יעקב ישראל דה האן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יעקב ישראל דה האן (31 בדצמבר 1881 - 30 ביוני 1924), עיתונאי ומשורר, פעיל ציוני שהתחרד ופעל נגד התנועה הציונית, קורבן הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בעת החדשה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] מהולנד לירושלים
יעקב ישראל דה האן נולד בשנת 1881 בהולנד. אביו היה חזן ומורה. בגיל 28 קיבל תואר דוקטור למשפטים, נודע כעורך דין מצליח ועסק גם בעיתונאות ובכתיבת שירה. שלט בשפות רבות.
למרות שנולד למשפחה דתית, נטש את הדת בגיל צעיר והפך לחילוני. אביו היה בעל מזג סוער מאוד, לכן נאלץ להחליף מדי פעם את הקהילה אותה שירת. עד שהצליח להתביית בעיר הקטנה זַנַדַם שליד אמסטרדם. אחותו של יעקב הייתה סופרת שכתבה בין היתר את הספר 'הבית הקטן שליד התעלה', קרי ון ברוכן, ובו היא מספרת על בית הוריה. בילדותו קיבל חינוך יהודי אורתודוכסי ובבחרותו למד בסמינר להכשרת מורים. נשא אישה נוצרייה (שהייתה מבוגרת ממנו בתשע שנים). בשנת 1903 הצטרף לתנועה הסוציאל-דמוקרטית ההולנדית, והפך להיות מראשי דובריה.
דה-האן היה הומוסקסואל. הוא לא הצהיר על כך ברבים, אך חשף עובדה זו בכתביו.
[עריכה] עלייתו לארץ
בשנת 1912 נסע לרוסיה הצארית, כדי לחקור את תנאי המאסר בבתי הסוהר שם. עם שובו פרסם ספר, "בתי סוהר רוסיים", על התנאים התת-אנושיים שמצא בבתי הסוהר ברוסיה. לאחר שובו מרוסיה חל בו מפנה אידאולוגי נוסף, והוא שב להיות יהודי דתי, ולאחר מכן גם ציוני. לאחר מלחמת העולם הראשונה החליט לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ בשנת 1919 כציוני, ורצה להשתלב בתנועה הציונית, בזכות כישרונותיו, ניסיונו והשכלתו המשפטית. עד מהרה התברר לו כי איש אינו מעוניין בשירותיו, לא במוסדות היישוב, וגם לא באוניברסיטה העברית שהייתה אז בשלבי הקמה. הוא ביקש לשמש כקונסול הולנד בירושלים ונדחה על ידי שלטונות הולנד.
מאוכזב ומתוסכל, חל שוב מהפך בחייו והוא הצטרף לחוגים הקנאים של העדה החרדית, מתנגדי החילוניות והציונות. דה האן הפך למקורבו וליד ימינו של הרב יוסף חיים זוננפלד, מנהיג העדה החרדית.
בכל אותה עת המשיך ביחסיו עם גברים, שאותם חיפש ומצא בקרב צעירים ערביים ממזרח ירושלים. עולמו זה התבטא בספר שיריו "מרובעים" (הכוונה לשירים בני ארבע שורות) שיצא לאור בהולנד בשנת 1924. בשירים אלו חשף את נטיות לבו ללא כחל ושרק בשירים כגון:
-
- "למה אחכה בשעת לילה זו
- בגבור תרדמה על העיר
- בשבתי אצל כותל בית המקדש?
- לאלוהים או לנער המרוקני?"
(בתרגום אחר:
-
- "הערב למה אייחל?
- לקדוש ישראל
- או לקדש ערבי")
באותה עת התפרנס, נוסף על ההכנסות מפרסום שירתו, מכתיבת כתבות לעיתון הולנדי נפוץ, שעסקו בתיאור של החיים בארץ והיו מאוד פופולריות בהולנד, ומעבודתו כמרצה למשפטים בבית הספר למשפט ולכלכלה של ממשלת המנדט בארץ ישראל.
[עריכה] פעילותו המדינית בשירות העדה החרדית
דה האן העמיד את כישוריו ואת השכלתו לרשות העדה החרדית. הוא תרגם את תזכיריה ואת תזכירי אגודת ישראל לאנגלית והושיט לאגודה ייעוץ משפטי. במשך הזמן הפך למנהל המדיני הרשמי של האגודה, וזאת ללא כל תמורה, שכן התפרנס מעבודתו כעיתונאי, כסופר וכמרצה למשפטים.
דה האן היה דמות יוצאת דופן בסביבתו, משכיל אירופי בלב העדה החרדית. עד מהרה הפך לקיצוני יותר מראשי החרדים. הוא נלחם בציונות וביישוב בכל גזרה אפשרית, פתח במסע נגד המסים שהנציב העליון אישר לוועד העיר של יהודי ירושלים לגבותם, ונלחם לביטול המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הוא ניהל מאבק עיקש נגד הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק והגיש נגדו תלונות ותביעות משפטיות בכל עילה אפשרית. מתנגדיו האשימוהו גם שפעל על מנת לסכסך בין היישוב היהודי לבין הערבים.
דה האן הרכיב משלחת חרדית בראשות הרב זוננפלד שיצאה ב-23 ביוני 1923 לעבר הירדן, להתייצב בפני האמיר עבדאללה (לימים המלך עבדאללה הראשון מירדן), ולהיפגש עם אביו של עבדאללה, חוסיין בן עלי, שביקר אז בעבר הירדן. המשלחת הייתה משקל-נגד למשלחת ציונית בראשות הקולונל פרדריק קיש שיצאה להיפגש עם אנשי השושלת ההאשמית. משלחתו של דה האן הגישה תזכיר ובו מפורטת התנגדות החרדים לציונים ולשאיפותיהם, ותוכנית לברית בין החרדים ובין הערבים.
דה האן השמיץ באופן קבוע את הציונות ואת מנהיגיה. בכתבותיו בעיתוני החוץ נקט נגדם בביטויים קיצוניים שגבלו באנטישמיות. את הרב קוק ומנהיגי היהדות הדתית לאומית של תנועת המזרחי תיאר כפושעים. כר נוסף לפעילותו האנטי-ציונית מצא דה האן בקשריו כעיתונאי חוץ עם אילי עיתונות נודעים. ב-1922 ביקר בארץ הלורד נורת'קליף, שהיה בעליו של העיתון "דיילי מירור" ואחד מבעליו של "הטיימס של לונדון". הלורד, שתמך בהצהרת בלפור, התחיל באותה עת להסתייג ממנה. דה האן הצטרף לנסיעה ברכבת שבה נסע הלורד ממצרים, הצליח להיפגש עמו, והוציא בפניו את דיבת הציונים. בשנת 1923 ביקר בארץ הלורד ביוורברוק, בעליו של העיתון "דיילי אקספרס". דה האן נפגש עמו, ובעקבות הפגישה התיר לו הלורד לפרסם את מאמריו האנטי-ציוניים בעיתונו.
[עריכה] הרצח
דה האן אמור היה לצאת ללונדון ב-1 ביולי 1924 עם משלחת מטעם אגודת ישראל, כדי לפעול נגד אישור החוק למתן מעמד לקהילות היהודיות בארץ ישראל, שלדעת החרדים היה בו כדי לתת יתרון ליישוב הציוני. השמועה אמרה שבכוונתו לפעול בלונדון גם לביטול הצהרת בלפור.
היסטוריונים שחקרו את אירוע ההתנקשות בחייו הסיקו שאברהם תהומי, איש "ההגנה" ולימים ממקימי האצ"ל, יזם את הפעולה לאחר שפעילותו של דה האן הייתה לצנינים בעיניו. הוא פנה לממונה עליו, זכריה אוריאלי, והלה אישר לו את הפעולה לאחר התייעצות עם בכירים ממנו, יש אומרים עם יוסף הכט, שעמד בראש "ההגנה", ויש אומרים עם יצחק בן צבי. הביצוע הוטל על תהומי ועל בן לווייתו לפעולה, איש "ההגנה" בשם אברהם גיורא.
ב-30 ביוני 1924, כשיצא דה האן מבית החולים שערי צדק, לאחר תפילת מנחה בבית הכנסת שבו, לרחוב יפו בירושלים, התנקשו בחייו אנשי "ההגנה". אברהם תהומי ירה בו שלוש יריות באקדח, שגרמו למותו המיידי. הרוצחים נעלמו, וזהותם לא נתגלתה למשטרה.
גם בערוב ימיו, עשרות שנים אחרי הרצח, סירב אברהם תהומי להודות בפה מלא שביצע את מעשה הרצח, אם כי בראיון לשלמה נקדימון ב-1983 הודה באחריות מסוימת למעשה ובכך שבוצע בידי "ההגנה".
[עריכה] תוצאות הרצח והשלכותיו
הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בעת החדשה זיעזע את היישוב, למרות שרוב הציבור היהודי הזדהה עם המעשה או לפחות הבין את מניעי הרוצח. בעיתונות הופיעו מאמרי הסתייגות. בלט בחריפותו הפובליציסט, איש תנועת העבודה, משה ביילינסון שכתב:
- "דגל התנועה אל יהיה נכתם, לא בדם נקיים, ולא בדם חייבים, אחרת - תהא תנועתנו בכל רע, כי הדם מושך אחריו דמים. הדם תמיד מתנקם ואם פוסעים פעם בדרך זו, שוב אין יודעים אנה אפשר להגיע".
בחוגים החרדים הפך דה האן לקדוש מעונה ושמו נתקדש כחרדי שנפל מידי חילונים, על משמרת שמירת קדשי ישראל. מסורת זו נמשכה עשרות שנים וקיימת גם היום. עם זאת, באגודת ישראל העולמית, שמלכתחילה לא שבעה נחת מפעילותו של דה האן, הקיצונית מדי לטעמה, נשמעו עם פרסום ספריו ההומוסקסואליים לאחרי הרצח קולות הסתייגות ממנו, ואף נמנעו מלהנציח את שמו על מקומות ועל פעילויות. באמצע שנות השמונים ניסתה העדה החרדית לשנות את שמה של גינת זופניק שבירושלים לגן יעקב ישראל דה האן.
הסופר ארנולד צווייג כתב ב-1932 רומן המבוסס על פרשת חייו של דה האן בשם "דה פרינט שב הביתה" (תורגם לעברית בשם "דה וריאנט שב הביתה"). גם בספר "נוצות" מאת חיים באר יש דמות המבוססת על דמותו של דה האן.
בשנים האחרונות מועלה זכרו של דה האן על ידי הקהילה ההומו-לסבית, כמשורר ואיש רוח שנרצח, אמנם על רקע פוליטי, בטענה שדמו הותר ביתר קלות בשל נטייתו המינית. יוזם הרצח, תהומי, הכחיש שהדבר היה מבין המניעים שלו: "לא שמעתי ולא ידעתי על זה... מה זה עסקו של מישהו מה הוא עושה בבית שלו?".
שורה משירו של דה האן, "שיר לדייג צעיר" - "כזו כמיהה ללא גבול לידידות", חקוקה על אחת משלוש צלעות ה"הומומונומנט" באמסטרדם - אנדרטה המציינת את זכרם של כל ההומוסקסואלים שנרדפו לאורך הדורות בשל נטייתם.
[עריכה] ספריו
בנוסף לכמה עבודות פחות חשובות (אוסף הסיפורים "Kanalje", או "תעלה קטנה", הרומן "Ondergangen", או "שקיעות" וטקסטים שהתפרסמו בכתבי-עת שונים), כתב דה האן שני רומנים גדולים שהיכו גלים בזמנם ושערכם הספרותי אינו מוטל בספק.
משיצא ב-1904 הרומן צינורות (בהולנדית: Pijpelijnetjes, משחק מילים על שם הרובע פּייפּ באמסטרדם, שבו מתרחשת העלילה), הוא חולל שערוריה וגרם לזעזוע רב. הספר הוקדש ל"אָלֶטְרִינוֹ הטוב", שהיה רופא וידידו של דה האן, אבל גם אותו אלטרינו נרעש למקרא הספר והנושא שבו עסק. פ. ל. טאק, עורכו הראשי של העיתון Het Volk ("העם"), שלח לדה האן מכתב פיטורין, ולמחרת היום שלח לו מכתב נוסף, ובו כתב לו כי הוא עדיין מוזמן "לשוחח עם מישהו קצת יותר מבוגר" - כלומר עם טאק עצמו. הסופר והפסיכיאטר פרדריק ון אדן, שהיה גם הוא ידידו של דה האן, הוקיע את הספר; חבר אחר של דה האן, הסופר לודווייק ון דייסל, הגיב תחילה בהזדהות, אך מאוחר יותר הלך והרחיק עצמו מעליו. לבסוף, דה האן פוטר אחר כבוד מעבודתו כמורה, ונזרק מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
גם אלטרינו וגם דה האן עצמו התאמצו ביותר למצוא את כל העותקים שהופצו לחנויות ולקנות אותם בחזרה. כבר באותה שנה הופיעה מהדורה שנייה מתוקנת, שנעדרה ממנה ההקדשה ונמחקו ממנה רמיזות לדמותו של אלטרינו. דה האן תכנן לכתוב חלק שני לצינורות, אך התוכנית מעולם לא יצאה לפועל; קטעים ספורים התפרסמו בכתבי עת, אך מלבדם לא שרד מאום. בינתיים, הוא פרסם מכתב פתוח לפ. ל. טאק, ובו בא חשבון עם העורך שלו לשעבר.
ב-1908 הופיע רומן שני בשם פתולוגיות: הידרדרותו של יוהן ון פֵרֶה דה וית (Pathologieën: De ondergang van Johan van Vere de With), שעסק גם הוא בהומוסקסואליות. ספר זה חולל פחות שערוריות מקודמו; אמנם בכמה מקומות בספר ניכרת נימה של סאדיזם, אבל הפעם מתייחס המספר לנושא ספרו בביקורתיות רבה יותר, כפי שמרמזת גם הכותרת.
בשנות השבעים, עם התחזקותה של התנועה לזכויות ההומוסקסואלים בהולנד, נתגלו שני הרומנים מחדש ויצאו לאור במהדורות חדשות.
[עריכה] ספרו ביידיש
- ירושלים: סקיצען פון טאג, ירושלים, תמונות קצרות, יעקב ישראל דע האאן, נדפס בלאדז, לודז', תרפ"ה 1925.
[עריכה] לקריאה נוספת
- שלמה נקדימון ושאול מייזליש, דה האן - הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל, הוצאת מודן, 1985.
- דוד תדהר, בשירות המולדת, הוצאת ידידים, 1960.
- ספר ההגנה, כרך ב', חלק ראשון, הוצאת מערכות, 1959.
- צ.וי. משי זהב, הקדוש דה האן - הרצח הציוני הראשון בארץ ישראל, הוצאת ירושלים, תשמ"ו.
- מ.מ. גרליץ, מרא דארעא ישראל, כרך ב', הוצאת ירושלים, תשס"ג.
- ד. הלוי, רצח בירושלים, הוצאת תפוצה.
- יוחנן אלדד, דה-האן : מהשירים הליברטיניים לשירה יהודית, נדפס במחקרים על תולדות יהדות הולנד, תשמ"ח 1988.
- שי בר-יעקב, פרשת יעקב די האן, נדפס בעיתון 77, 61, 1985.
- שמעון רובינשטיין, פרשת דה-האן - רצח פוליטי או הוצאה להורג של מוסדות "המדינה שבדרך", נדפס בכיוונים, 27, 1985.
- עודד ארצי, "המפעל" - תולדותיו של תא מחתרתי בקבוצה החלוצית האינטימית ופרשת רצח דה-האן, נדפס בקתדרא, 22, 1982.
- רות וולף, נוכחות מוחלטת : דמותו של יעקב ישראל דה-האן ביצירה הסיפורית של קרי ון ברוכן, נדפס במחקרים על תולדות יהדות הולנד, תשמ"א 1981.
רק ספר אחד של קרי ון ברוכן, או ון ברוגן, תורגם לעברית: "הבית הקטן שליד התעלה", תרגמה מהולנדית שפרה פינקהוף, עם עובד תל אביב, תשל'א 1971.
- ש. א. שטוקהמר, האמת על פרשת דיהאן, נדפס במודיעין, 46, 1971.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מידע על דה האן באתר של יעקב מרקל
- דה האן באתר הספרייה ההולנדית הדיגיטלית, כולל טקסטים מלאים של הרומן צינורות, שירים רבים ומאמרים פרי עטו (בהולנדית).
- הקשר הישראלי: מזימות וקונספירציות בישראל
- חילוני, חרדי והומו - חלק א' חלק ב' - באתר gogay
- על המצבה לזכרו של דה האן, אמסטרדם
- שחר אילן, שאלת דה האן, בעיתון הארץ, 26.10.06
