נבטים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בנבטים, עם קדום. לערך העוסק במשמעויות נוספת, ראו נבטים (פירושונים).
הנבטים (בפי עצמם: נבטו; מילולית: "חופרי בורות מים") היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב; הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בסוף התקופה הפרסית ותחילת ההלניסטית (מאה 4 לפנה"ס). הנבטים החלו מעבירים סחורות דרך המדבר לשיווק ביוון העתיקה ואחר כך ברומא. בעיקר סחרו במור ולבונה (שהובאו מאזור תימן וסומליה), וכמו כן בסוגי בשמים נוספים, תבלינים, מלח, בדים יקרים, ואף אספלט (ששימש לאטימת ספינות). ייחודם וכוחם של הנבטים היה בכך שידעו את סוד ההישרדות ומציאת המים במדבר והיו היחידים שמסוגלים לחצות אותו בשיירות של מאות גמלים. במהלך הזמן נקבע מסלול דרך הבשמים בו הוקמו תחנות מעבר כל 30 - 40 ק"מ לאורך המסלול ונחפרו בורות מים לאגירת מי נגר. סחורותיהם הגיעו לנמל עזה, משם יצאו לעיבוד במצרים ואחר כך לאירופה.
בראשית תקופת החשמונאים בארץ ישראל (מאה שנייה לפנה"ס) היו קשרי ידידות בינם לבין הנבטים. בעלות אלכסנדר ינאי לכס השלטון (103-76 לפנה"ס) רצה להרחיב את ממלכתו וכבש את עזה בשנת 100 לפנה"ס, ודחק את הנבטים מהנגב. הנבטים המשיכו להעביר סחורות, אך במקום לחצות את הנגב נעו על דרך המלך בגב ההר (אדום, מואב והגלעד), עד פיניקיה ומסופוטמיה, וכך למעשה מצאו שווקים חדשים לסחורותיהם.
בימיו של הורדוס (37-4 לפנה"ס) חזרו הנבטים לשווק את סחורותיהם מעזה ומאל עריש, בזכות הסכמים עם המלך (הורדוס היה חצי נבטי בעצמו, מצד אמו, קיפרוס). למרות ניסיונות השתלטות על ממלכתם הנבטים נותרו עצמאים למדי, ובעליית האימפריה הרומית שילמו לה מס ולא יותר.
על פי חוקם אסור היה לנבטים לבנות בית, לזרוע שדה או לשתות יין, והם קיימו את חייהם כנוודים בלבד. העיר פטרה הוקמה כפתרון לאוכלוסייה הנבטית שאינה מסוגלת להילחם, ולכן נבנתה כעיר נסתרת ומבודדת. רק במאה הראשונה לספירה החלה העיר פטרה להתפתח כעיר בירה. בעקבות ההתפתחות העירונית הגיעה גם שושלת מלוכה וכלכלה מפותחת בעלת מטבע. לא ברור מדוע דווקא פטרה - מאחר והעיר אינה ניצבת על נתיבי השיירות, אך ככל הנראה המקום שימש מעין בנק, בו נשמרו אוצרות הנבטים, והפך מקום מרכזי מאוחר יותר.
לאחר פטירתו של המלך הנבטי האחרון, רבאל השני, סופחה ממלכת הנבטים לרומא על ידי הקיסר טריאנוס, שהעניק לה את השם "פרובינקיה ערביה" (106 לספירה). במהלך המאות הראשונות לספירה נשמט המסחר מידי הנבטים, בין השאר בגלל שהרומאים החלו לסחור באמצעות ספינות. לקראת סוף התקופה הרומית תחנות המעבר של הנבטים התפתחו והפכו ליישובי קבע וא"כ לערים. סה"כ היו כשבע ערים מרכזיות: חלוצה, עבדת, ממשית, שבטה, רחובות בנגב, מואה וניצנה. כאן החל גם תהליך ההטמעות של האוכלוסייה הנבטית בתרבות הרומית, באמצעות טכנולוגיית בניה רומית בעריהם ובאימוץ האלים הרומים. העוסקים במסחר הלכו ונתמעטו, ולעומת זאת התרחב העיסוק בחקלאות מדברית.
בראשית התקופה הביזנטית (638-324) תושבי הערים, שעד אז היו פגאנים, קיבלו עליהם את הנצרות, ולמעשה הפכו לביזנטים, עם הכיבוש הערבי התאסלמו ונטמעו בחברה הסובבת.
השרידים מהתרבות הנבטית הנם מועטים ביותר - פועל יוצא של חייהם כנוודים הוא שלא השאירו אחריהם הרבה מבנים או היסטוריה כתובה. לעומת זאת - מהתקופה הביזנטית, שהיא תקופה בה כמות האוכלוסייה הארץ הייתה גדולה מאד, ישנם שרידים רבים בשטחים נרחבים בנגב בפרט ובארץ בכלל.
