נתן אלתרמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

נתן אלתרמן

נתן אלתרמן (14 באוגוסט 1910 "תשעה באב" תר"ע - 28 במרץ 1970), משורר ומחזאי ישראלי. חתן פרס ישראל לשנת 1968.

תוכן עניינים

1 ביוגרפיה
2 כתבי נתן אלתרמן
3 לקריאה נוספת
4 מאמרים על יצירתו
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

נתן אלתרמן נולד בוורשה ליצחק אלתרמן שהיה מחלוצי גן הילדים העברי. בהיותו בן 15 עלה לארץ עם הוריו. המשפחה התיישבה בתל אביב והוא למד בגימנסיה הרצליה. כשהיה בן 19 יצא לצרפת והשתלם כאגרונום בנאנסי. פרסם את שירו הראשון בשנת 1931.

ביולי 1934 החל לפרסם בעיתון "דבר" טור שירי אקטואלי ששמו "סקיצות תל אביביות", שעליו חתם בשם העט "אלוף נון". במהלך ארבעה חודשים הופיעו 26 טורים.

בנובמבר 1934 החל אלתרמן לפרסם טור דומה, אך בעל אופי לירי פחות וסאטירי יותר, בשם "רגעים" ב"הארץ". הוא התמיד בכתיבתו שמונה שנים, שבהן התפרסמו 297 טורים חתומים בשם "אגב". בתחילת 1943 עזב אלתרמן את "הארץ", עקב ויכוח כספי עם המו"ל גרשום שוקן וחזר ל"דבר". שיריו האקטואליים הופיעו במדור "הטור השביעי" שהתפרסם אחת לשבוע (שירים אלו יצאו אחר כך במקבץ ספרים הנקראים "הטור השביעי").רבים משירים אלו הביעו מחאה נגד הבריטים וביטויי תמיכה בפלמ"ח וב"הגנה" שלחמו בהם. אחד משירי "הטור השביעי" הידועים ביותר הוא "מגש הכסף", שהודפס בדבר ביום שישי 19 בדצמבר 1947, שלושה שבועות בלבד לאחר כ"ט בנובמבר 1947 - החלטת האו"ם על הקמת המדינה - כאשר הרוגי מלחמת השחרור שפרצה אז מנו עשרות אחדות.

גם לאחר הקמת המדינה המשיך בפרסום הטור ועסק גם בשאלות מוסר, כבשיר "אלמנת הבוגד", שפורסם בעקבות הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי. אחד הפרסומים, "יום הזיכרון והמורדים", עורר פולמוס רב כשתבע בו כי לא יבדילו בין גבורת מורדי הגטאות לבין תגובתם של שאר היהודים בשואה, כולל זו של היודנראט.

את הזדהותו עם גורלם של היהודים הביע בספרו "שירי מכות מצרים" שיצא בתקופת מלחמת העולם השנייה ותיאר לפרטים את סבלם של אב ובנו הבכור תחת עשר המכות. סמוך לפרוץ המלחמה התפרסם ספרו "שמחת עניים", קובץ שירים מלנכולי וקשה אשר גיבורו הוא מת הבוחן את עולם החיים אותו עזב - את רעייתו, את חבריו, ועוד. אלתרמן מעולם לא פירש ספר זה והתייחסותו אל המלחמה נותרה עמומה. רמז לעמדתו נמצא בדבריו על הספר - "ראיתי שהעולם הולך לאבדון, ושאלתי את עצמי: מה יישאר ממנו לאחר מכן?"

לאחר קום המדינה התמקד בשירים בעלי נושאים חברתיים ואישיים. שיריו אלה מאופיינים בהתנגשות ובהתנצחות בלתי פוסקות בין עולם "קדוש" לבין עולם "טמא" (הדבר ניכר במיוחד בתארו נשים טהורות או, לחלופין, שפלות).

אלתרמן היה ידוע במצבי רוחו המתחלפים תדירות, בשתיינותו (היה יושב יום יום בקפה "כסית" בתל אביב), בחדות לשונו(על פלוני אמר פעם: "הנה הולך גבר שנראה כמו אישה שנראית כמו גבר") ובסגפנותו החומרית. הרבה לכתוב על מדע (החזיק בביתו כתבי עת מדעיים לרוב).

ספרו הידוע והמוערך ביותר הוא "כוכבים בחוץ", שבו המשורר מתבונן בבריאה מלא התפעלות. מתוארים בו מפגשים רבי היבטים עם אובייקטים שונים בעולם. רוח הדברים נעה בין התפעמות גדולה מהעולם לבין תחושת חידלון בפני המוות. אחד משיריו הידועים ביותר (אשר זכה לביצועים שונים, ובהם גם של חוה אלברשטיין וברי סחרוף) הוא "עוד חוזר הניגון", שהוא גם השיר הפותח את "כוכבים בחוץ".

בשנותיו האחרונות נאחז חרדה לגורל בתו, המשוררת תרצה אתר, בעלת הסגנון הייחודי והדכאוני. לאחר שניצלה מניסיון אובדני, אחד מני אחדים, כתב עבורה את "שיר משמר" (שימרי נפשך), שלימים הולחן בידי סשה ארגוב (ראו גם מכתבו לרעייתו, שחקנית התיאטרון רחל מרכוס, על ביקורו אצל בתם תרצה בעת ששהתה בניו יורק).

אלתרמן כתב מספר מחזות תיאטרון, עיבד את המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" למחזמר מצליח ותרגם מחזות מאת מולייר ושייקספיר.

אלתרמן היה פורה גם בתחום הזמר העברי. פזמוניו ללחניהם של משה וילנסקי, סשה ארגוב ומלחינים נוספים היו פופולריים מאוד, ובהם: "אליפלט", "כלניות", "אני מצפת", "זמר שלוש התשובות", "שיר העמק", "רינה", "חנהל'ה התבלבלה", "בכל זאת יש בה משהו", "צריך לצלצל פעמיים" ועוד. את פזמוניו כתב לתיאטראות "המטאטא" ו"לי-לה-לו", למופעי זמר משיריו ("צץ וצצה", "שוק המציאות") ולזמרים (בעיקר לשושנה דמארי ולצמד אילי גורליצקי ויונה עטרי).

אלתרמן היה מזוהה כל השנים עם מפא"י ועם תנועת העבודה, ונמנה עם מעריציו של דוד בן גוריון, אף שהתנגד לדעתו בעניין השילומים (בן גוריון מצדו כינה את אלתרמן בשם "נתן החכם"). לאחר מלחמת ששת הימים היה ממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה".

בן 60 היה נתן אלתרמן במותו, ב-28 במרץ 1970.

[עריכה] כתבי נתן אלתרמן

[עריכה] ספרי שירים

כוכבים בחוץ (1938). כולל: עוד חוזר הנגון; כפה אדומה; אל הפילים; ירח; כנור הברזל; שדרות בגשם.
שמחת עניים (1941). כולל: דפקה על הדלת; גר בא לעיר; שיר השקר; שיר של אור.
שירי מכות מצרים (1944). כולל: בדרך נא-אמון; אילת.
עיר היונה (1957). כולל: דו שיח; ילודי האשה; שבחם של הכלים; לא כך ולא על כך.
חגיגת קיץ (1965). כולל: הבהוב ברק חורף; שיר משמר; דברים שבאמצע.
הטור השביעי (חלקים א' - ו'), 1943-1961. כולל: מכל העמים; הגדי מן ההגדה; אמא, כבר מותר לבכות?; ארץ ערבית; סר קהלת.
רגעים (חלקים א-ב).
פזמונים (חלקים א-ב)

[עריכה] מחזות

כנרת, כנרת (1962)
פונדק הרוחות, 1963 (כולל את השיר "בא הזמן...").
משפט פיתגורס (1965)
אסתר המלכה (1966)
שלמה המלך ושלמי הסנדלר (תרגום ופזמונים. ע"פ סמי גרונמן).

[עריכה] פרוזה

המסכה האחרונה (1968) - סאטירה פוליטית.
החוט המשולש (1971) - אוסף מאמריו בעיתון מעריב מ-1967 ועד פטירתו.

[עריכה] לקריאה נוספת

גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית (עמ' 122-121), הוצאת הקיבוץ הארצי, תשכ"ה.
חבר חנן, "פתאום מראה המלחמה - לאומיות ואלימות בשירה העברית בשנות ה-40", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2001.
זיוה שמיר, עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם, 1989.
זיוה שמיר, על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה בשירת אלתרמן, 1999.
זיוה שמיר, תיבת הזמרה חוזרת - על שירי הילדים של נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
מרדכי נאור, הטור השמיני - מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, 2006.
דרור אידר, "אלתרמן-בודלר; פריס-תל אביב: אורבניות ומיתוס בשירי 'פרחי הרע' ו'כוכבים בחוץ'", הוצאת כרמל, ירושלים תשס"ד.

[עריכה] מאמרים על יצירתו

נתן אלתרמן הוא אולי המשורר המוערך ביותר מבין המשוררים של השירה העברית החדשה. בקטלוג של רמב"י, בבית הספרים הלאומי, רשומים יותר מ-300 מאמרים על יצירתו! מספר מדהים וענקי בכל קנה מידה. כאן תובא רשימה של חוקרים, מבקרים, מסאים ואנשי ספרות, מהשורה הראשונה, שכתבו על יצירתו. מנוחה גלבוע, חדוה דגן, זיוה שמיר, מרדכי נאור, נסים קלדרון, נורית גוברין, דבורה גילולה, שלמה יניב, סבינה שבייד, ראובן שהם, אריאל הירשפלד, רות קרטון-בלום, חנן חבר, דן לאור, ידידיה פלס, אהוד לוז, חיה שחם, יוחאי אופנהיימר, דן אלמגור, דן מירון, חיים גורי, אהרון מגד, אהרון קומם, עוזי שביט, בועז ערפלי, הלל ברזל, מנחם דורמן, מרדכי שלו, עוזי אורנן, גרשון שקד, חמוטל בר-יוסף, הרי גולומב, דב סדן, אלכס זהבי, יוסף האפרתי, יריב בן-אהרון, דינה פורת, יחיעם ויץ, אבידב ליפסקר, ישראל זמורה, שמואל טרטנר, אורציון ברתנא, אברהם בלבן, עמנואל סיון, מנחם רגב, דוד אבידן, נתן זך, ראובן קריץ, רויאל נץ, אמנון נבות, אידה צורית, יאיר צורן, צור ארליך, דרור אידר, אלישע פורת.