התאגדות מקצועית בישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
[עריכה] תחילת ההתארגנות
התארגנות מקצועית בישראל החלה עוד בתקופת העליות הראשונות. חלק ניכר מן האיגודים המקצועיים קמו על בסיס אידאולוגי ערכי, ובייחוד במסגרת תנועת העבודה (להבדיל ממפלגת העבודה), שהייתה הזרם הציוני המרכזי.
הצורך בארגונים מקצועיים גבר עקב חסרונם של גופים מוסדיים חזקים, כגון ממשלה ושוק סחורות מפותח, אשר יכלו לענות על צרכים דחופים כגון מגורים, מזון ותעסוקה. צורך זה עלה לעתים על התנגדות ערכית לדפוס זה.
כמו כמדינות אירופאיות אחרות, גם בישראל אחת ההתארגנויות הראשונות הייתה התאגדות עובדי הדפוס, שנסיונות ראשונים להקמתה היו בירושלים בין 1896 ל-1904. על רקע המשימה הלאומית של תחיית השפה העברית כשפה לאומית, קמה ב-1903 הסתדרות המורים, שהינה האיגוד המקצועי הוותיק בארץ. ב-1912 הוקמה הסתדרות הרופאים.
בניגוד להתפתחות האיגודים המקצועיים בעולם המערבי, החלה ההתארגנות המקצועית בישראל בתחום החקלאות. עובדה זו נבעה מהדגש הרב שהעניקה התנועה הציונית להתיישבות חקלאית כמשימה לאומית בראש סדר העדיפויות, מהצורך בפיתוח חקלאי מהיר על מנת לספק מזון ותעסוקה לגלי העליות השונים, וכן משום שהחלוצים, שהיוו עיקר הכוח החקלאי היהודי, היו בעלי תודעה פוליטית חזקה שעודדה התארגנות מקצועית.
האגודות המקצועיות החקלאיות הראשונות היו בגליל וביהודה בשנים 1917-1913.
לאחר ענף החקלאות, הועצמה ההתאגדות בענפי הסקטור הציבורי. לדוגמה, בשנת 1919, הוביל ייסוד הממשל הצבאי הבריטי להקמת הסתדרות הפקידים הארצית, וכן באותה שנה נוסדה הסתדרות פועלי הרכבת, הדואר והטלגרף.
מפלגות שונות באותה תקופה, ובעיקר הפועל הצעיר ופועלי ציון, נטו לאגד עובדים במסגרות פוליטיות על בסיס ערכי, וחיזקו את ההתאגדות המקצועית. ההתאגדויות השונות התחרו ביניהן לעייתם על גיוס חברים ועל נאמנות מקצועית ופוליטית, והיוו חלק מהותי מכלל ההתרחשות המדינית באותה תקופה.
[עריכה] מיסוד ההתארגנות
החל משנות ה-20 של המאה ה-20, החלו תהליכי מיסוד משמעותיים בהתארגנות המקצועית, שהשפיעו באופן מכריע ויוצא דופן על שוק העבודה ועל מדינת ישראל.
ההתאגדות הרחבה והחשובה ביותר עבור החברה הישראלית הייתה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, שהוקמה כחלק מתנועת העבודה על-ידי ברל כצנלסון ב-1920, והקיפה עובדים מענפים שונים ורבים.
הסתדרות זו, המכונה גם ההסתדרות הכללית או ההסתדרות בלבד, הייתה במשך רוב המאה ה-20 האיגוד המקצועי הגדול ביתר, ולקחה אחריות רבה מעבר להגדרה המצומצמת של איגוד מקצועי פשוט. להתאגדות היה קשר עמוק, מבחינה רעיונית ומבנית, עם המתרחש ברמה המדינית והכלל-חברתית הישראלית בתחומים רבים (תרבות, פוליטיקה, פיתוח התעשייה ועוד).
מבחינה פנימית, היוותה ההסתדרות חברת עובדים חזקה בעלת קיום עצמאי ברובו, והחזיקה נכסים רבים כחלק מתפיסתה העצמית של הייתה מרכיב אינטגרלי של החברה הישראלית.
בשנת 1994, עם בחירתו של חיים רמון למזכ"ל ההסתדרות, הוא ערך רביזיה מהותית במבנה הארגון, חלק ממנה ביוזמתו וחלק בלית ברירה, עקב המשבר הכספי הקשה שאליו נקלע הארגון. כדי לשקף שינוי זה, ולהפוך את הארגון לאטרקטיבי יותר לעובדים, שונה שם הארגון ל"הסתדרות העובדים הכללית החדשה", ובקיצור ההסתדרות החדשה. תהליכי ההצטמצמות של ההסתדרות כללו היפרדות ממרבית נכסיה הכלכליים, ובהם בנק הפועלים, חברת סולל בונה, חברת הביטוח "הסנה", קופת חולים הכללית ועוד. ההסתדרות החדשה הפכה לאיגוד מקצועי מצומצם בתפקידיו ובהגדרתו, שפעילותו מוגבלת בעיקר להגנה על האינטרסים השונים של החברים המאוגדים בו ולפעילות פרלמנטרית במסגרת מפלגתית מצומצמת.
בשנת 1922 הוקמה הסתדרות הפועל המזרחי, כהסתדרות המאגדת פועלים ציונים-דתיים, וכחלק מתנועת "המזרחי".
באותה שנה הוקמה גם הסתדרות פועלי אגודת ישראל כהסתדרות עובדים חרדים, וכחלק מתנועת "אגודת ישראל".
בשנת 1934 הוקמה הסתדרות העובדים הלאומית, כחלק מהתנועה הרוויזיוניסטית. הסתדרות זו בעלת הגדרה מצומצמת במכוון, שכן הרעיון המכונן שביסודה הוא מתן דגש על התאגדות לאומית, ולא מעמדית.
מלבד ההסתדרויות המרכזיות, הוקמו התאגדויות פרופסיונליות (על-בסיס מקצועות חופשיים) רבות, כדוגמת הסתדרות המורים, הסתדרות הרופאים, אגודת האינג'ינירים והארכיטקטים, ואגודת העיתונאים. מלבד הגנת החברים, התאגדויות אלו עוסקות בתהליכיהכניסה למקצוע ופיתוח המקצוע, הן מבחינה תוכנית (עיסוק בספרות מקצועית, הכשרה וכו') והן מבחינה מבנית (אתיקה, ביקורת פנימית וכו').
איגודים אלו, שחלקם אף מאגדים מעסיקים בזכות עצמם, הינם מגוונים ביותר, ולחלקם הניכר יחס מבני להסתדרות הכללית: חלקם מהווים חלק ממנה (הסתדרות המהנדסים, איגוד המשפטנים, איגוד העובדים הסוציאליים ועוד), חלקם הצטרפו אליה וחלקם הוקמו במסגרתה ופרשו (כדוגמת ארגון המורים העל-יסודיים).
