יוזף מנגלה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ד"ר יוזף מנגלה (16 במרץ, 1911 - 7 בפברואר, 1979), רופא נאצי שערך ניסויים רפואיים סדיסטיים באסירים באושוויץ (בעיקר מחקרי תאומים, בפרט זהים), והיה בין המחליטים מי מבין היהודים באי המחנה יושמד בגזים במחנה ההשמדה אושוויץ, ומי יזכה לתקופת חיים נוספת של עבודת פרך ועינויים קשים, וזאת בתנועה קלה של ידו ימינה או שמאלה. לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה נמלט מנגלה לאמריקה הלטינית, ועל אף מאמצים להביאו לדין, מת כפי הנראה מוות טבעי בגיל מבוגר.
כינויו של מנגלה בפי ידידיו היה "בפו", אך לעולם נודע כ"מלאך המוות מאושוויץ".
תוכן עניינים |
[עריכה] ראשית חייו
מנגלה היה הבכור מבין שלושת בניו של קארל מנגלה (1881 – 1959) ואישתו ואלבורגה. למנגלה היו שני אחים צעירים יותר בשם קארל ואלויס. מנגלה למד רפואה ואנתרופולוגיה באוניברסיטאות במינכן, וינה ובון. נושא עבודת הדוקטורט שלו באנתרופולוגיה באוניברסיטת מינכן משנת 1935 מראה על הכיוון "המדעי" לו הקדיש את הקריירה שלו – "מחקר גזעי מורפולוגי של הלסת התחתונה בקרב ארבע קבוצות גזע ". ב־1938 קיבל דוקטורט ברפואה.
[עריכה] מנגלה הרופא
ב־1932 הצטרף מנגלה לארגון ה"שטאלהלם" ארגון פארא-צבאי בעל נטייה ימנית שמרנית, אשר צורף בשנת 1933 לארגון הנאצי SA. בשנה זו פרש מנגלה מן הארגון עקב בעיות בריאות. ב-1937 החל לעבוד כעוזר מחקר לפרופ' פרשויר אשר הרבה להשתמש בתאומים למחקריו . ב־1938 הצטרף מנגלה למפלגה הנאצית, ואל ארגון האס אס, בו שירת והתאמן באימונים צבאיים. ב־1940 הצטרף מנגלה ליחידת מילואים צבאית רפואית, ובשלוש השנים הבאות שירת ביחידת "ואפן אס אס", יחידות האס אס אשר עסקו בלוחמה בחזית. ב־1942 נפצע בעת ששירת בחזית הרוסית, והוכרז כבלתי כשיר לשירות קרבי. בשלב זה החזיק מנגלה בדרגת האוברשטורמפיהרר (המקבילה לדרגת קפיטן בצבא הגרמני), ולאחר שהחלים מפציעתו נשלח אל מחנה ההשמדה אושוויץ. ב־24 במאי 1943 מונה לרופאו של "מחנה הצוענים" BIIE במתחם אושוויץ בירקנאו, אך באוגוסט 1944 חוסל חלק זה של המחנה, וכל יושביו הושמדו בגז. לאחר מכן מונה מנגלה לרופא המחנה הראשי באושוויץ II בירקנאו. בניגוד לדעה הרווחת, לא היה מנגלה הרופא הראשי באושוויץ - תפקיד זה מילא איש האס אס אדוארד וירטס. יחד עם זאת, ההשמדה בוצעה במחנה משנה זה, ולכן היה למנגלה חלק מכריע בפעולות ההשמדה.
בפברואר 1944 הוענק לו צלב ההצטיינות במלחמה מדרגה שנייה עם חרבות. בדברי ההמלצה שכתב אדוארד וירטס נאמר, בין היתר: "בתור אנתרופולוג ניצל בשקדנות רבה את הזמן הפנוי המועט שנותר לו כדי להוסיף וללמוד. לשם כך השתמש בחומר המדעי שעמד לרשותו במסגרת תפקידיו הרשמיים, ובעבודתו תרם תרומה רבת ערך למדע האנתרופולוגיה".
בתקופת שהותו באושוויץ רכש מנגלה את שמו כאחד מהפושעים הנאצים הגרועים ביותר, ואת כינויו "מלאך המוות". כאשר הגיעו קרונות הרכבת אל מחנה אושוויץ II בירקנאו, היה מנגלה ממתין על הרציף על מנת לבחור מי יישלח לעבודת פרך, מי יוקצה לניסויים רפואיים סדיסטיים, ומי יומת. לפי עדויות ניצולים בסגל הרפואי, מנגלה, בניגוד לרופאים אחרים, אהב מאוד לבצע את הסלקציה מעל ומעבר לתורנות שלו.
מנגלה גילה עניין מיוחד במחקרי תאומים. משנת 1943 בחר בתאומים שהגיעו למחנה ושיכן אותם במבנה מיוחד שהוקם לשם כך. ניסיונותיו על תאומים אלו היו מנוגדים לאתיקה הרפואית. בין הניסויים המחרידים היה ניסוי לשנות צבע עיניים על ידי הזרקת כימיקלים לעיני ילדים, קטיעות של אברים שונים, ופרוצדורות רפואיות מחרידות אחרות. באחד המקרים ביצע ניסוי ללא תכלית רפואית, בו תפר בגב ובפרקי הידיים שני תאומים צוענים בני 4, שהפכו בעקבות הניתוח לתאומים סיאמיים. על פי העדות, סבלם היה כה גדול עד כי אמם השיגה מורפיום ושמה קץ לחייהם.
[עריכה] לאחר המלחמה
לקראת סיום המלחמה ברח מנגלה ב-18 בינואר 1945 מאושוויץ אל מחנה גרוס רוזן, ממנו ברח לצ'כוסלובקיה במדי קצין בורמאכט, שם הצטרף ליחידת בית חולים שדה ממונע 2/591 אשר עברה לשטח ההפקר בין הכיבוש הסובייטי לאמריקאי. הוא נתפש והוחזק כשבוי מלחמה על ידי צבא ארצות הברית בוידן ולאחר מכן באינגולשטט, אך שוחרר לאחר שלא הצליחו לעמוד על זהותו האמיתית. לאחר שהסתתר בחווה בבוואריה, הצליח בשנת 1949, בעזרת משפחתו, קבוצת "אדלווייס" וכמרים קתולים, לצאת דרך איטליה לארגנטינה, שם ביקשו פושעים נאצים רבים מקלט בשל גישתו של הנשיא חואן פרון. מנגלה התגרש מאשתו אירן, ובשנת 1958 נישא לאלמנת אחיו קרל, מרתה, אשר נסעה יחד עם בנה לארגנטינה על מנת להיפגש עמו.
משפחתו בגרמניה תמכה בו מבחינה כספית והוא שיגשג בשנות ה־1950, בתחילה כמפעיל סדנה לייצור צעצועים, ולאחר מכן כשותף במפעל התרופות FADRO FARM בו נרשם בשמו האמיתי. בעקבות משפט של סגל מחנה אושוויץ בפרייבורג שבגרמניה, הוצא ביולי 1959 צו מאסר כנגד מנגלה ובקשה רשמית לממשלת ארגנטינה להסגירו. בעקבות כך בשנת 1959 עבר לפרגוואי, ומשנת 1960 חי בברזיל עד למותו משבץ, בעת ששחה בים בשנת 1979.
בשנת 1964 ביטל בית הדין המינהלי של מדינת הסן את רשיון הרופא של מנגלה.
על אף מאמצים בינלאומיים לאתרו, מעולם לא נתפס, וחי במסווה במשך 35 שנים. לאחר תפיסת אדולף אייכמן היה מנגלה לפושע המלחמה הנאצי המבוקש ביותר, אך הצליח לכלכל צעדיו באופן שלא התגלה, על אף שהמוסד היה קרוב לתפסו מספר פעמים. בעיתון ג'רוזלם פוסט פורסם בשנת 1985 מאמר שטען כי בן גוריון באופן אישי לא אישר את חטיפתו של מנגלה בשל חשש מתסבוכת בינלאומית. רק מספר שנים לאחר מותו, בשנת 1985, התגלתה גופתו לאחר מאמץ משותף של הרשויות האמריקניות, הגרמניות והדרום אמריקניות. בשנת 1992 הוכיחו בדיקות DNA (לאחר קשיים מרובים - שכן בני משפחתו סירבו לתת מנת דם לשם השוואה של הDNA) כי אכן המדובר בגופתו של מנגלה.
מנגלה מעולם לא הביע חרטה על פשעיו, וכאשר נפגש בפעם האחרונה עם בנו רולף בסאו פאולו בשנת 1977, אמר לו כי את ההחלטות באושוויץ קיבלו אחרים. עליו היה לסווג אסירים לפי כשירותם ולמעשה יש לראות בו מציל יהודים אשר הצביע עליהם ככשירים. בשנת 1960 השיב לכתב אישום שהגישה נגדו התביעה בפרנקפורט במילים "מעולם לא הרגתי בעצמי איש, לא פצעתי איש, ולא הסבתי נזק גופני לאיש".
[עריכה] לקריאה נוספת
- ד"ר מ. ניסלי: "הייתי עוזרו של מנגלה באושוויץ", ליפא פרידמן, בני ברק, תשס"ה - 2004.
