שבויי צה"ל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

שבויי צה"ל הם חיילי צה"ל שנפלו בשבי של צבא זר. חיילים המוחזקים בידי ארגוני טרור קרויים בישראל, בדרך כלל, "חטופים", אך ההתייחסות המעשית אליהם היא כאל שבויים.

תוכן עניינים

1 שבויי צה"ל במלחמות ישראל
2 פעולות לשחרור שבויים
3 מה המחיר הראוי לעסקת חילופי שבויים?
4 חוק התשלומים לפדויי שבי
5 הערות שוליים
6 קישורים חיצוניים

[עריכה] שבויי צה"ל במלחמות ישראל

מגיני הרובע היהודי נופלים ביד הירדנים במלחמת העצמאות

במלחמת העצמאות נפלו בשבי מגיניהם של יישובים אחדים, שנאלצו להיכנע לאויב. בין השאר נפלו בשבי מגיני גוש עציון ומגיני הרובע היהודי. תגובה יוצאת דופן ניתנה לנפילתם בשבי של מגיני ניצנים. בדף קרבי של חטיבת גבעתי כתב קצין התרבות של החטיבה, אבא קובנר תחת הכותרת "נפילת ניצנים כשלון":

"...הכישלון חמור... בית אין מגינים על תנאי,

הגנה משמע בכל כוחות הגוף והנפש,

ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להכנע לפולש רצחני...

להיכנע כל עוד חי הגוף, והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא.

לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות".

במלחמת יום הכיפורים נפלו בשבי סוריה ומצרים 314 שבויים, בעיקר בשלב הראשון של המלחמה שבו הצליחו צבאות סוריה ומצרים לכבוש מוצבים ישראליים לאורך קווי הפסקת האש. החיילים הישראלים דיווחו לאחר שחרורם כי תנאי החזקתם היו קשים, וחלקם דיווחו כי נחקרו בעינויים. מנגד היו דיווחים על חקירות בעינויים של שבויים גם בצד הישראלי.

חיילי צה"ל שנתפסו בידי ארגוני טרור סבלו מיחס קשה במיוחד, ולעתים קרובות שחרורם מתעכב שנים רבות עקב הקושי לנהל משא ומתן איתם. ניכרים הבדלי הטרמינולוגיה בין הצדדים - בעוד התקשורת הישראלית מתייחסת לחיילים האלה כ"חיילים חטופים", בתקשורת הערבית הם מכונים "שבויים". סוגיית הטרמינולוגיה אינה עניין של מה בכך - לפעמים נשמעת בישראל הטענה כי למעשה אין מדובר ב"חילופי שבויים" כיוון שישראל נדרשת לשחרר אסירים שהורשעו כדין בחטופים ישראלים שיש לשחררם בלא תנאי.

[עריכה] פעולות לשחרור שבויים

ישראל השקיעה מאמצים גדולים כדי להביא לשחרור שבויים או חטופים, תוך שהיא נכונה לשחרר בתמורה מספר גדול של שבויים או אסירים. דוגמה בולטת לכך היא "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים שישבו בבתי כלא בישראל בתמורה לשחרור שלושה חיילי צה"ל שנתפסו בלבנון בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל.

במקרים אחדים יצא צה"ל לפעילות יזומה של לכידת בני ערובה, על מנת להאיץ שחרורם של שבויים:

מטרה משנית של מבצע כנרת הייתה לקחת בשבי חיילים סורים שישמשו כקלף מיקוח בתמורה לשחרורם של ארבעה חיילים שנפלו בשבי הסורי כשנה קודם למבצע, בעת פעולה של תחזוקת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה. כארבעה חודשים לאחר המבצע אכן נערכה עסקת חילופי שבויים.
במקרה אחד נלכדה חבורה של בכירי הצבא הסורי, וצעד זה אכן הביא לשחרור שבויים שהיו בסוריה.
מטרה משנית של מבצע תרנגול 53, בעת מלחמת ההתשה, הייתה לכידת שבויים מצריים, שישמשו כקלפי מיקוח לשם שיחרורו של טייס שנפל בשבי.
חטיפתם של שייח עובייד ומוסטפא דיראני, לשם שחרורו של הנווט השבוי רון ארד, לא הביאה את התוצאות המקוות. שני החטופים לא היו מקריים, הם היו קשורים קשר הדוק בשבייתו של ארד.

היו מקרים שבהם כלאה ישראל אזרחים לבנוניים שלא היו מעורבים בלחימה. אזרחים אלה הוחזקו על-פי צווי מעצר מנהליים בטענה שהם "קלפי מיקוח" לשם שחרורו של הנווט רון ארד. רובם שוחררו לבסוף בהוראת בית המשפט העליון^[1].

עם זאת, היו מקרים שבהם סירבה ישראל להשתמש באזרחים של מדינות אויב כ"קלפי מיקוח". דוגמה בולטת לכך היא המקרה של חוליה בת חמישה חיילים שנפלה בשבי סוריה בסוף 1954. ארבעה ימים לאחר שהחוליה נפלה בשבי יורט מטוס זר שחדר למרחב האווירי של ישראל והיה בטיסה מסוריה למצרים, ובו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים לשם חילופי שבויים באומרו: "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם". גם במקרה שבו נחת מטוס איראני נחיתת אונס בישראל ב-1995, הורה ראש ממשלת ישראל דאז יצחק רבין לשלוח את הנוסעים לדרכם, על אף הצעות להשתמש בהם לשם השגת מידע על רון ארד.

[עריכה] מה המחיר הראוי לעסקת חילופי שבויים?

ב"עסקת ג'יבריל" נקבע תג מחיר גבוה, של שחרור מאות מחבלים בתמורה לשחרורו של שבוי צה"ל. תג מחיר גבוה זה עורר דיון ציבורי, לפני העסקה ובעיקר אחריה, וכן במהלך משא ומתן מאוחר יותר, על ההצדקה למחיר זה. הגישה המקובלת היא שראוי לשלם מחיר גבוה בתמורה לשחרורו של ישראלי שבוי, אך יש שהסתייגו מגישה זו. לעתים עלתה במיוחד השאלה האם ישוחררו רוצחים ("עם דם על הידים" בשיח הישראלי).

דוגמה לדיון כזה היא הדיון שליווה את המשא ומתן לשחרורו של גלעד שליט.

את הגישה המקובלת ייצג איתן הבר, שאת מאמר המערכת שלו סיים במילים:

הימים והשבועות הבאים יהיו איפוא קשים. אנחנו נחשוק וננשוך שפתיים, נקמץ אגרופים וידיים, דמעה תזלוג בזווית העין - אבל נדע אז כי "תדע כל אם עברייה" שמדינת ישראל תשלם מחירים מטורפים עבור שובו של בנה מבין מלתעות האויבים. כאלה אנחנו.^[2]

רק קולות מעטים נשמעו נגד שחרור בכל מחיר. אחד הבולטים שבהם היה מאמרם של אבי שגיא וידידיה שטרן^[3] ב"הארץ", שאותו סיימו במילים:

תשומת הלב והרגישות למצוות פדיון שבויים אסור שתקהה. מותר לסכן חיי אדם - אפילו רבים - למען השבויים, ובלבד שתקדם לכך מחשבה רציונלית ששוקלת את היתרונות והחסרונות מנקודת הראות המצרפית של הביטחון הלאומי. גורלם של השבויים הוא אחת מהסוגיות הרבות המונחות על שולחננו הציבורי. יש להעניק לה את הפרופורציות המתאימות לחשיבותה, יחסית לנושאים אחרים שמציבים איומים וסכנות על המדינה. כל אחד מהחיילים השבויים הוא עולם ומלואו. אך היענות לדרישה הציבורית לשחררם "בכל מחיר" עלולה לגרום נזק ליעד-העל שלשם השגתו הם נשלחו לחזית מלכתחילה ולמענו נפלו חבריהם בקרב: ביצור ביטחון המדינה.

הסתייגות נוספת משיחרור המוני של מחבלים הציג שלמה אנגל, שכתב:^[4]

על רקע זה של טובת כלל הציבור, חייבים להתנגד לעסקה המתגבשת. הלוא רבים מהמשוחררים בעסקאות הקודמות שבו לפגע באזרחי ישראל. לפיכך, לא רק גורלו של גלעד שליט עומד על כף המאזניים, אלא גם זה של רבים אחרים. אלה אינם ידועים, ולכן לא ניתן להעלותם לשידור, אולם עדיין חובת הצלתם - או חלילה, האחריות למותם - מוטלת על ממשלת ישראל בכל החלטה שתקבל.

[עריכה] חוק התשלומים לפדויי שבי

ביולי 2005 אישרה הכנסת את חוק התשלומים לפדויי שבי, תשס"ה-2005, והחוק נכנס לתוקף 90 יום לאחר אישורו. החוק קובע כי מי שהוכר כפדוי שבי, זכאי לתשלום בסך 1,000 שקל לחודש לכל ימי חייו. תנאי עיקריים להכרה: האדם נפל בשבי של מדינת אויב או של ארגון טרור, בעת שהיה בשירות צבאי או בשירות כוחות הביטחון, ושהה בשבי במשך 14 יום לפחות.