פלישת בעלות הברית לסיציליה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| פלישת בעלות הברית לסיציליה (מבצע האסקי) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||||
|
|||||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||||
| בעלות הברית: ארצות הברית, בריטניה, קנדה | גרמניה הנאצית, איטליה | ||||||||||||
| מפקדים | |||||||||||||
| דווייט אייזנהאואר, הרולד אלכסנדר, ברנרד מונטגומרי, ג'ורג' פאטון | אלפרדו גוצוני, אלברט קסלרינג | ||||||||||||
| כוחות | |||||||||||||
| 160,000 חיילים, 14,000 כלי רכב, 600 טנקים, 1,800 תותחים. | 365,000 חיילים איטלקים, 40,000 חיילים גרמנים.[דרוש מקור] | ||||||||||||
| אבדות | |||||||||||||
| 23,934 הרוגים ופצועים. | 29,000 הרוגים ופצועים, 140,000 שבויים. | ||||||||||||
פלישת בעלות הברית לסיציליה החלה בלילה שבין 9 ביולי ל-10 ביולי 1943 והסתיימה בכיבוש האי מידי הכוחות האיטלקים והגרמנים שהחזיקו בו ב-17 באוגוסט 1943. הפלישה כונתה "מבצע האסקי", והיוותה למעשה את תחילת מבצעי הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה.
מבצע האסקי היה הנחיתה האמפיבית הגדולה ביותר במלחמת העולם השנייה עד אז, במונחים של כוח האדם שהונחת על החופים, והחזית הרחבה בה נחתו. המבצע השיג את יעדיו האסטרטגיים - סילוק כוחות חיל האוויר והצי מהאי, פתיחת נתיבי הים התיכון לשיט חופשי של בעלות הברית, ערעור המשטר הפשיסטי באיטליה והדחתו של מוסוליני. המבצע פתח את הדרך לפלישה לאיטליה עצמה, והשיג נסיון וידע בפלישות מן הים, שסייע בתכנון הפלישה לנורמנדיה שהתרחשה כעבור כעשרה חודשים. עם זאת, במהלך המבצע פונו למעלה ממאה אלף חיילי הציר דרך מצרי מסינה אל היבשת האיטלקית, ובכך החמיצו בעלות הברית אפשרות להפוך את המבצע למערכת כיתור והשמדה שיכולה הייתה להקל על הלחימה הקשה שבאה בשנים שלאחר מכן בזירה האיטלקית.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי ואסטרטגי
בתחילת שנת 1943 עמדו בעלות הברית המערביות, בריטניה וארצות הברית בפני מצב אסטרטגי חדש. המערכות הגדולות בצפון אפריקה הסתיימו בניצחון, אך הפלישה המתוכננת לצרפת לא הייתה יכולה להתבצע לפני שנת 1944. בוועידת קזבלנקה בינואר 1943 הוחלט להשתמש בכוחות שלחמו בתוניס למבצע לכיבוש סיציליה. החלטה זו התקבלה כפשרה בין דעתו של צ'רצ'יל שתמך במבצעים המבוססים על כוח ימי ואווירי באגפי האוייב במטרה להחלישו בהדרגה, ובין האמריקנים שתמכו בפלישה מכרעת לחוף צרפת המבוצר, ולא רצו להתחייב לכל מבצע שידרוש כוח אדם וציוד שיהיה בהקצאתם כדי לפגוע בלוח הזמנים למבצע אוברלורד המתוכנן.
מטרותיו האסטרטגיות של המבצע היו למנוע את השימוש באי כבסיס אווירי וימי לכוחות הציר, לאפשר מעבר חופשי בים התיכון, וליצור לחץ על משטרו של בניטו מוסוליני שהיה מעורער עקב התבוסות הקשות בקרב סטלינגרד ובצפון אפריקה, בתקווה להוציא את איטליה מהמלחמה. צ'רצ'יל ראה את כיבושה של סיציליה כמקדמה לכיבוש איטליה, בעוד שאייזנהאואר סבר כי אם המטרה היא בסופו של דבר כיבושה של איטליה היבשתית, כי אז יש לתקוף את סרדיניה וקורסיקה תחילה. על אף שהדבר לא היה ברור בעת ביצוע הנחיתות, ההתפתחויות הפוליטיות והצבאיות שבעקבות המבצע, אכן הביאו להדחתו של מוסוליני ב-25 ביולי 1943 ואיפשרו את נחיתות בעלות הברית בדרום איטליה, בתחילת ספטמבר 1943.
[עריכה] סדר הכוחות
הפלישה לסיציליה הייתה מבצע אמפיבי ואווירי נרחב של בעלות הברית שכלל כוחות אמריקנים, בריטים וקנדים, שמטרתם הייתה כיבוש האי מהחיילים הגרמנים והאיטלקים המחזיקים בו.
הפיקוד הכולל על הכוח היה נתון בידי הגנרל האמריקני דווייט אייזנהאואר. הגוף הפולש העיקרי כונה קבוצת הארמיות ה-15, ועליו פיקד הגנרל הבריטי הרולד אלכסנדר. קבוצת הארמיות כללה את הארמיה השביעית של צבא ארצות הברית, בפיקודו של ג'ורג' פאטון, כשאליה נספחה דיביזיית הרגלים הראשונה של צבא ארצות הברית המכונה "האדומה הגדולה". משימתם של הכוחות האמריקנים הייתה לנחות במפרץ ג'לה בדרום מערב סיציליה. הארמיה השמינית הבריטית בפיקודו של הגנרל ברנרד מונטגומרי ביצעה נחיתה נפרדת מדרום לסיראקוזה, באזור פאצי'נו שבדרום מזרח האי. כל ארמיה כללה שני קורפוסים.
כן השתתפו במבצע כוחות קנדים של הדיביזיה הקנדית הראשונה בפיקוד מייג'ור ג'נרל סלמון, שנהרג עוד בטרם תחילת המבצע בתאונת טיס, והוחלף בידי מייג'ור ג'נרל גאי סימונס. דיביזייה זו נחתה באזור פוצאלו, בדרום האי, כאשר בניגוד לרוב הכוחות הפולשים שהגיעו מדרום אפריקה, הגיעה הדיביזיה מקנדה, עברה אימוני קומנדו בסקוטלנד ומשם המשיכה לסיציליה.
האחראים על הכוח הימי היו האדמירל הבריטי ברטרם רמזי שהיה אחראי על הכוח הימי הבריטי במבצע לפיד והאדמירל האמריקני הנרי יואיט, ששיתף בעבר פעולה עם הגנרל פאטון בנחיתת בעלות הברית בקזבלנקה במסגרת מבצע לפיד. באוויר היו המפקדים מרשל האוויר הראשי ארתור טדר, ותחת פיקודו גנרל חיל האוויר האמריקני קרל ספץ, ומרשל האוויר הבריטי ארתור קונינגהם. על הגיזרה האווירית הקשורה בארמיה השמינית פיקח סגן מרשל האוויר הארי ברואדהרסט.
מול הכוח הפולש עמדו שני קורפוסים גרמנים, הקורפוס הגרמני השנים עשר והקורפוס הגרמני השישה עשר, וקורפוס פאנצר אחד - הקורפוס הגרמני הארבעה עשר. עם זאת, רוב החיילים ששירתו בכוחות אלו היו איטלקים. סך הכול הוצבו באי 365,000 חיילים איטלקים וכ-40,000 גרמנים, ולהם 47 טנקים וכ-200 קני ארטילריה.
עליונות מספרית מכרעת הושגה באוויר, כאשר מול 4,000 מטוסים שהעמידו בעלות הברית לטובת המבצע, יכלו כוחות הציר להעמיד רק כ-1,850 מטוסים.
[עריכה] הנחיתה
למבצע קדמו הפצצות נרחבות מן האוויר, שהחלו ב-3 ביולי. הופצצו גם שדות תעופה בסרדיניה, ומעבורות במצרי מסינה. עם התקרב תאריך המבצע המיועד, הלך מזג האוויר ונהיה סוער. הנחיתות עצמן התרחשו אל מול רוח נגדית חזקה ביותר, שהיקשתה על הכוחות הנוחתים, אך גם תרמה לאלמנט ההפתעה.
ארבע נחיתות מן האוויר החלו בסביבות חצות בלילה שבין ה-9 ביולי וה-10 ביולי, שתי יחידות צנחנים בריטיות, ושתיים אמריקאיות ניסו לנחות מן האוויר, אל מול הרוח החזקה, האמריקנים באמצעות מצנחים והבריטים בדאונים. הרוח הביאה לפיזור הכוחות והם הנוחתו הרחק מיעדיו. רבים מן הדאונים טבעו בים, ורק חצי מהצנחנים הצליחו להגיע ליעדם. עם זאת, כאשר נחתו, הצליחו התוקפים מן האוויר לנצל את ההזדמנויות שעמדו בפניהם, התקיפו את סיורי האוייב, החזיקו במעט מן היעדים האסטרטגיים ששמו להם כמטרה, ויצרו מהומה ומבוכה בקרב הכוחות המגנים.
הנחיתות מן הים החלו בשעה שלוש באותו הלילה. רבות מן היחידות נחתו במקום הלא נכון, בסדר הלא נכון ובאיחור של שעות מלוח הזמנים המתוכנן, אך הנחיתות נתקלו בהתנגדות מועטה, כאשר היחידות האיטלקיות שהוצבו באזורי הנחיתה לא היו בעלות היכולת והציוד להתנגד להן.
הבריטים נחתו במפרץ סירקוזה בדרום מערב האי, ולמעשה לא נתקלו בכל התנגדות. האמריקנים, שנחתו במפרץ ג'לה נתקלו במתקפת נגד חזקה במרכז גיזרת הנחיתה, במקום בו אמורים היו להחזיק הצנחנים. ב-11 ביולי הורה פאטון על הצנחת כוח נוסף לתפיסת אזור זה. הצניחה לא תואמה עם הבריטים, ואירעה זמן מה לאחר הפצצה של כוחות הציר. התוצאה הייתה כי כוחות ימיים בריטים ירו אל המטוסים האמריקנים בעת שאלו הצניחו את הצנחנים. מתוך 144 מטוסים הופלו 33 ו-37 אחרים נפגעו.
כבר בימים הראשונים שלאחר הנחיתה נראה היה כי הנחיתה עצמה הייתה מוצלחת. הבריטים כבשו את סיראקוזה ופאצ'ינו, ללא כל התנגדות, והאמריקנים את ליקאטה וג'לה, שמזרחית לה היו שדות תעופה אסטרטגיים שנפלו בידי האמריקנים. פרט להתקפת הנגד הגרמנית במרכז הגיזרה האמריקנית, לא נתקל הכוח התוקף בתחילת המערכה בהתנגדות ממשית.
[עריכה] קרב היבשה
התכניות לכיבוש האי לאחר הנחיתות מעולם לא עובדו באופן מסודר. כתוצאה מכך נותרה כל ארמיה להילחם בגיזרתה ללא תיאום. גבולות הגיזרה בין שתי הארמיות היו ברורים וביומיים הראשונים כבשו האמריקאים את ויציני במערב, והבריטים את אוגוסטה במזרח.
אז נתקלו הבריטים לראשונה בהתנגדות של ממש. מונטגומרי שכנע את אלכסנדר לשנות את גבולות הגיזרה כך שהבריטים יוכלו לעקוף את מוקדי ההתנגדות, ועדיין להיות הכוח הכובש את מסינה, שהייתה אחד היעדים העיקריים, בעוד שלאמריקנים הוקצו תפקידי הגנה ותמיכה במאמץ הבריטי. החלטה זו יצרה בלבול ומבוכה בשורות הלוחמים, וכן מריבה אישית בין מפקד הקורפוס השני האמריקני, הגנרל עומר בראדלי ובין מונטגומרי. פאטון לא ערער על ההחלטה.
לאחר כשבוע של לחימה חיפש פאטון לצבאו תפקיד חשוב יותר, והחליט לכבוש את הבירה פאלרמו, המצויה בצפון מערב האי. לאחר ששלח כוחות סיור לעבר העיר אגריג'נטו, יצר כוח משימה זמני ושכנע את אלכסנדר להתיר לו להמשיך בהתקדמות. לאחר זמן מה חזר בו אלכסנדר, אך פאטון טען כי לא קיבל את השדר, ובעת שהדבר הוברר לאלכסנדר הייתה כבר הארמיה של פאטון בשערי פלרמו.
נפילת פלרמו הייתה בין הגורמים שהביאו להחלטת המועצה הפאשיסטית העליונה להדיח את בניטו מוסוליני, אירוע שהיה אחד ממטרותיו הבלתי מוצהרות של המבצע כולו.
כאשר כבש פאטון את פאלרמו, המצויה בצפון מערב האי, היו עדיין הבריטים לוחמים במישור קאטאניה, במזרח, כאשר הר האטנה חוסם את דרכם צפונה למסינה, והדרכים העוקפות אותו ממערב נהרסו על ידי הגרמנים בנסיגתם. ב-24 ביולי הציע מונטגומרי לפאטון כי הארמיה השביעית האמריקנית היא שתכבוש את מסינה, מכיוון שהם היו מצויים במיקום טוב יותר שיכול לאפשר זאת. כוחות הציר, עתה בפיקודו של הגנרל הגרמני האנס הובה הכינו קו הגנה חזק מסביב למסינה שכונה "קו האטנה", שאיפשר נסיגה בשלבים כאשר עיקר הכוח מפונה אל איטליה. פאטון החל את מתקפתו על הקו בטרוינה שממערב לאטנה, אך קו ההגנה היה חזק, ופאטון לא הצליח לחדור מזרחה. על אף שלוש נחיתות איגוף בחוף הצפוני שביצעו האמריקנים, הצליחו הגרמנים להמנע מכיתור הכוח העיקרי שלהם, ולהמשיך בתוכנית הפינוי. ב-16 באוגוסט הצליחו האמריקנים להכנס למסינה, שעות ספורות לאחר שהגרמני האחרון חצה את המצרים ליבשת האיטלקית.
הכישלון בכיתור הכוח העיקרי הגרמני, והצלחת הגרמנים בפינוי עיקר הכוח אל היבשת האיטלקית, הפך את "מבצע האסקי" ממערכת השמדה מכרעת, להקדמה לפלישת בעלות הברית לאיטליה, שהגיעה בתחילת חודש דצמבר, ולמערכה הארוכה והמתישה שלאחריה.
[עריכה] תוצאות הקרב
אבידות כוחות הציר היו 29,000 חיילים, ו-140,000, רובם איטלקים, נפלו בשבי. ארצות הברית איבדה 2,237 הרוגים ו-6,544 פצועים ושבויים. הבריטים איבדו 2,721 הרוגים, ו-10,122 פצועים ושבויים. הקנדים איבדו 562 הרוגים, ומספר כולל של 2,310 הרוגים, פצועים ושבויים. חלק גדול מהאבדות הבריטיות מיוחס למגפת המלאריה. רבים מהאמריקנים, והכוח הקנדי כולו, עברו בסיציליה את טבילת האש הקרבית הראשונה שלהם.
מעצמות הציר הצליחו לפנות מעל 100,000 חיילים, ומעל 10,000 כלי רכב מהאי. מבחינה זו לא הייתה ההגנה על האי כישלון מוחלט, ובעלות הברית לא השיגו את כל מטרותיהן. אל מול עליונות אווירית וימית מכרעת של בעלות הברית, הצליחו הגרמנים במבצע פינוי ימי, שיש לראות בו כישלון חמור של בעלות הברית.
המערכה בסיציליה הייתה אף בעלת השפעה מסוימת על הלחימה בברית המועצות. במקביל ללחימה בסיציליה, התקיים קרב השריון הגדול ביותר בכל הזמנים, קרב קורסק, הקרב החל במתקפה משוריינת גרמנית על מבלט מבוצר רוסי, אך במהלך הימים הראשונים הסתבר כי ההגנה הרוסית היא צפופה וחזקה, ומערכת הכיתור וההשמדה המתוכננת, בה אמור היה המבלט הרוסי להיות מכותר משני כיוונים בתנועת מלקחיים לא יצאה לפועל. משהתבררה עובדת כישלון המתקפה, הורה היטלר על ביטול המשך המתקפה, כשהוא מתרץ זאת בצורך להעביר כוחות לשם הגנת איטליה לאחר נפילת סיציליה. למעשה, הועברה רק דיביזיית פאנצר אחת לאיטליה.
הפיקוד העליון של בעלות הברית הפיק את לקחיו. היה עליו לשפר את התיאום בין היחידות, ובמיוחד את התיאום בין היחידות הנוחתות מן האוויר, לאור הכישלון בהצנחה ותקרית "האש הידידותית" הקטלנית. היה עליו לשפר את האימון ולערוך שינויים טקטיים, אם רצו בעלות הברית לשמור את הצנחנים ככוח לוחם, וזאת על מנת להוציא לפועל את תוכנית אוברלורד שכללה שימוש רב בכוחות מונחתים ומוצנחים מהאוויר.
