יוזמת ז'נבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

לוגו יוזמת ז'נבה

יוזמת ז'נבה היא יוזמה ציבורית להצגת אלטרנטיבה של שלום. במהלך שנת 2003 יזמו בכירים במפלגת העבודה וביחד, ביניהם עמרם מצנע, אברהם בורג ויוסי ביילין, יחד עם מנהיגים ושרים בשמאל הפלסטיני, ביניהם יאסר עבד ראבו, נביל שעת' וקדורה פארס הסכם היפותטי להסדר קבע.

ההסכם נועד להוכיח לציבור בשני הצדדים שהסכם שלום סופי הוא אפשרי, ולהפריך את 'תחושת הייאוש וחוסר המוצא ששררה בשני העמים עקב אינתיפאדת אל אקצה'.

למרות שההסכם היה היפותטי בלבד, הקפידו שני הצדדים לשאת ולתת ברצינות וביסודיות כאילו היו נציגים אמיתיים של ארצותיהם. המו"מ אפילו הגיע לרגעים של כמעט-פיצוץ, אך בסופו של דבר הגיעו להסכמה בכל התחומים. מבקרי היוזמה טוענים כי הנושאים ונותנים מהצד הישראלי היו חברי האופוזיציה באותה העת ומכאן שחסרו את הלגיטימציה לנהל משא ומתן עם הצד הפלסטיני. המבקרים טוענים כי תוצאות היוזמה עלולות לשמש נקודת פתיחה מחייבת לממשלות ישראל במשא ומתן עתידי עם הפלסטינים, בניגוד לרצון הציבור בישראל.

[עריכה] עיקרי היוזמה

עיקרי היוזמה כפי שמופיעים באתר:

תום הסכסוך. סוף כל התביעות.
הכרה בזכות העם היהודי למדינה.
גבול סופי.
פתרון מלא לבעיית הפליטים. קליטת פליטים בשטח ישראל רק בהחלטה ישראלית ריבונית.
גושי התנחלויות מסוימים ורוב המתנחלים מסופחים לישראל ובמקביל פינוי כ120,000 מתנחלים לפחות.
הכרה בירושלים היהודית, בירת ישראל, ובכלל זה השכונות היהודיות במזרח ירושלים, אך לא השכונות הערביות. העברת הריבונות בעיר העתיקה והר הבית לידיי הפלסטינים, למעט הרובע היהודי.
מדינה פלסטינית מפורזת וללא צבא.
מחויבות פלסטינית מלאה (ומפורטת) למלחמה בטרור ובהסתה.
מערכת בקרה בינלאומית על ביצוע המחויבויות.

[עריכה] זכות השיבה

אחד הסעיפים הבעייתים בהסכם, הוא זה הנוגע לבעיית הפליטים : הפתרון לשאלת מקום מגורי הקבע שבבעיית הפליטים יהיה כרוך בפעולת בחירה מודעת של הפליט, לפי האופציות והמודלים המפורטים בהסכם זה. האופציות למקום מגורי הקבע שביניהן יוכלו הפליטים לבחור תהיינה כדלהלן:

א. מדינת פלסטין בהתאם לסעיף i שלהלן.

ב. אזורים בישראל המועברים לפלסטין במסגרת חילופי השטחים, לאחר החלת הריבונות הפלסטינית, בהתאם לסעיף i שלהלן.

ג. מדינות שלישיות, בהתאם לסעיף ii שלהלן.

ד. מדינת ישראל, בהתאם לסעיף iii שלהלן.

ה. מדינות מארחות נוכחיות, בהתאם לסעיף iv שלהלן.

i. אופציות מגורי הקבע א' ו-ב' יהיו זכותם של כל הפליטים הפלסטיניים בהתאם לחוקים של מדינת פלסטין.

ii. אופציה ג' תהיה נתונה לשיקול דעתן הריבוני של מדינות שלישיות, ותהיה בהתאם למספרים שכל מדינה שלישית תגיש לנציבות הבינלאומית. מספרים אלה ייצגו את המספר הכולל של פליטים פלסטיניים שכל מדינה שלישית תקבל.

iii. אופציה ד' תהיה נתונה לשיקול דעתה הריבוני של ישראל ותהיה בהתאם למספר שישראל תגיש לנציבות הבינלאומית. מספר זה ייצג את המספר הכולל של פליטים פלסטיניים שישראל תקבל. כבסיס, ישראל תיקח בחשבון את הממוצע של המספרים הכוללים שיגישו המדינות השלישיות השונות לנציבות הבינלאומית.

iv. אופציה ה' תהיה בהתאם להחלטתן הריבונית של המדינות המארחות הנוכחיות. במקום שבו תופעל, אופציה זאת תהיה מלווה בתוכניות פיתוח ושיקום מהירות ומקיפות לקהילות הפליטים.

בצד הישראלי הושמעה נגד סעיף זה הביקורת כי יש בו הכרה בזכות השיבה של לפחות רבבות פלסטינים ואולי אף מליוני פלסטינים, וכי אי בהירות הנוסח דוחה את הדיון בשאלה כמה פליטים ייקלטו למועד מאוחר יותר ובכך משאיר את הסכסוך בעינו. בצד הפלסטיני הושמעה ביקורת שההסכם מוותר על שיבת כל פליט ופליט למקום המדויק בו גרו הוא או משפחתו לפני 1948, ובמקום זאת מציע לפליטים "פירורים עלובים". מארגני היוזמה מצידם הצביעו על הביקורת משני הצדדים כמוכיחה כי המדובר בפשרה סבירה והוגנת.

[עריכה] פעילות בצד הישראלי

בטרם נחתם ההסכם בז'נבה, נשלח עותק של המסמך לכל בית בישראל, על מנת שיוכלו אזרחי ישראל לקרוא בו ולהיווכח שפתרון למלחמה הוא אפשרי ובהישג יד. אולם ברשות הפלסטינית רק פורסמה היוזמה בעיתונים וזכתה לתגובות לא מתלהבות מצד חלקים בציבור הפלסטיני. בהמשך קויימו כנסים רבים והפגנות על מנת ליצור ולהביע תמיכה ציבורית ביוזמה, ולקרוא לממשלת הליכוד לאמץ את עקרונותיה. יוזמת ז'נבה זכתה לתמיכה בקרב השמאל (לרבות חלקים מהשמאל הציוני), ובמשאלי דעת קהל זכתה לתמיכה של כשלושים עד ארבעים אחוז מכלל הציבור, אם כי עוררה גם התנגדות רבה מצד חלקים בציבור, הן על עצם המו"מ והן על תוכן ההסכם. בבחירות 2006 זכתה מפלגת מר"צ, אשר הייתה היחידה לאמץ את ההסכם, בתמיכה ציבורית מועטה.

מתנגדי היוזמה הצביעו על כך שלטענתם הנוסחים בעברית ובערבית אינם זהים לחלוטין, ובמיוחד חסרה בנוסח הערבי המילה "טיוטה" המופיעה בראש המסמך בעברית. בנוסף טוענים המבקרים, דוגמת פרופ' שלמה בן עמי, כי חותמי היוזמה מהצד הישראלי נכנעו לדרישות הפלסטינים בכל התחומים עליהם התעקשה ישראל בעת דיוני קמפ דייוויד וטאבה, כולל פריצת 'מתווה קלינטון' לטובת הצד הפלסטיני בנושאי גבולות, הפליטים, ירושלים והר הבית.

ממשלת הליכוד דחתה את הרעיון, ואף טענה שהמעשה עצמו הוא בלתי ראוי, ולא יאה שגורמים באופוזיציה יעסקו במו"מ. ראש הממשלה אריאל שרון ניסה ליצור דה-לגיטימציה של יוזמי ההבנות. כשבאו היוזמים הישראלים, בהם חברי כנסת בכירים מהאופוזיציה, להגיש לו את המסמך סירב ראש הממשלה להכניס אותם למשכנו. גם חלק גדול מחברי מפלגת העבודה התנערו מהיוזמה, כיוון שלדעתם היא כוללת וויתורים מרחיקי לכת. מפלגת מר"צ לעומת זאת, אימצה את היוזמה כחלק ממצעה המדיני.

מטה יוזמת ז'נבה המשך לפעול גם לאחר מכן, ולטענת כמה פרשנים יוזמת ז'נבה הייתה אחת הסיבות שהביאו להולדת תוכנית ההתנתקות. לאחריה, ניסוי חברי היוזמה לנצל את פינוי הרצועה ואת השינוי בהנהגה הפלסטינית כדי לקדמה מחדש, תחת הכותרת "ממשיכים לשלום". בבחירות 2006 אימצה מפלגת מר"צ את היוזמה כחלק ממצע המפלגה, אך זכתה רק בחמישה מנדטים מקרב ציבור הבוחרים, אף פחות מבחירות 2003.

לאחר סיום מלחמת לבנון השניה יצאו אנשי יוזמת ג'נבה במסע חדש בכותרת "מנצחים רק במו"מ - לדבר עכשיו עם הפלסטינים" וטענו כי ירי הטילים מעזה ומלבנון נבעו מכך שהנסיגה ממקומות אלה הייתה חד צדדית וללא הסכם, וכי יש לתקן את הטעות ולהגיע להסכמי שלום מלאים על בסיס הטוטה שהציגו.