מהר"ם מרוטנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

רבי מאיר בן ברוך הוא מהר"ם מרוטנברג (1215 - 2 במאי 1293), מגדולי רבני ישראל הראשונים בתקופת ימי הביניים ומאחרוני בעלי התוספות.

[עריכה] תולדותיו

נולד בעיר וורמס שם שימש אביו כרב. בין רבותיו היו רבי יחיאל מפריז, שבו פגש כשנסע ללמוד בישיבות צרפת, ורבי יצחק בן משה, בעל האור זרוע.

מששב לגרמניה כיהן ברבנות במקומות שונים, ובסופו של דבר נחשב כרבה של כל יהדות אשכנז.

בזקנתו החמירו הרדיפות בגרמניה, היהודים נחשבו לעבדי המלך, ומהר"ם חפץ להגר, ואולי אף לעלות לארץ ישראל. מומר שהלשין עליו בעת שכבר הגיע לאיטליה הביא להחזרתו לגרמניה ולהשמתו בכלא באלזס. הקיסר רודולף הראשון תבע סכום עצום כדי לפדות אותו, ומהר"ם לא הסכים בשום פנים שסכום זה ישולם, כדי שלא תהפוך סחטנות השלטונות למשתלמת. הכלל התלמודי שהנחה אותו היה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון עולם". כתוצאה מכך היה כלוא עד סוף ימיו, שבע שנים לאחר מאסרו. בתשובותיו באותה תקופה הגדיר עצמו "יושב חושך צלמוות", "העני הנשכח מכל טוב, אסקופה הנדרסת".

בכלא ניתן לו לעסוק בתורה ולהתדיין עם אחד מתלמידיו הגדולים, רבי שמשון בן צדוק, בעל ספר התשב"ץ (שבו תיעד בפירוט רב את מנהגי רבו). עם זאת כתב המהר"ם שאין בידו תוספות, ולפיכך "...אם יימצא שהתוספות וספרי הפוסקים חולקים עליי... דעתי מבוטלת להם". תלמידים נוספים שלו היו הרא"ש, המרדכי ואחרים.

גם אחרי פטירתו סרבו השלטונות לאפשר את פדיון גופתו. דבר זה ניתן רק ארבע עשרה שנה לאחר מותו, כאשר עשיר בשם אלכסנדר ווימפן תרם את רוב רכושו למטרה זאת, ובתמורה זכה להיקבר ליד המהר"ם.

[עריכה] חיבוריו

עיקר מפעלו הרוחני של המהר"ם נשמר בשו"ת שלו. כמו כן הודפסו בתלמוד התוספות שלו למסכת יומא ודבריו מצויים גם בקובצי תוספות אחרים.

בין השקפותיו בהלכה יש לציין דברים שכתב על הכאת נשים, שאולי לא היו מובנים מאליהם באותה תקופה:

"והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חברו דבחברו אינו חייב בכבודו ובאשתו חייב בכבודה ודרך הגויים בכך, אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ (לקצוץ) את ידו אם רגיל בכך..." ()

כן עמד על כך שלא ניתן להשתמט מלשלם חוב לנוצרי.

בעניין הרג הילדים בזמן קידוש השם התבטא באופן יוצא דופן: "לא ידענא שפיר מה אידון ביה" (איני יודע כהוגן מה אפסוק בכך). בסופו של דבר פסק, גם אחרי שהביא קושיות על ההיתר להרוג, "דבר זה פשט היתרו... ומי שמטעינו כפרה הוא מוציא לעז על חסידים הראשונים, ואחרי שכוונתו הייתה לטובה". עם זאת, תשובה זו מתייחסת להעדר צורך בכפרה בדיעבד לאב שהרג את ילדיו, אך לא כהיתר לעשות כך מלכתחילה.

היה לו חידוש חשוב בעניין חנוכה, כשהכניס את אמירת נוסח "ועל הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים". בכך הוזכרה לראשונה גבורת החשמונאים בטקסיות היהודית.

קינתו המפורסמת על שריפת התלמוד בפאריס בצעירותו (ראו משפט פאריס) היא: "שאלי שרופה באש לשלום אבליך". זו נכתבה על משקל "ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך" של רבי יהודה הלוי. היא נאמרת בבתי הכנסת בתשעה באב ומסתיימת בנימה אופטימית:

"עוד תעדי בעדי שני ותוף תקחי.

תלכי במחול וצהלי במחולייך

ירום לבבי בעת צורי לצור לך

ויגיה לחשכך ויאירו אפלייך"

כן חיבר פיוטים נוספים ופירושים לסדרי זרעים וטהרות במשנה.