ניקולאי בוכארין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניקולאי בוכארין (9 באוקטובר 1888 - 15 במרץ 1938) - מהפכן ומדינאי סובייטי, מוותיקי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ומחשובי התאורטיקנים של המרקסיזם בה.
בוכארין נולד למשפחה של שני מורים. בשנת 1906, בגיל 18, הצטרף לסיעה הבולשביקית במפלגה הסוציאל-דמוקרטית של פועלי רוסיה (לימים המפלגה הקומוניסטית), וכעבור שנה ארגן, יחד עם גריגורי סוקולניקוב, את ועידת הנוער המוסקבאית, אשר נחשבה לימים למבשרת הקומסומול; כעבור שנה נוספת היה חבר בוועד המוסקבאי של המפלגה. בשנת 1911 נאסר ונשלח לגלות בארכנגלסק, אך נמלט לגרמניה, ומשם לאוסטרו-הונגריה; לאחר שגורש בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באשמת ריגול, גר בשווייץ, משם עקר ללונדון, שטוקהולם ואוסלו. באוקטובר 1916 השתקע בניו יורק, שם ערך, יחד עם טרוצקי ואלכסנדרה קולונטאי, את כתב-העת "עולם חדש" (Новый мир). במהלך גלותו זו הוא התעמק בתורה המרקסיסטית, פיתח על בסיסה את התאוריות שלו וכתב מספר חוברות (brochures). בשנת 1917 חזר לרוסיה עם המהפכה, נבחר לוועד המרכזי של המפלגה ונהיה לעורך הפראבדה. בתחילה נמנה עם הרדיקלים במפלגה וצידד בהמשך המלחמה אשר תהפוך להמפכה קומוניסטית כלל-עולמית, כנגד תומכי הסכם ברסט-ליטובסק, אך בראשית שנות ה-20 נעשה מתון יותר בדעותיו ותמך בנא"פ - "המדיניות הכלכלית החדשה" הליברלית-יחסית של לנין - ובפיתוח תעשייתי מתון שהיה מקובל על הסוחרים הזעיר-בורגנים והאיכרים. בשנת 1924 בוכארין נבחר לפוליטביורו, הגוף העליון של המפלגה ולכן גם של ברית המועצות כולה, ובשנת 1926 - ליושב-ראש הקומינטרן. באותה שנה בוכארין תמך בסטלין במאבקו כנגד "האופוזיציה משמאל" בדמות טרוצקי, זינובייב וקאמנייב, וטען כי יש לחדול מהמאמצים לעורר מהפכה כלל-עולמית ולהתרכז ב"בניית הסוציאליזם במדינה מסוימת" - גישה שאומצה במלואה על-ידי סטלין.
בשנת 1928 החלו להתגלות חילוקי דעות בין סטלין לבין בוכארין על רקע רצונו של סטלין להפסיק את ביצוע הנא"פ ולהאיץ את תהליכי המעבר למבנה סוציאליסטי של המשק הסובייטי. סטלין גרס כי יש להאיץ את תהליכי התיעוש ולבצע קולקטיביזציה ולבנות את הסוציאליזם בכוח; בוכארין חשש שהדבר יגרום אי-נחת לאיכרים ויגרום לירידה בתפוקה החקלאית (דבר שאכן קרה), והאמין שיש להכחיד את המשק הפרטי באמצעים כלכליים ומתמשכים ולא כוחניים. בוכארין תמך בהמשך הנא"פ וכינה את תוכניות התיעוש והקולקטיביזציה של סטלין (אשר נלקחו ממשנתו של טרוצקי) "הרפתקניות" במאמרו "הערות הכלכלן". באותה שנה הפוליטביורו דחה את דעותיו של בוכארין, וכינה את מחשבתו "הנטייה ימינה" (правый уклон); חודש לאחר מכן, הוועד המרכזי של המפלגה אישר קביעה זו וכינה את בוכארין ואת תומכיו - ראש הממשלה ריקוב ויושב-ראש הסתדרות הפועלים המרכזית (ВЦСПС) טומסקי - "האופוזיציה מימין". כעבור חצי שנה נוספת, באפריל 1929, הוועד המרכזי גמר את "חיסול (разгром) קבוצתו של בוכארין" הדיח את בוכארין מתפקידו בקומינטרן ומעריכת ה"פראבדה", ובנובמבר אותה שנה הוא הודח מהפוליטביורו. תומכיו של בוכארין בקומינטרן גורשו ממנו והקימו את "האופוזיציה הקומוניסטית הבינלאומית".
בעקבות הדחתו מכל התפקידים הבכירים במנגנון המפלגתי, בוכארין חזר בו מדעותיו ואמירותיו ו"יישר קו" עם "הקו הכללי" של המפלגה, אך משרותיו לא הושבו לו. יתר על כן, בשנת 1934 הוא הועבר מתפקידו כחבר בוועד המרכזי של המפלגה והפך למועמד-לחבר בוועד המרכזי; מאידך גיסא, סטלין "חנן" אותו חלקית במנותו לראש העיתון "איזווסטייה", שם בוכארין התמקד בתעמולה אנטי-פשיסטית, ובהטילו עליו את כתיבתה של חוקה חדשה לברית המועצות, החוקה של שנת 1936, אשר הייתה, על הנייר, החוקה הליברלית ביותר שידע העולם, אך למעשה לא יושמה כלל.
החוקה של בוכארין לא הגנה על כותבה: ב-1936, במשפט הראווה שלהם, קאמנייב וזינובייב ("האופוזיציה משמאל") העידו כנגד בוכארין והאשימו אותו בחתירה תחת ברית המועצות. החקירה הפלילית כנגד בוכארין נסגרה אמנם, אך נפתחה שוב בראשית שנת 1937, במהלך משפט הראווה השני. בפברואר 1937 בוכארין סולק מהמפלגה, נאסר ונשפט במשפט הראווה השלישי כראש "האופוזיציה מימין" יחד עם ריקוב. הוא נמצא אשם והוצא להורג בירייה ב-15 במרץ 1938. רק ב-1988 גזר הדין בוטל, ובוכארין צורף בחזרה לאחר מותו למפלגה.
