חלוקת הפרקים בתנ"ך
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חלוקת הפרקים בתנ"ך נעשתה על ידי נוצרים בימי הביניים, ואין לה בסיס בשום מסורת קדומה (יהודית או נוצרית). למרות שאין לה משמעות במסורת היהודית, את החלוקה (ואת מספרי הפסוקים על פיה) מציינים בימינו בכל מהדורות התנ"ך בכל השפות, כולל בעברית. הוצאות תנ"ך שונות בישראל ניסו להמעיט בחשיבותה של חלוקה זו.
תוכן עניינים |
[עריכה] חלוקת התנ"ך במסורת היהודית
במסורת היהודית קיימות שלוש חלוקות עיקריות שונות של המקרא:
חלוקה אחת היא ה'פרשיות', המתחלקות לפרשה פתוחה ופרשה סתומה, ואשר סימונה בטקסט הוא ריווח בין שתי הפרשות, כאשר פרשה סתומה מתחילה באותה שורה, ומסמלת הפסקה מועטת, ופרשה פתוחה מתחילה בשורה חדשה, ומסמלת הפסקה גדולה יותר. במספר חומשים מודרניים פרשה סתומה מסומנת באות ס' ופרשה פתוחה מסומנת באות פ'. חלוקה זו היא עניינית, וכל קטע מכיל מספר לא קבוע של פסוקים (מחלק של פסוק (כמו בעשרת הדברות) ועד עשרות רבות).
חלוקה אחרת היא ה'סדרים', ואשר מסומנת בכתבי היד העתיקים באות ס' (במהדורת קורן בלבד היא ממוספרת באותיות א', ב', ג' וכן הלאה). חלוקה זו תמוהה לעתים, אך בגודל אחיד למדי, ויש המשערים שהחלוקה נקבעה על פי דפי מהדורת מקרא מסוימת, ללא הקפדה תוכנית מהותית (בהקדמה בתנ"ך קורן מובא כי ישנם סדרים בתנ"ך כמניין ימות החול בשנה, ושנהגו בתקופות שונות לסיים כך את התנ"ך בכל שנה).
חלוקה נוספת, של התורה בלבד, הייתה על פי סדר קריאת התורה בבבל, שנתקבל היום בכל תפוצות ישראל, וזוהי חלוקת "פרשות השבוע" הידועה כיום (כגון: בראשית, נח, לך לך ועוד). כאשר כל פרשה מתחלקת לשבעה חלקים, באורך משתנה, כנראה בעיקר מצורך פרקטי של עלייה לתורה בשבת שמתחלקת לשבעה קוראים.
החלוקה המקובלת היום היא זו הנוצרית, המחלקת כל ספר למספר פרקים ולא לפרשות, אולם אין היא שווה בחלוקת הפסקאות לפרשיות על-פי המסורה.
[עריכה] השתלשלות היסטורית
המסורת הנוצרית מייחסת את חלוקת הטקסט לפרקים לבישוף האנגלי סטפן לאנגטון (1165-1228), אולם אין ודאות בכך.
ככל הנראה, הראשון שאימץ את מיספור הפרקים הנוצרי לתוך ספרי המקרא היהודיים היה רבי שלמה בן ישמעאל (בערך בשנת 1330). הוא מיקם את המיספור בשולי התנ"ך העברי (שהיה עדיין רק בכתבי-יד), כדי להקל לעקוב אחרי הפסקאות המפורטות בפולמוסים בין יהודים לנוצרים, וכך הוא אומר:
- "אלו הן פרקי הגוים, הנקראים 'קפיטולש', של ארבעה ועשרים ספרים ושמות כל ספר וספר בלשונם, והעתקתים מהספר שלהם, שיוכל אדם להשיב להם תשובה מהרה על שאלותם שהם שואלים לנו בכל יום על ענין אמונתנו ותורתנו הקדושה ומביאים ראיות מפסוקי התורה, הן מנביאים או מספרים אחרים ואומרים לנו: 'ראה וקרא בפסוק פלוני שהוא בספר פלוני, בכך וכך קפיטולש מהספרים, ואין אנו יודעים מהו הקפיטולש ולהשיב להם מהרה תשובה, לכן העתקתים פה ספר בראשית, נקרא בלשונם גֶינישי (=גנסיס), פרק ראשון 'בראשית ברא אלהים', שני 'ויכלו השמים' וגו'".
למרות שברוב המקרים הפרקים הנוצריים תואמים לחלקים אחדים או אחרים של המסורה, הם סותרים במקרים רבים את חלוקת נוסח המסורה. סתירה זו אינה כה בולטת באופן מעשי בסידור של ר' שלמה, משום שהוא מיקם בפשטות את מספר הפרק באותיות בשוליים, בין אם קיימת חלוקת נוסח המסורה ובין אם לאו, ללא הצגת כל שבירה חדשה בתוך הטקסט לצורת ציון הפרק הנידון.
העורך המוקדם של הטקסט המודפס עד שנת 1517, דבק בצמידות לנוסח המסורה, וחילק את הטקסט לחלקים ללא ציונים של פרקי הנוצרים בשוליים.
העורכים הנוצריים של הטקסטים הרב-לשוניים (בין השנים 1514-1517), היו הראשונים שהזניחו את החלוקה המסורתית בתנ"ך המודפס ואימצו את פרקי הנוצרים כדי להתאים את הטקסט העברי לפסוקים של הטקסט היווני והטקסט הלטיני בטורים מקבילים. למרות ההצגה של שבירות טקסט חדשות, הם הציגו מספרי פרקים במיספור לטיני אולם עדיין שמו אותו בשוליים.
פליקס פרנסיס, היה כנראה הראשון שהציג בשוליים את פרקי הנוצרים באותיות עבריות לאורך כל העריכה שלו את התנ"ך הרבני שיצא לאור על-ידי דניאל בומברג בעיר ונציה בשנת 1517 (ואח"כ ב-1521 וב-1525). אולם הוא שמר על חלוקת הטקסט של המסורה. דבר זה המשיך בכל התנ"כים העבריים, כולל מהדורת יעקב בן חיים, עד 1570.
אריאס מונטנוס היה הראשון ששבר את הטקסט העברי לכדי פרקים והציגם במספור עברי בגוף הטקסט, בעריכה שלו לתנ"ך העברי עם תרגום לטיני שמוצג לאורך, והודפס באנטוורפן 1571. החל מעריכה זו, אומץ נוהג זה בעריכות של הטקסט העברי. זה נעשה בהופעה הראשונה בתנ"ך העברי ללא כוונה גם בהוצאת פלנטין בשנים 1573-1574. אפילו עורכים יהודיים, שהכריזו על עריכת הטקסט היהודי לפי נוסח המסורה, הציגו בתוך הטקסט עצמו את שבירת הטקסט שנוגדת את שיטתה.
אטיאס, שערך את התנ"ך בשנים 1659-1661, לא רק שהעתיק את אותה הדוגמה, אלא הלך עד כדי איחוד מספרי הפרקים בסיכום המסורה בסוף החומש וטבע סימן לזיכרון לשם כך. הוא היה הראשון שהכניס סימני זיכרון של פרקים לחישוב המסורתי. לכן, בסוף ספר בראשית, לאחר נתינת המיספור של הפסוקים על-פי המסורה, הוא מעיר כי בספר זה 50 פרקים, ושסימנם הוא "יי' חננו לך קוינו" (יש' לג,ב); ואח"כ ממשיך בסיכום המסורתי. דבר דומה הוא עושה בספר שמות, כשהוא מעיר כי יש 40 פרקים ושסימנם הוא "תורת אלהיו בלבו" (תה' לז,לא); בסוף ספר ויקרא, הוא אומר כי יש 27 פרקים ושסימנם הוא "ואהיה עמך ואברכך" (בר' כו,ג); בסוף ספר במדבר, הוא מונה 36 פרקים, שסימנם "לו חכמו ישכילו זאת" (דב' לב,כט); ובסוף ספר דברים הוא מונה 34 פרקים שסימנם "אודה יי' בכל לבב" (תה' קיא,א). כל אלו הם המצאה מובהקת שלו שהוכנסה כחלק מהמסורה.
המוציא לאור, היידנהיים, שעריכתו נדפסה ברודלהיים 1818-1821, גינה את הנוהג של שילוב מיספור הפרקים בסיכום המסורה, כערבוב בין חול וקודש:
- "לכן, מה שאמר כאן, 'ופרקיו 50', שהרצון בו על מספרי הקאפיטולי, איננו בשום דפוס קדמון גם לא במקראות כתבי יד, כי החלוקה הזאת בלתי מקובלת אצלינו ולא יפה חומש 'מאיר עינים' עשו המדפיסים האחרונים להכניס חולין בקדש".
היום מרבית ספרי התנ"ך העבריים מחולקים על-פי החלוקה הנוצרית, אולם בהוצאות רבות השאירו את הפיסקות עצמן לפי החלוקה היהודית ודבר זה עשוי לגרום לבלבול אצל הקורא שאיננו בקיא במקור החלוקה.
[עריכה] הבדלי גרסאות
ההבדלים בין החלוקה הנוצרית לעברית באים לידי ביטוי בהבנת הטקסט, אולם מניעיהם שונים. לעתים עורך החלוקה שינה מהחלוקה העברית משום שחלק עליה מבחינה מבנית ובמקרים רבים משתקפת בחלוקה זו המגמה הנוצרית להמעיט בערך המצוות ולהדגיש את הפסוקים שהנצרות זיהתה כנבואה מוקדמת על ישו.
דוגמה לטעות בהבנת הכתוב היא חלוקת פרקי שיר השירים. הפיסקה האחרונה בפרק ד עוסקת בדו-שיח בין הרעיה לדודה; הדוד מתחיל את השיחה ובפסוק טז פונה אליה באמרו: "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו" ובאותו פסוק הרעיה מזמינה אותו: "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו". כאן צריכה לבוא תגובת הדוד להזמנה, אולם המסדר הנוצרי הפסיק את הפרק ושיבץ את תגובתו בתחילת הפרק הבא (ה,א), משום שחשב כי זהו נושא חדש: "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים".
דוגמה לחלוקה מתוך מגמה פולמוסית נמצאת עם פתיחתו של ספר בראשית. כידוע, התורה מתחילה את סיפוריה בבריאת העולם, שנמשכה שישה ימים, וביום השביעי האל נח, ולכן מצווים עם ישראל לשבות ביום זה. לכן החלוקה העברית של סיפור הבריאה רואה בכל הסיפור חטיבה אחת, שמסתיימת בהקדשת יום השבת. הנוצרים, שרצו לטשטש את יחודו של יום השבת, הרחיקו את הפסוקים אודותיו לפרק הבא, יחד עם הגרסה השנייה לסיפור בראשית.
טעם דומה קיים גם בהפרדת הפסוק "אֵת כָּל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא-תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים יג,א), שאמור לסיים את הפרשיה המדברת באיסור עבודת אלילים (סוף פרק יב שם). בפרק יב מוזהרים עם ישראל מפני שינוי בעבודת האל לפי מנהגי הגויים והפסוק המסיים (יג,א) מסכם את האמור כי יש לעבוד את האל רק על-פי התורה. אולם הסדרן הנוצרי הפריד בין הדברים בכוונה תחילה, כך שיובן כי האיסור הוא לנהוג על-פי הגויים הפגאנים, אבל מותר להוסיף את מנהגי הפולחן הנוצריים כמו השילוש.
פרקים נב-נג בישעיהו, מדברים על "עבד ה'". פרשה זו נקראת "הנה ישכיל עבדי", ע"פ נב,יג ומדברת על שליח ה' באחרית הימים. מבחינה עניינית אין להפריד בין סוף פרק נב לבין פרק נג, שהרי כל הפסוקים הללו עוסקים ב"עבד ה'", אולם היה חשוב לסדרן הנוצרי להתחיל בפרק חדש עם הפסוק "מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יְהוָה עַל-מִי נִגְלָתָה" (נג,א), שהברית החדשה ייחסה לישו (יוחנן יב 38).
לעתים השוני בין החלוקה העברית לנוצרית נובע מחילוקי דעות בצורת סידור הדברים מבחינה ספרותית. כאשר המחלק הנוצרי בא לסדר את סיפורי יצחק ובניו, הוא סיפח אליהם את תולדות ישמעאל. לכאורה תולדות ישמעאל (בראשית כה, יב-יח) ראויים להסתפח לתולדות יצחק מבחינה מבנית, אך מהצד התוכני ראוי להפריד בין סיפור סופו של אברהם (בראשית כה, א-יא) לבין סיפור תולדות יצחק ובניו (בראשית כה,יט ואילך) ולהצמיד את תולדות ישמעאל לקורות חייו האחרונים של אברהם. זו דוגמה למחלוקת עברית-נוצרית סביב חלוקת הטקסט מבחינה ספרותית - החלוקה העברית מפרידה בין התכנים השונים ואילו הנוצרית מבדילה רק על פי המבנה.
[עריכה] חלוקת הפרקים בספר תהילים
החלוקה של הפרקים בספר תהילים מוקדמת, ואיננה חלוקה נוצרית אלא יהודית בעיקרה. הספר חולק הן אצל הנוצרים והן אצל היהודים לפי מספר המזמורים שהוא מכיל. אולם יש חילוקי דעות במספר הפרקים: הנוצרים מחלקים את הספר ל-150 פרקים (מספר עגול) ואילו במסורת היהודית יש גירסאות שונות. בתלמוד מוזכרים מאה ארבעים ושבעה מזמורים. יש שבעה מקומות שבהם אולי הייתה החלוקה המקורית שונה:
- לפי אחת הדעות בגמרא (ברכות ט' ע"ב) פרקים א-ב הינם פרק אחד, והיא מביאה ראיה מכך ש"פתח בה באשרי וסיים בה באשרי".
- פרקים ט-י מחוברים בתרגום השבעים ואולי סברו כך גם חלק מחז"ל (אם כי הדעה המובאת לעיל לא סברה כך). ראיה לכך מהעובדה שבפרק י' אין כל פתיחה, בניגוד לפרקים שלפניו ולאחריו שפותחים ב"למנצח".
- בשל אותה ראיה, ובגלל שיש פזמון החוזר בשניהם, ייתכן שפרקים מב-מג הם למעשה מזמור אחד.
- ייתכן שפרקים ע-עא היו מזמור אחד, ולכך אותה ראיה המוזכרת בשתי הדוגמאות הקודמות.
- בתרגום השבעים פרקים קיד-קטו מחוברים כמזמור אחד. כך הוא גם בכתב היד 'כתר ארם צובא'.
- מזמור קי"ז בן שני הפסוקים בלבד, ושייך כנראה למזמור שלפניו או לאחריו. בדרך כלל מחברים אותו עם זה שלפניו.
- פרקים קלד-קלה נראים כחלק ממזמור אחד.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- התנ"ך לפי ספרים ופרקים - מכון ממרא
- תנ"ך יומי, לימוד כל התנ"ך בשנה - על פי חלוקת הפרקים של המסורה
- חלוקת התורה לפרקים, שמואל הכהן וינגרטן
- הושע י"ד: על חלוקת הפרקים בתנ"ך, יהודה איזנברג
