תוכנית ההתנתקות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| תוכנית ההתנתקות | ||||
| המאבק על תוכנית ההתנתקות | ||||
| ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות | ||||
| ביצוע ההתנתקות | ||||
| ההתנחלויות שפונו | ||||
|
||||
| רשימת נושאים הקשורים לתוכנית ההתנתקות | ||||
"תוכנית ההתנתקות" הוא השם שנתנה ממשלת ישראל לנסיגת ישראל מרצועת עזה ומארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון ולפינוי תושביהן היהודים ומחנות צה"ל שבהן, באופן חד צדדי, בקיץ 2005. משמעות התוכנית ברצועת עזה הייתה נסיגה מוחלטת של כוחות צה"ל לגבולות המדויקים של הקו הירוק (לרבות פינוי התושבים והצבא). משמעות התוכנית בשומרון הייתה פינוי ארבעת היישובים, מבלי לערוך שינויים בתחומי אזורי יהודה ושומרון (אזור A, אזור B ואזור C) והגדרת השליטה בהם. את התוכנית יזם והוביל ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון.
ביצועה של התוכנית החל ביום ה-15 באוגוסט 2005 (י' באב ה'תשס"ה). תאריך הפינוי נדחה עד לאחר ימי בין המצרים לפי בקשת הרב הראשי לישראל. החלק של פינוי האזרחים שבה הושלם בתוך שמונה ימים. צה"ל השלים את יציאתו מעזה ב-11 בספטמבר 2005 ולמחרת נערכו בה, ובהתנחלויות החרבות שבה, חגיגות פלסטיניות המוניות. בצפון השומרון הסתיימה התוכנית בפינוי מחנה דותן על ידי צה"ל ב־22 בספטמבר. עם סיום ביצוע התוכנית החל תהליך ארוך של שיקום המפונים.
תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד להצהרותיו של שרון בטרם היבחרו - אולם היא זכתה לתמיכת רוב חברי הכנסת, ובסופו של דבר אושר החוק ליישומה בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים. על פי הסקרים, התוכנית נהנתה מתמיכת רוב הציבור, אולם שרון סירב להעמידה למשאל עם והמשיך בתוכנית גם לאחר שנדחתה בידי מתפקדי הליכוד.
התכנון המקורי היה פינוי הרצועה ללא כל משא ומתן עם הפלסטינים, אולם לאחר מותו של יאסר ערפאת וחילופי ההנהגה ברשות הפלסטינית בעת עלייתו של מחמוד עבאס לשלטון, נעשה מאמץ לתאם את התוכנית עם הפלסטינים.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] עיקרי תוכנית ההתנתקות המתוקנת
- ישראל תפנה את אזרחיה ואת מתקניה הצבאיים מרצועת עזה וגוש קטיף.
- ישראל תפנה ארבע התנחלויות בצפון השומרון (גנים, כדים, חומש ושא-נור) ומתקנים צבאיים קבועים באזור.
- לישראל תהיה שליטה בטחונית מלאה באוויר ובים, אך יותר לפלסטינים לפתוח את נמלי הים והאוויר ברצועה.
- התכנון המקורי היה שמבנים דתיים כגון בתי כנסת, מקוואות ובתי קברות יפורקו ויועברו בשלמותם אל היישובים החדשים שיוקמו למפונים. לגבי הבתים הפרטיים התקבלה לבסוף ההחלטה להחריבם. ראו בהמשך: בתי המתנחלים שיפונו.
- חוק פינוי-פיצוי: פיצוי ושיקום המתנחלים שיפונו.
- השארת גושי ההתנחלויות הגדולים ביהודה ושומרון בידי ישראל, בכל הסכם קבע עתידי. שרון טען שתוכנית ההתנתקות השיגה את תמיכת ארצות הברית בכך, אולם יש המפקפקים בכך.
כחלק מהתחלת היישום, ראש הממשלה מינה את את יונתן בשיא מהקיבוץ הדתי שדה אליהו לעמוד בראש מנהלת ההתנתקות.
[עריכה] טיעונים בעד ונגד התוכנית
ערך מורחב – טיעונים בעד ונגד תוכנית ההתנתקות
בתוכנית ההתנתקות תמכו אנשים בעלי עמדות אידיאולוגיות שונות - מימין ומשמאל. ההתנגדות לה, אף שבתחילה הובעה גם בחוגי שמאל, בעיקר בשל אופיה החד צדדי, הפכה עם הזמן לנחלתה העיקרית של הציונות הדתית. בקרב מתנגדי התוכנית היו שהעדיפו על פני השם "התנתקות" שמות אחרים, בהם "התקפלות", "גירוש", "עקירה", "חורבן" ורבים נוספים.
הטיעונים בעד ההתנתקות הצביעו על הסכנה הדמוגרפית שבהמשך השליטה בלמעלה ממיליון פלסטינים, על ההקלה הביטחונית אחר שלא יהיה עוד צורך להגן על בטחון מתנחלי גוש קטיף ועל השיפור הצפוי במעמדה הבינלאומי של ישראל בעולם כתוצאה מהנסיגה. ישראל חפצה להסיר אחריותה מגורלם של הפלסטינים ברצועה, ומבחינת המשפט הבינלאומי הדבר חייבה להתנתק מאחיזתה באזור.
בבסיס תמיכתם של רבים מאנשי השמאל בתוכנית עמדה התנגדותם העקרונית למפעל ההתנחלות בשטחים שכבשה ישראל ב-1967, ובשאיפתם כי התנתקות כזו תהווה נדבך להיווצרותו של פתרון עתידי בדמות 'שתי מדינות לשני העמים'. מאידך, נראה כי כמה אנשי מרכז המפה הפוליטית בישראל שצידדו בתוכנית ביקשו להציגה כמהלך טקטי שיאפשר לישראל להדוף את הביקורת על המשך אחיזתה ביהודה ושומרון ולנתק את גורלה של הרצועה מגורלה של הגדה. שרון הדגיש שהגיע למסקנה שאין ביכולתו להשיג הסכמות עם הפלסטינים, אך ביכולתו להשיגן עם האמריקאים, ולגייס את תמיכתם להמשך שליטת ישראל בגושי ההתיישבות בשטחים.
מתנגדי ההתנתקות פיקפקו בנימוק הדמוגרפי, מאחר שבין כה וכה ישראל אינה שולטת במרכזי האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. לדעתם, עזה תהפוך למרכז טרור, במיוחד אם תיפתח אליה הגישה ממצרים דרך ציר פילדלפי. מה עוד שהנסיגה עלולה להעניק עידוד למחבלים ותוכיח את טענתם כי "ישראל מבינה רק כוח". חשש אחר נגע להעמקת טווח הירי של גורמי טרור פלסטיני לאזורים פנימיים יותר בשטחה של מדינת ישראל.
טיעון נוסף כנגד התוכנית הוא שפינוי ההתנחלויות אלי סיני, דוגית וניסנית אינו יוצר כל יתרון דמוגרפי או בטחוני לישראל, מאחר שיישובים אלה מצויים על גבול הקו הירוק ולא היוו מובלעות בתוך אוכלוסייה פלסטינית. צירוף יישובים אלה לתוכנית הפינוי גרמה לכך שתוכנית "ההתנתקות" ברצועת עזה הייתה חזרה מדויקת אל הקו הירוק, דבר שלטענת המתנגדים (ואף לדעת חלק מן התומכים בפינוי גוש קטיף) מהווה תקדים מסוכן שיביא לחיזוק הדרישה מישראל לחזור לגבולות 1949 המדויקים גם ביהודה, בשומרון ובגולן.
לטענת המתנגדים להתנתקות, במדיניות האמריקנית לגבי המזרח התיכון לא חל כל שינוי ממשי. רבים מהם העריכו שהסיבה האמיתית לתוכנית היא רצונו של שרון להסיח דעת הציבור מהאשמותיו בשחיתות.
ההתנגדות הקולנית ביותר להתנתקות באה מקרב הציבור הדתי. בבסיס התנגדות זו עומדת בראש ובראשונה אמונה עזה כי תהליך האחזות עם ישראל בארצו הוא תהליך גאולה ולפיכך נסיגה משטחים מהווה מעשה עבירה חמור המרחיק את הגאולה. כך היטשטש האופי הבטחוני אליו רצו יוזמי התוכנית לתעל את הוויכוח והוא הפך גם לעימות סוציולוגי בין מחנות מקובעים מראש: 'מתנחלים' מול 'שמאלנים', דתיים מול חילוניים.
[עריכה] המחאה כנגד תוכנית ההתנתקות
- ערך מורחב – המחאה כנגד תוכנית ההתנתקות
המחאה כנגד תוכנית ההתנתקות החלה עוד לפני קבלת התוכנית בכנסת. עם אישורה בכנסת ב- יא בחשון תשס"ה (26 באוקטובר 2004) התגבר גל המחאה, והוא הלך והתגבר עם התקדמות ההכנות לביצוע ההתנתקות. המחאה כנגד התוכנית, שסמלה היה צבע כתום, הייתה חסרת תקדים בעוצמתה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. אף על פי כן, על פי הסקרים התוכנית זכתה לתמיכת רוב הציבור הישראלי.
פעילות המחאה הרשמית (שאורגנה על ידי מועצת יש"ע, ועד גוש קטיף ותא כתום) התנהלה בקו מאופק ולא אלים. היא כללה שורה של הפגנות ענק ומפגני מחאה כתומים, בהם השרשרת האנושית (130,000 מפגינים), תפילת ערב חודש שבט (150,000), ההפגנה באגם נווה דקלים (30,000), תפילה בכותל כנגד ההתנתקות (70,000) וההפגנה האחרונה בכיכר רבין שכללה למעלה מ-200,000 מפגינים. לצד ההפגנות הירבו אנשי ימין רבים בכתיבת מאמרי דעות כנגד ההתנתקות ובניסיון לשכנע את דעת הקהל שהתוכנית מזיקה, אכזרית ומסוכנת. חברי ימין כגון אפי איתם ואריה אלדד אף העתיקו את מגוריהם ליישובים שיועדו לפינוי. המחאה נמשכה גם בעת הפינוי עצמו כאשר התושבים ניסו להקשות רגשית את הפינוי על החיילים.
לצד קו המחאה הרשמי והלא-אלים פעלו מספר ארגונים קיצוניים יחסית שמחו על ההתנתקות בדרכים סוערות יותר. תנועת הבית הלאומי ארגנה מספר רב של חסימות כבישים ותנועות ימין אחרות קראו לסרבנות נגד ההתנתקות (בסופו של דבר מספר הסרבנים עמד על כ-60 בערך). בנוסף, ביצעו שני בודדים פיגועי ירי כנגד ערבים על מנת לסכל את ההתנתקות. עוד מחאה קיצונית הייתה של שני אנשים שלחוד הציתו את עצמם למוות כמחאה על ההתנתקות.
[עריכה] כרונולוגיה (עד אישור התוכנית)
- ערך מורחב – ההחלטה על תוכנית ההתנתקות
ההצעה הועלתה על ידי אריאל שרון לאחר כשלוש שנים בראשות הממשלה, בראיון עיתונאי לעיתון הארץ. טענות רבות נשמעו על ההצעה, כשהמתנגדים לה טענו שהיא נועדה על מנת לרצות את השמאל ולהסיח את דעתם של הציבור ושל אנשי הפרקליטות ממעורבותו הפלילית בפרשת האי היווני ובפרשת סיריל קרן.
באפריל 2004, לאחר לחץ רב של שתדלניו של שרון בראשותו של דב וייסגלס, נפגש שרון עם הנשיא ג'ורג' בוש בבית הלבן וקיבל ממנו מכתב, שפירש כהבטחות לתמיכה אמריקנית בתביעות ישראליות במו"מ עתידי מול הפלסטינים [1]. עם ההתחייבויות המשמעותיות נמנו, בין היתר, שלילת זכות השיבה והשארת גושי ההתיישבות. הן הפלסטינים והן מתנגדי הנסיגה הגיבו במורת רוח למכתב זה. לדברי המתנגדים, במסמך אין הבטחות מפורשות כי אם ניסוחים מעורפלים בלבד. המכתב אושר כמעט פה אחד בידי שני בתי הקונגרס.
ב-2 במאי הדיון הובא למשאל בין חברי הליכוד, ובו רעיונו של שרון - שנסתמך על סקרים שחזו פער של כעשרים אחוז לטובת תוכניתו - נדחה ברוב של כמעט 60%. שרון בתגובה ביצע שינויים קוסמטיים זעירים בתוכנית, והביא אותה לאישור הממשלה, בטענה שזוהי תוכנית שונה מהתוכנית המקורית. הדבר גרם לזעם רב בקרב חברי הליכוד ומתנגדי התוכנית.
ב-18 במאי נערך מבצע קשת בענן בעיר רפיח כנגד תשתית הטרור המקומית ומנהרות ההברחה, שבמהלכו נהרגו 52 פלסטינים, מהם 40 מחבלים ונזק רב נגרם למחנה הפליטים. עשרות בתים נהרסו על ידי דחפורי צה"ל וגררו ביקורת בינלאומית קשה. המבצע העלה לסדר היום את בעיית ציר פילדלפי בתוכנית ההתנתקות.
בסופו של דבר החליט ראש הממשלה להעלות תוכנית דומה להצבעה בממשלה. לאחר התייעצויות ומאבקים בתוך הליכוד, הובאה להצבעה הצעת פשרה מתוקנת שהחליטה שישראל תצא מרצועת עזה ולמרות זאת קבעה שאין בכך החלטה על פינוי יישובים. באשר לסתירה שבדברים, היו מי שבחרו להתעלם ממנה והיו מי שאמרו שזהו מס שפתיים לימין. על מנת להבטיח את הרוב בממשלה להצעה, פיטר ראש הממשלה שניים משרי הימין בצעד שנוי במחלוקת, שאף זכה לביקורת משופטי בג"ץ. בין התומכים בתוכנית בהצבעה בממשלה היה בנימין נתניהו, שהפך לאחר מכן לאחד ממתנגדיה החריפים ביותר. עם זאת, נתניהו תבע באותה תקופה שבתמורה להתנתקות, תקיף גדר ההפרדה את גושי ההתיישבות ושציר פילדלפי יישמר בידי ישראל. גם ראש השב"כ אבי דיכטר כינה את פינוי הציר: "בלתי סביר מבחינה ביטחונית" [2].
ב-30 בספטמבר 2004 פתח צה"ל במבצע ימי תשובה בצפון הרצועה אחרי ששני ילדים נקטלו ממטח רקטות קסאם על העיר שדרות. במהלך המבצע נהרגו עוד 3 ישראלים, ואילו הפלסטינים שילמו מחיר כבד: כ-133 פלסטינים, רובם הגדול מחבלים, נהרגו ועשרות בתים נהרסו. הפלסטינים והשמאל האשימו את שרון בניסיון להבעיר את הרצועה בשביל לצאת מעזה בשיטת האדמה החרוכה ואילו מתנגדי ההתנתקות טענו שיציאה מעזה תביא לכך שרקטות קאסם ינחתו גם באשקלון וחוות השקמים.
ב-26 באוקטובר 2004, אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה בכנסת ברוב של 67 כנגד 45 ו-7 נמנעים, כאשר הליכוד היה מפוצל בהצבעתו, רובו ככולו של השמאל הצביע בעד התוכנית, ואילו מרבית הסיעות הערביות נמנעו. ש"ס התנגדה. על יהדות התורה הופעל לחץ כבד לצאת מהממשלה, אך מנהיגה הרב אלישיב הורה על הישארות בקואליציה. חברי המפלגה נמנעו בהצבעה על ההתנתקות.
השר עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון שהצביעו נגד קיבלו מכתבי פיטורין מיד לאחר ההצבעה. בהחלטה שאושרה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של מנהלת סל"ע). חוק יישום תוכנית ההתנתקות (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את הפיצויים למפונים אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005.
החל מתחילת אפריל 2005 ולקראת יום העצמאות עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן ופתחו במבצע כתום במסגרתו חולקו סרטים כתומים רבים ברחבי הארץ.
התמיכה במתנחלים ירדה בעקבות מעשי אלימות חמורים שנקשרו איתם, אף שארגוני המאבק בהתנתקות הביעו התנגדות לאלימות. באמצע יולי, אחר סגירת גוש קטיף, התקבצו עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות בכפר מימון בתקווה לצעוד לתוך האזור המסוגר. מאות בודדות הצליחו להסתנן לגוש קטיף עצמו אולם רוב הציבור נותר בכפר מימון במטרה לרתק כוחות ביטחון רבים ככל האפשר ולמנוע מהם להתכונן ל"תוכנית הגירוש הגזעני" כדבריהם.
כשבועיים לפני המועד להתחלת ביצוע ההתנתקות דיווח עיתון "הארץ" על פי סקר שנערך באוניברסיטת תל אביב כי 57% מהיהודים בישראל, ו-60% מהציבור כולו תומך בתוכנית, ו-34% מתנגדים לה. 23% מהמתנגדים חששו שהתוכנית תראה כבריחה, 21% ציינו חשש מהגברת הטרור. רק 9% תלו את התנגדותם בהיותה של עזה חלק מארץ ישראל המובטחת. 6% מהציבור עדיין האמינו שלא תבוצע כלל. הציבור שהתנגד ביותר לתוכנית הוא הציבור החרדי ואחריו הציבור הדתי-לאומי.
[עריכה] כרונולוגיית ההכנות ליישום התוכנית
[עריכה] מנהלת סל"ע וחוק פינוי-פיצוי
- ערך מורחב – מנהלת סל"ע
- ערך מורחב – חוק יישום תוכנית ההתנתקות
כדי ליישם את התוכנית הועבר בכנסת חוק פינוי-פיצוי המסדיר את נושא הפיצויים למפונים. במקביל, הוקמה מנהלת סל"ע (סיוע למפוני חבל עזה), שכונתה גם "מנהלת ההתנתקות", בראשות איש הקיבוץ הדתי יונתן בשיא שתפקידה הוכרז לרכז את נושא הפינוי והיישוב מחדש של המפונים וסיוע לקליטתם ביישובים החדשים. מנהלת ההתנתקות והעומד בראשה זכו לאיבה רבה בקרב המתנחלים וגם אלה שהסכימו להתפנות ברצון העדיפו להסדיר את ענייניהם בערוצים עוקפים.
באמצע אפריל 2005 העבירו ראש מנהלת סל"ע והרבנים הראשיים לראש הממשלה בקשה לדחות את ביצוע התוכנית עד לאחר תשעה באב, שכן הזמן המתוכנן חל בימי בין המצרים, תאריך טעון מבחינה סמלית, שצפוי לגרום לרגשות קשים ולהתנגדות עזה יותר מצד המפונים ותומכיהם. בהתייעצות עם מערכת הבטחון, החליטה הממשלה להיענות לבקשה זו על מנת לא לפגוע ברגשותיהם הדתיים של המפונים וכן למנוע את המצב הטעון והסמלי שבו עקירת היישובים תתבצע בערב תשעה באב, יום חורבן הבית. היו בציבור הדתי שאמרו באירוניה שדווקא תאריך זה מתאים היטב לפעולת העקירה.
[עריכה] תוכנית ניצנים
ב מרץ-אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמיקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת שהמפונים יוכלו לשמור על הקהילה שלהם ולהישאר ביחד. אריאל שרון תמך בתוכנית והורה למשרדי הממשלה לקצר הליכים על מנת לאפשר את יישובם ביישוב אחד גדול ליד ניצן או בארבעה יישובים בדרום חולות ניצנים. ארגוני הירוקים הביעו התנגדות עזה למהלך בטענה שהוא פוגע בשמורת הטבע הייחודית של חולות ניצנים.
[עריכה] בג"ץ חוק פינוי-פיצוי
ב־9 ביוני אישר בג"ץ את חוק פינוי פיצוי [3] תוך שהוא משנה מעט את תנאי החוק בצורה שהגדילה את הפיצוי למפונים. ההחלטה התקבלה ברוב דעות של עשרה שופטים מול אחד. בדעת מיעוט היה השופט אדמונד לוי, אשר גרס כי החוק אינו חוקתי.
[עריכה] בתי המתנחלים שפונו
בנושא הבתים הפרטיים בהתנחלויות שפונו, לא התקבלה החלטה חד משמעית בישראל במסגרת התווית תוכנית ההתנתקות עד למועד מאוחר יחסית, והיו שינויים רבים עקב המצב בשטח ומשא ומתן עם הפלסטינים וגורמים בינלאומיים, עד שהוחלט לבסוף להרוס את הבתים.
כרונולוגיית ההחלטות:
- תחילה הוחלט להרוס את הבתים.
- מאוחר יותר בוטלה החלטה זו בגלל העלות היקרה של ההריסה ופינוי ההריסות וכן החשש מנזק תדמיתי כבד שיגרם לישראל.
- היו מספר מגעים על מכירת הבתים לגורמים בינלאומיים שישתמשו בהם לרווחת הפלסטינים.
- בפגישה עם קונדוליסה רייס ב־19 ביוני 2005, הוחלט עקב בקשה רשמית של הפלסטינים להרוס את הבתים אך הפלסטינים הם אלה שיגרסו את ההריסות וישתמשו בהם לבניית נמל הים של עזה ולשימושים נוספים. טמינת ההריסות תמומן על ידי ישראל וגורמים בינלאומים.
- החלטה מה-19 ביוני הועמדה בספק עקב מחלוקות על המימון. שרים בממשלה קראו להשאיר את הריסת הבתים לפלסטינים כדי להקטין את הנזק התדמיתי לישראל.
- ב-4 באוגוסט סיכמו שאול מופז ומוחמד דחלאן שישראל תהרוס את בתי המתנחלים שיפונו ואילו ההריסות יטמנו בשטח מצרים. [4]
[עריכה] מבני דת
קציני צה"ל אמרו שלא יוכלו להעתיק לישראל מבני דת בשלמותם, לרבות בתי כנסת. בעצת הרב הראשי לצה"ל הוחלט לפנותם מכל הריהוט ותשמישי הקדושה ואז לפוצץ את המבנים הריקים, על מנת שלא יחוללו בידי הפלסטינים, אך רבנים רבים - לרבות הרבנות הראשית - התנגדו למהלך בטענה שעדיף שאת בתי הכנסת יהרסו הפלסטינים מאשר יהודים, ועתרו לבג"ץ. בג"ץ פסק שההחלטה כשרה, לאור חוות דעתו של הרב הראשי מצגר. מצגר שינה דעתו ולא נותר רב ידוע שיתמוך בהריסת המבנים. אך ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה החליט בג"ץ שלא לדון בעניין מחדש.
החלטה זו עוררה ביקורת קשה, במיוחד בקרב הציונות הדתית. דובר מועצת חבל עזה ערן שטרנברג אמר כי: "בית המשפט העליון, שהרים את ידו על יישובים פורחים ועל בתי הכנסת פוגע בזכויות העם היהודי ובקודשיו בצורה שלא הייתה מביישת אף בית משפט אנטישמי בעולם. דומה שטיטוס ונבוכדנאצר, מחריבי המקדש, לא היו יכולים לדמיין לעצמם יורשים טובים יותר" [5]. בסופו של דבר, בלחץ הרבנים, שינתה הממשלה את החלטתה ברגע האחרון בטרם פינוי הרצועה והותירה את המבנים על כנם. מבנים אלו נשרפו על ידי הפלסטינים לאחר יציאת כוחות צה"ל.
לאחר פינוי היישובים הושגה הסכמה לגבי פינוי בתי העלמין בגוש קטיף בין רשויות המדינה למשפחות. נערכה הלוויה המונית בהר הזיתים.
[עריכה] אתר הקרווילות ליד ניצן
כחודש-חודשיים לפני ביצוע ההתנתקות הורה שרון על הקמה מהירה של שכונת קרווילות באתר ניצן שליד חולות ניצנים, על מנת לספק פתרון דיור זמני למפונים. הקרווילה היא מעין קרוואן משודרג. הבניה המהירה התאפשרה תודות לסיוע מיוחד של משרד הבטחון.
תוכנית הקרווילות נתקלה בהתנגדות חריפה של ארגוני איכות הסביבה בשל החשש מפגיעה באזור דיונות החוף הסמוך, אחד האחרונים בתחומי מדינת ישראל. התנגדות זו הביאה להזזת האתר בכמה מאות מטרים, כך שהוא נמצא בשולי הדיונות ובחלקו מחוצה להן.
משפחות שעברו להתגורר בהן הביעו אכזבה רבה מאיכות המגורים. הקרווילות התגלו כקטנות מידי, הן עבור הרכוש והן עבור משפחות מרובות ילדים. האתר לא היה מוכן לקליטת התושבים עם התחלת תוכנית ההתנתקות- רוב הכבישים והמדרכות לא היו סלולים, לא הוקמה מכולת ומבנה קבע לבית כנסת.
[עריכה] סגירת הגוש
סגירה ראשונה של גוש קטיף לכניסת מי שאינו מתושבי המקום אירעה ב־24 ביוני 2005, לצורך פריצה למתחם מלון שעל חוף הים, ובוטלה יממה לאחר מכן.
ב־13 ביולי לאחר החלטת ממשלה נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים שאינם תושביו הקבועים. מיום זה אזרחים שאינם בני המקום נדרשו לקבל אישור מיוחד על מנת להיכנס לגוש. סגירה זו לא עברה בשלום, וההתנגדות לה הגיעה לשיאה בצעדת עשרות אלפים לעבר הגוש, שהמשטרה מנעה ממנה להתקדם אחר כפר מימון. צעדה זו התפזרה לבסוף, אך מועצת יש"ע הודיעה שבכוונתה לארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף. ההתנגדות לסגירה כללה גם סירוב של רבים מתושבי הגוש לשתף פעולה ולהזדהות, צעד שהביא פעמים רבות לקריסת הבידוק והכנסת אנשים רבים שאינם מתושבי הגוש. בדיעבד זכתה העצרת בכפר מימון שהתקיימה שבועיים לפני ההתנתקות לביקורת בחוגי המתנחלים, משום שכילתה את משאביהם האנושיים שבועיים בטרם הפינוי.
ימים ספורים לפני התחלת ביצוע ההתנתקות ארגנו מתנגדי ההתנתקות עוד שתי הפגנות ענק: עצרת בכיכר רבין שבה נכחו בין 200,000 ל 250,000 מפגינים ותפילה המונית בכותל המערבי שבה נכחו בין 70,000 ל 100,000 מתפללים.
תשעה באב היה היום האחרון שבו הורשו מתיישבי עזה להישאר בבתיהם. עם כניסת ה-15 באוגוסט הפכה שהותם ברצועה לבלתי חוקית. אף על פי כן איפשר צה"ל יומיים נוספים של התפנות מרצון עד ה-17 באוגוסט, מועד התחלת הפינוי בכוח.
[עריכה] כרונולוגיית ההתנתקות עצמה
- ערך מורחב – ביצוע תוכנית ההתנתקות
[עריכה] מעגלי הפינוי
ביצוע הפינוי הורכב מ 6 מעגלי כוחות:
- המעגל הראשון: המעגל שפינה את המתנחלים - החיילים והשוטרים שביצעו את הפינוי בפועל והקישו על דלתות בתי המתנחלים.
- המעגל השני: מעגל שתפקידו היה להגן ולתמוך על המעגל הראשון. הוא כלל יחידות התערבות מיוחדות (כולל הימ"מ, צלפים ויחידת "מצדה" של שירות בתי הסוהר) שהיו אמורים להיות מופעלים במקרי חירום (תקרית ירי, איום בהתאבדות, התבצרות וכו), תמיכה לוגיסטית למפנים, עתודות כוח אדם, כוחות הנדסה למקרה שיוחלט להרוס את הבתים.
- המעגל השלישי: אבטחה הקפית ליישובים מפני התקפות טרור פלסטיניות.
- המעגל הרביעי: מעגל אבטחה נוסף כנגד הטרור הפלסטיני, הכוחות נפרסו קרוב לריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית ואזורים מיושבים על מנת למנוע ירי של רקטות קסאם ופצצות מרגמה בעת הפינוי.
- המעגל החמישי: חיילים שנפרסו מסביב לגדר המערכת של עזה. תפקידם העיקרי למנוע כניסת ישראלים לרצועה.
- המעגל השישי: חיילים ומחסומים שנפרסו באזור עוטף עזה. תפקידם היה לדאוג שעוטף עזה יהיה פנוי לתחבורה הרבה של הצבא והמשטרה בעת הפינוי.
[עריכה] אופן ביצוע ההתנתקות במעגל הראשון
בשלב הראשון, ניתנה לכל משפחה הזדמנות להתפנות בהסכמה. חיילים אף סייעו למשפחה לארוז את מטלטליה. בשלב השני, אם המשפחה סירבה להתפנות, חיילים ושוטרים פינו אותה בכוח, כאשר 4 שוטרים וחיילים הרימו אדם אחד וסחבו אותו אל עבר האוטובוס. נשים וילדים פונו בידי חיילות ושוטרות.
בתי הכנסת ומבני הדת פונו בידי אנשי הרבנות הצבאית, שדאגה לא להשאיר בהם אף חפץ קדוש אחד. ברוב היישובים, הוצאו ספרי התורה מבית הכנסת על ידי רב היישוב והתושבים שהסכימו להתפנות.
אוטובוס היישוב הועבר למתקנים מיוחדים שנשכרו מראש, בדרך כלל בתי מלון, בבאר שבע, אשדוד, אשקלון וירושלים. התכנון היה שאת הלילות הראשונים של הפינוי יבלו התושבים במקום, ולאחר מכן יועברו למקומות המגורים החדשים שלהם. בפועל מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אפילו כלל לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים. חלק מהמתיישבים אף סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.
[עריכה] פינוי האזרחים
בחצות צאת ט' באב התשס"ה, נסגרו כל הכניסות לרצועת עזה בפני אזרחים. למחרת בבוקר, ב-15 באוגוסט החל מבצע יד לאחים: צוותי צה"ל והמשטרה החלו למסור צווי פינוי לתושבי יישובי גוש קטיף. החיילים הונחו לסייע ככל האפשר לכל משפחה המעוניינת להתפנות מרצון ולגלות רגישות לכאבה. בחלק מהיישובים לא חילקו החיילים צווי פינוי עקב התנגדות התושבים. (סקירת חלוקת צווי הפינוי). הפינוי הכפוי של האזרחים ברצועת עזה החל ב-17 באוגוסט. שלב זה של הפינוי נמשך עד ה-22 באוגוסט, בו פונה האחרון היישובים ברצועת עזה - נצרים. ככלל, פינוי תושבי גוש קטיף וחבל עזה עבר לַרוב ללא אלימות, תוך שהתושבים מוחים על הפינוי בדרכים שונות: קריעת קרע בבגד, סירוב להתפנות מרצות והתנגדות פסיבית, מייצגי מחאה, בכי תחנונים, תפילות פרידה בבתי הכנסת ועוד. מספר אירועים שראוי לציינם היה התבצרות 1500 נערים ונערות בבתי הכנסת של נווה דקלים והתבצרותו של אריה יצחקי עם רובה M-16 ביישוב שירת הים. שני האירועים נגמרו ללא אלימות והמתבצרים בונו. המוקד היחידי שבו נרשמה אלימות קשה היה בית הכנסת בכפר דרום בו כ-150 מתבצרים על הגג השליכו מים וצבע על הכוחות שבאו לפנותם והורדו רק באמצעות מנופים ומכולות. במהלך ההתבצרות נפגעו קל כ-10 מפנים מחומר שזרקו המפנים, וזהותו עדיין שנויה במחלוקת. [6] ככלל, הן כוחות הפינוי והן המפונים זכו לשבחים בתקשורת על הנחישות והרגישות בה בוצע הפינוי.
ב-23 באוגוסט פונו היישובים חומש ושא-נור בצפון השומרון, אך היא לוותה באלימות מסוימת, אך יחסית נמוכה. בנוסף היו מספר פעולות אלימות והשחתה כלפי ציוד משטרתי כגון הצתת מצלמות ומכ"מים משטרתיים ופגיעה ברכבים צבאיים [7]. הרמטכ"ל דן חלוץ, המפכ"ל משה קראדי ודוברת צה"ל מירי רגב ציינו לשבח את הנהגת המתנחלים ורבני יש"ע על פעולתם להרגעת הרוחות ומניעת אלימות בפינוי יישובי צפון השומרון. [8], [9]
ראו גם:
- הושלם פינוי רצועת עזה, סקירה בליווי תמונות באתר דובר צה"ל
- הרמטכ"ל: השלמנו את הפינוי ברגישות ונחישות, חדשות וואלה
[עריכה] פינוי מבני הדת
ב-28 באוגוסט החלה העתקתם של 48 קברים הנמצאים בבית העלמין של גוש קטיף לבתי קברות ברחבי הארץ, ביניהם בית העלמין החדש בניצן ובית העלמין בהר הזיתים. המשפחות השכולות קיימו הלוויה חוזרת ליקיריהם וישבו שבעה למשך יום.
- ערך מורחב – ביצוע תוכנית ההתנתקות#פינוי בתי הכנסת
בהתאם להחלטת הממשלה הסופית, הותרו רוב בית הכנסת על כנם, אך הם הוצתו וחוללו בידי הפלסטינים אחרי שצה"ל יצא מההתנחלויות ההרוסות.
[עריכה] פינוי התשתיות והצבא
לפני יציאתו דאג צה"ל לפנות את כל התשתיות הצבאיות ברצועה ולהרוס בפיצוצים את מה שאי-אפשר לפנות. הבתים הפרטיים בהתנחלויות נהרסו על ידי כלי צמ"ה אזרחיים ששכר משרד הבטחון.
בצפון השומרון לא תפונה הנוכחית הצבאית מחשש ליצירת חלל ריק שיאפשר את הפיכת צפון השומרון למרכז טרור ויגרום לערי השרון לחיות תחת איום של רקטות קסאם ונשק תלול-מסלול אחר.
ב-11 בספטמבר 2005 פינה צה"ל את רצועת עזה ובכלל זה את ציר פילדלפי במסגרת מבצע "אשמורת אחרונה". הציר פונה בהתאם להחלטת הכנסת לאשר הכנסת מספר מוגבל של חיילים מצריים למקום. בחצות עברה השלטון לפלסטינים, אם כי בשל המחלוקת על השליטה במעברים, הם סירבו לקיים טקס רשמי של העברת סמכויות. עם חצות, ב-12 בספטמבר, החלו חגיגות המוניות של פלסטינים בהתנחלויות שפונו. בכמה בתי כנסת שילחו ההמונים אש. הרשות לא הצליחה לעצור את האנרכיה ודווח על ביזה [10].
[עריכה] סיום פינוי צפון השומרון
לאחר סיום הפינוי הצבאי מרצועת עזה החל הפינוי מצפון השומרון. הפינוי שזכה להתעלמות תקשורתית כמעט מוחלטת הסתיים ב־22 בספטמבר בפינויו של מחנה דותן על ידי צה"ל. בצפון השומרון פונו אמנם היישובים ומקצת בסיסי הצבא אולם צה"ל נשאר השולט בשטח גם לאחר ביצוע התוכנית.
[עריכה] אחרי ההתנתקות
- ערך מורחב – שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון
- ערך מורחב – רצועת עזה#רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות - המשך ירי הקסאם, מבצע גשם ראשון, אנרכיה ברצועה
- ערך מורחב – הבחירות לכנסת השבע עשרה
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] נתונים
[עריכה] רצועת עזה
גוש קטיף
|
|
סה"כ: 8,800 תושבים, 5000 מסתננים = 13,800 נפש ב-22 יישובים.
[עריכה] צפון השומרון
סה"כ: 680 תושבים ב-4 יישובים.
[עריכה] סך הכול תושבים
הערכה: כ-10,000 - 15,000 נפש.
[עריכה] לקריאה נוספת
- יאיר שלג, המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2004
- רביב דרוקר ועפר שלח, בומרנג - כישלון המנהיגות באינתיפאדה השנייה, הוצאת כתר, 2005.
- נדיר צור, האיש שהתיר את הרצועה - אריאל שרון וסיפור ההינתקות הוצאת צבעונים, 2006
- קרן טמיר ויעקב בר-סימן-טוב, ההתנתקות מחבל עזה ומצפון השומרון - פינוי, פיצוי ולגיטימציה, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2007.
[עריכה] לצפייה נוספת
- אתר "יד קטיף" - סרטים ותמונות מתקופת ההתנתקות.
- התוכנית דין וחשבון עם רינו צרור המסכמת את אירועי הפינוי. ראה קישור לצפייה (נפתח כקובץ מדיה).
[עריכה] קישורים חיצוניים
- שנה לתוכנית ההתנתקות - "האמנם התנתקנו ?", באתר "אומדיה"
[עריכה] מסמכי תוכנית ההתנתקות וחוק פינוי-פיצוי
- תוכנית ההתנתקות באתר משרד ראש הממשלה
- פרוטוקול דיון בהצעת חוק יישום ההתנתקות הצבעה בקריאה ראשונה
- תוכנית ההתנתקות באתר משרד החוץ
- חוק יישום תוכנית ההתנתקות ותיקון טעויות דפוס בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, באתר הכנסת
- מכתב מתורגם של הנשיא בוש
- המכתב ששלח הנשיא בוש לאריאל שרון: לפי טענת שרון, המכתב - שניתן תמורת תוכנית ההתנתקות - מבטיח את גושיי התיישבות ביו"ש ושולל את "זכות השיבה".
[עריכה] אתרי חדשות בנושא ההתנתקות
- חדשות ההתנתקות - אתר NRG מבית מעריב
- ימי התנתקות - אתר YNET מבית ידיעות אחרונות
- צילומים וקטעי וידאו המתעדים את המאבק בין השוטרים למתיישבים
- צילומים וקטעי וידאו נוספים
- לקראת ההתנתקות - סיקור מיוחד, אתר הארץ
- בנחישות וברגישות - משימת ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון, אתר ההתנתקות באתר דובר צה"ל (חדשות, הודעות לתקשורת, מסמכים, תמונות, מפות)
- ריכוז הודעות דובר צה"ל בנושא ההתנתקות - מסמכים, צווים והיתרים, נאומי קצינים בכירים, טיפול בסרבנות
- חצי שנה לתוכנית ההתנתקות, ריכוז כתבות ומאמרים באתר NRG מעריב
[עריכה] ידיעות, כתבות ומאמרים
על תוכנית ההתנתקות:
- 'גשמי קיץ' סרטם של רם לנדס ומנשה רז ששודר בערוץ 10 - מצלמתם של לנדס ורז ליוותה שלושה קצינים בכירים בצה"ל, ברגעים הקשים והמלחיצים ביותר במהלך תקופת ההתנתקות: הרמטכ"ל דן חלוץ, מפקד אוגדת הפינוי תא"ל גרשון הכהן ואלוף פיקוד דרום לשעבר דן הראל.
- 'בומרנג': החקירה שהביאה לנסיגה - כתבה על ספרם של דרוקר ושלח המציג את התחקיר שערכו על המהלכים שקדמו להחלטה על תוכנית ההתנתקות, באתר "ערוץ 7"
- מסמך בנושא ההתמודדות עם הנסיגה הצפויה ברצועה - תרגום מסמך של החמאס בנושא התגובה להתנתקות, המרכז למורשת המודיעין
- "כך נולדה תוכנית ההתנתקות" ראיון עם עיבל גלעדי באתר "מעריב"
- סקירת היערכות כוחות הבטחון לביצוע הפינוי המתיישבים ברצועת עזה - רשימת הכוחות המשתתפים, מעגלי הפינוי וייעוד כל כוח (פורום צבא ובטחון בפרש)
- "התנתקות מן האמת ומן המציאות", מאמר מאת משה יעלון על הכשלים בקבלת ההחלטות על תוכנית ההתנתקות (24.2.2006, מעריב)
על הפינוי עצמו:
- אנשי ציבור, מפנים ומפונים בוחרים את הרגע המרגש ביותר בתוכנית, אתר מעריב
- מצגת של משפחת טשנדי ובה תמונות מפינוי גוש קטיף
- תיאור הריסת בתי גוש קטיף, אסתר זנדברג, הארץ
שונות:
- הזירה הלשונית - רוביק רוזנטל ב־NRG:
- קייטנת מעשיהו, על שפת התיאור של התוכנית
- השוואה לשונית בין התנתקות/הינתקות לבין עקירה
[עריכה] אתרי המתנגדים לתוכנית ההתנתקות
- אתר ההסברה נגד ההתנתקות
- מאמר: 20 טעויות בנימוקיהם של תומכי ההתנתקות
- אתר גוש קטיף
- תא כתום, סטודנטים נגד ההתנתקות
- אתר "הבית הלאומי", הארגון האחראי על רוב חסימות הכבישים
- מרי אזרחי - האתר של ח"כ אריה אלדד הקורא למרי אזרחי בלתי אלים כנגד תוכנית ההתנתקות
- אתר הקורא לסירוב לפקודה במסגרת ההתנתקות
- שנית גמלא לא תיפול
|
הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | מבצע קדש | ואדי סאליב שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | הקריה למחקר גרעיני | מלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה שנות ה-70: הפנתרים השחורים | מלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע אנטבה | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | תוכנית הייצוב | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מחבר העמים | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | אינתיפאדת אל אקצה | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה |
