חיל רגלים כבד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חייל רגלי כבד הוא סוג של חיל רגלים המוגן בשריון כבד. השריון כלל בדרך כלל שריון גוף, מגן, קסדה ופרטי מיגון נוספים. החיילים חומשו בדרך כלל בחנית דקירה חזקה או נשק מוט אחר וחרב.
חיילים רגליים כבדים ידועים עוד מהתקופה העתיקה. החי"ר הכבד הופיע לראשונה בשומר. למרות כושר ההבקעה ושרידותו הרבה, צבאות הסהר הפורה לא השתמשו בחיילי חי"ר כבדים, למעט הצבא המצרי וצבא אשור. הסיבה לכך היא מחירה הגבוה של המתכת בעולם העתיק.
בהתחלה חיילי חי"ר כבדים נלחמו בגושים גדולים שנקראים פלנקס. הפלנקס הומצאה לראשונה בשומר והתפתחה מאוד במצרים העתיקה, אך שיאה היה ביוון הקלאסית שם היא הורכבה מחיילים שנקראים הופליטים. הצבא הספרטני היה ידוע בהופליטים המצוינים שלו ויצאו לו מוניטין ששרדו עד עצם היום הזה. החי"ר הכבד קיבל תנופה רבה ברומא העתיקה והצבא הרומי השתמש במספר גדול של חיילי חי"ר כבדים במערך הלגיון. בהתחלה, הלגיונרים היו חמושים בדומה להופליטים בחניתות, אך עם הזמן הם זנחו את החנית ואימצו את חרב הגלדיוס בתור נשקם העיקרי.
בעקבות המשבר של המאה ה-3 האימפריה הרומית החלה לאבד מכוחה ונפלה תחת ההתקפות הברבריות. החי"ר הכבד פינה את מקומו לחיל הפרשים בתור הזרוע העיקרית של הצבא, אך עדיין שמר על יוקרתו במקומות שונים בעולם דוגמת שווייץ. לרוב שריונם של החיילים הרגלים היה דל יחסית לפרשים וכלל בדרך כלל מעיל מחוזק בפיסות מתחת שריון קשקשים או שרשראות.
החי"ר הכבד בימי הביניים היה חמוש בדומה לפרשים, תלוי במעמדם ובעושרם של החיילים בו. לעתים, החי"ר הכבד הורכב מאבירים פרשים שאיבדו את סוסם ולא יכלו לממן או להשיג סוס אחר. חי"ר זה היה עטוי בשריון כבד (בדרך כלל שריון שרשראות או שריון לוחות) והיה חמוש בחרב, מגן וכלי נשק ייעודי בהתאם לצורך. עם שיפור ברמת המיגון, ובייחוד עקב כניסת שריון הלוחות שסיפק הגנה טובה כנגד מרבית כלי הנשק, המגן הוקטן ואף נזנח לטובת האפשרות לתת ללוחם להשתמש בנשק דו-ידני שתוכנן במיוחד לחדירת שריון: חרב דו-ידנית כבדה וארוכה, נשקי מוט (שנועדו בעיקר כנגד פרשים משוריינים), פטיש קרב ואף גרזן קרב דו-ידני (Pollaxe). בנוסף לכלי נשק אלה רווח השימוש באלות, פטישים ואף כוכב השחר שעקפו את בעיית חדירת השריון על ידי ריסוק העצמות שמתחתיו על ידי מכות כבדות וחזקות.
לוחמי החי"ר השוויצרי היו לבושים בשריון לוחות וחמושים בנשקי מוט (בעיקר באלברדות ומוטות-כידון), דבר שסייע להם בתוואי ההררי להדוף את הפרשים ההאבסבורגים ויצר להם מוניטין רב באירופה.
עם התפתחות כלי הירי השריון האישי איבד מיוקרתו כי לא הצליח לעצור את הכדור שנורה בכוח רב מהנשק האישי.