם מוסוליני ופילגשו, נורו במקום. גופותיהם נלקחו למרכז העיר מילאנו ושם התעללו בהן בפומבי ותלו אותם כשרגליהם למעלה ליד תחנת דלק.
[עריכה] צבאה של הרפובליקה
גרמניה איפשרה לרפובליקה להקים צבא, ואכן הוקמו מספר יחידות שכונו "הבריגדות השחורות". המרשל רודולפו גרציאני פיקד על יחידות אלו ועל יחידות נוספות, וסך כל הכוחות שעמדו לרשות הרפובליקה מנה כ-52,000 איש. יחידות אלו לחמו לצד הגרמנים כנגד התקדמות בעלות הברית, לצד השתתפותן בדיכוי הפרטיזנים. כן הפעילה הרפובליקה מספר יחידות חיל אוויר, שפעלו בשיתוף פעולה עם הלופטוואפה, ומספר ספינות מלחמה וצוללות, כחמישה אחוז מן הצי האיטלקי, נותרו נאמנות לרפובליקה של סאלו.
בחורף שבין 1944 ל-1945, כאשר נעצרו בעלות הברית בקו המכונה "הקו הגותי" בצפון הרי האפנינים באיטליה, לחמו איטלקים משני הצדדים זה כנגד זה. בצד בעלות הברית נמצאו מספר דיביזיות מן הצבא האיטלקי הישן, שאומנו וחומשו מחדש על ידי הבריטים. מצד הגרמנים היו ארבע דיביזיות של הרפובליקה של סאלו. כוחות אלו השתתפו בלחימה פעילה, ואף זכו להצלחות, עד לפריצת הקו באפריל 1945.
ב-29 באפריל 1945 נכנע גרציאני, והשתתף במעמד בו נכנעו הכוחות הגרמנים באיטליה, אך מכיוון שאיש, כולל הגרמנים, לא ייחס חשיבות לרפובליקה של סאלו, לא נדרשה חתימתו של גרציאני על מסמך הכניעה.
[עריכה] רדיפת היהודים
מצבם של היהודים, שהיה קשה וחסר ודאות בשל חוקי הגזע באיטליה, החמיר עם הקמת הרפובליקה של סאלו. כל עוד הייתה איטליה בגדר מדינה גרורה של גרמניה, נמנע היטלר מלדרוש את גירוש היהודים והשמדתם, ומוסוליני, מצדו, על אף שהחיל עוד ב-10 ביוני 1940 את חוקי הגזע, סירב לגרש את אזרחיו היהודים, בין היתר על מנת להפגין את עצמאותו כלפי גרמניה. משהפכה איטליה למדינה כבושה, ובה שולטת ממשלת בובות, חדל רציונל זה להתקיים, והיטלר החליט שגורלם של יהודי איטליה צריך להיות כגורל אחיהם במדינות הכבושות - רדיפה, גירוש והשמדה.
בתחילה פרסמה ממשלת הרפובליקה מנשר בורונה, שהכריז כי אלה הקשורים לגזע היהודי הם זרים, ובמהלך המלחמה הם נחשבים לנתיני מדינות אויב. ב-30 בנובמבר 1943 פרסם שר הפנים של סאלו, גואידו בופאריני גואידי, הוראה כי יש לכלוא את כל היהודים ולהחרים את רכושם. ב-1 בדצמבר 1943 פרסמה ממשלת סאלו צו לפיו נדרשו היהודים להגיע לתחנות המשטרה עם ציוד כנדרש. לאחר פרסום הצווים נערך מצוד אחר היהודים, בו השתתפו פקידיה ושוטריה של הרפובליקה הפאשיסטית. היהודים שנתפסו הוסעו לבתי כלא מרכזיים, ובסופו של דבר הגיעו למחנות ריכוז. המחנה העיקרי היה במחנה הריכוז בפוסולי ליד העיר קארפי (Carpi), ליד צומת הרכבות החשוב של העיר מודנה (Modena). אלה שלא הגיעו מרצונם לתחנות המשטרה, בחלקם נתפסו על ידי המשטרה האיטלקית, אשר החזיקה רשימה של היהודים וכתובותיהם. פרטים אלה היו במשרדי הקהילות היהודיות על פי החוק. רבים מן היהודים הצליחו להימלט מבתיהם ולהסתתר בכפרים, במנזרים וחלקם אפילו הצליחו לעבור את הגבול השוויצרי.
הריכוז במחנות מיוחדים הייתה הדרך המעשית לאפשר לגרמנים להוציא לפועל את מדיניותם כלפי היהודים. ואכן, במחנה פוסולי, כל עוד היהודים הוכרו כאסירים פוליטיים, כמקובל במחנה זה משנות הארבעים, הסוהרים היו איטלקים והיחס היה הוגן למדי. כאשר ניהול המחנה עבר לידי הגרמנים, המצב הורע ובסופו של דבר נשלחו יושבי המחנה למחנה ההשמדה באושוויץ.
מספר זכרון לשואה, שחובר על ידי ליליאנה פיצ'וטו פרג'ון (Liliana Picciotto Fargion) עולה כי יהודי איטליה שנספו בשואה מצאו את מותם מידי הגורמים הבאים:
- 35.49% - עובדי מדינה וחיילים של ממשלת סאלו.
- 4.44% - גרמנים ואיטלקים.
ורק:
- 35.49% - מהגרמנים.
- 32.99% - לא ידוע.
המבצעים העיקריים היו בגטו בוונציה שם נלקחו להשמדה 150 זקנים וחולי נפש ומיהדות רומא יותר מ-2,000 איש.
מתוך כ-45,000 יהודים ששהו באיטליה וברודוס עם הכרזת הרפובליקה של סאלו, גורשו למעלה מ-8,500, ומספר הנספים היה [1]7,900. על אף שנודעו מקרים רבים של סיוע ליהודים, הרי שלהשתתפותה הפעילה של הרפובליקה של סאלו, שוטריה ופקידיה, באיתור היהודים, ריכוזם ושילוחם למזרח, חלק משמעותי בגורלם של היהודים שנרצחו.
[עריכה] מורשת הרפובליקה של סאלו
רוב בעלי התפקידים ברפובליקה של סאלו לא שרדו את המלחמה. רובם נורו על ידי פרטיזנים, ובראשם מוסוליני. אלו שנותרו המשיכו בקריירה פוליטית בשולי הימין הקיצוני באיטליה, וביניהם פינו רומולאדי, רודולפו גרציאני, ג'וניו ואלריו בורג'זה וג'ורג'ו אלמירנטה.
הראייה המקובלת היא כי הרפובליקה של סאלו היא פרק חשוך ומביש בהיסטוריה של איטליה. המשורר והבמאי פייר פאולו פאזוליני נתן לכך ביטוי בסרטו "סאלו, 120 הימים של סדום", הכולל סצינות קשות לצפייה, בו משמשים כתבי המרקיז דה סאד כאלגוריה למשטר ברפובליקה, אותו חווה פאזוליני על גופו.
עם זאת, ישנן מפלגות מן הימין הקיצוני האיטלקי המעלות על נס את הרפובליקה של סאלו. מפלגות נאו-פאשיסטיות באיטליה, כמפלגת "Fiamma Tricolore" (להבת הטריקולור), טוענות כי הן מקבלות את השראתן ממורשת הרפובליקה.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ המקור ספר הזכרון של ד"ר ליליאנה פיצ'וטו פרג'יון. המביא פירוט שמי של הנספים ופרטים על תולדות חייהם ועל נסיבות גירושם ומותם.
