תחבורה בגרמניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

רכבת ICE

מפת הרכבות באזור היידלברג

רכבת תחתית בברלין

רכבת S-Bahn בקלן

המונורייל של וופרטל

תחנת הרכבת של נמל התעופה של פרנקפורט

גרמניה מהווה אחד ממרכזי התחבורה הראשיים באירופה.

[עריכה] תחבורה ציבורית

העיר פרנקפורט, השוכנת בלב המדינה, שוברת שיאים רבים בתחום התחבורה. נמל התעופה של פרנקפורט הוא העמוס בגרמניה והשני בכל אירופה, לאחר נמל התעופה הית'רו שבלונדון. חברת התעופה הלאומית של גרמניה, לופטהאנזה, היא מהגדולות בעולם ונמל התעופה של פרנקפורט הוא מוקד החברה. תחנת הרכבת של פרנקפורט, בעלת 25 רציפים, היא הגדולה באירופה. תחנת הרכבת השנייה בגודלה באירופה נמצאת אף היא בגרמניה, בלייפציג. תחנת רכבות המשא הגדולה באירופה נמצאת בסקסוניה התחתונה, במאשן (Maschen) שבפאתי המבורג; התחנה נפתחה בשנת 1977.

תנועת הרכבות בגרמניה מפותחת מאוד, וכמה מקווי הרכבת הראשונים בעולם נפתחו בגרמניה במאה ה-19. בניגוד למדינות אחרות (בריטניה וארצות הברית, למשל), בהן תחבורה ציבורית בין-עירונית נעשית בחלקה הגדול באוטובוסים, בגרמניה הדבר אינו קיים, והדרך היחידה לנסיעה קרקעית בין ערים היא באמצעות רכבת. גם התחבורה הפנים-עירונית מבוססת בחלקה הגדול על רכבות חשמליות ורכבות תחתיות. באוטובוסים נעשה שימוש באזורים נידחים או כפריים, בהם אין תשתית מסילות ברזל, ובשכונות מרוחקות בתוך הערים הגדולות.

קיימות מספר רמות של תחבורת רכבות בגרמניה:

רכבות חשמליות ותחתיות: רכבת תחתית נקראת U-Bahn (קיצור של Unterirdische Bahn, "רכבת תת-קרקעית"), ורכבת חשמלית נקראת Stadtbahn ("רכבת עירונית"). במקרים רבים שתי המערכות משולבות האחת בשנייה, כך שרכבות תחתיות עולות מדי פעם אל מעל לקרקע ולהיפך. הרכבות החשמליות פועלות באזורים עירוניים, ולעתים אף מקשרות ערים מרוחקות יחסית: בין בון וקלן, למשל, קיים קו רכבת חשמלית שאורכו כ-50 קילומטרים.
S-Bahn: זהו קיצור של Stadtschnellbahn ("רכבת עירונית מהירה"). זוהי רכבת רגילה אשר מחברת בין ערים קרובות ועוצרת בכל תחנה, כשתחנות ה-S-Bahn קרובות מאוד האחת לשנייה.
RB: קיצור של Regional Bahn ("רכבת אזורית"). רכבת זו אינה עוצרת בכל תחנה.
RE: קיצור של Regional Express ("רכבת אזורית מהירה"). רכבת זו עוצרת אך ורק בתחנות הראשיות ביותר, והיא נוסעת לטווחים ארוכים יחסית.

הרכבות שלעיל משתייכות לרשת ה-Nahverkehr ("תחבורה אזורית"). צבען של רכבות אלו כמעט תמיד אדום. הרכבות הבאות משתייכות לרשת ה-Fernverkehr ("תחבורה למרחקים"), וצבען כמעט תמיד לבן:

IC ו-EC: קיצור של InterCity ו-EuroCity, בהתאמה. אלו הן רכבות מהירות, העוצרות בערים גדולות בלבד. רכבות ה-IC מוגבלות לגרמניה, ואילו רכבות ה-EC מגיעות גם לערים סמוכות שמעבר לגבול.
ICE: קיצור של InterCity Express. אלו הן הרכבות המהירות ביותר בגרמניה, ומהירותן מגיעה לכ-300 קמ"ש, בדומה לרכבות המהירות ביפן ובצרפת. בדרך כלל משתמשות רכבות ה-ICE ברשת מסילות ברזל ייחודית, אשר אינה מקבילה לרשת של שאר הרכבות. רכבות ה-ICE עוצרות בערים גדולות בלבד, אך גם בערים קטנות יותר המשמשות כמרכז של אזור גיאוגרפי גדול.

בשנת 1991 הונהג לראשונה בעיר דרמשטט (Darmstadt) שבהסה "כרטיס הסמסטר" (Semesterticket), המאפשר לסטודנטים לנסוע באופן בלתי מוגבל בתחבורה הציבורית באזור תמורת תשלום סכום קטן עם תחילת הסמסטר. התשלום עבור הכרטיס כלול בדרך כלל באגרת הלימוד המשולמת לאוניברסיטה, ולסטודנט לא קיימת אפשרות לוותר על הכרטיס. הכרטיס מונהג ברוב גרמניה (אך לא בכולה), ונהליו, מחירו וגודל האזור בו הוא תקף משתנים בצורה קיצונית מאוניברסיטה לאוניברסיטה.

[עריכה] תחבורה פרטית

שלט דרכים על אוטוסטרדה גרמנית

מערכת הכבישים הגרמנית הפכה לשם דבר, אם כי תקופת הזוהר של האוטוסטרדות הגרמניות הייתה בשנות ה-60 וה-70 (לחצו כאן למפה של רשת האוטוסטרדות הגרמנית). חלק מהכבישים המהירים בגרמניה לא מוגבלים במהירות הנסיעה. כמות הכבישים שלא כוללים הגבלת מהירות פחתה בצורה דרמטית מתחילת שנות ה-70 עם העלייה במחירי הדלק בעולם והתגברות החששות מנזקים סביבתיים. כיום, עקב ריבוי כלי הרכב ומחסור בתקציבים לבניית כבישים חדשים, קיימת צפיפות גדולה ביותר על חלק מכבישי המדינה, ופקקי תנועה הינם מראה נפוץ.

עד לשנת 2004 הייתה גרמניה אחת המדינות היחידות באירופה בהן הנסיעה ברוב המוחלט של הכבישים הייתה בחינם. ביום הראשון של שנת 2005 הונהגה אגרה למשאיות בלבד בכל הכבישים המהירים בגרמניה. רישום המשאיות והגבייה נעשים בצורה אלקטרונית לגמרי, בדומה לכביש 6 בישראל. הנהגת האגרה לוותה במחלוקת קשה ובשורה של בעיות טכניות אשר גרמו לדחייה רב-פעמית של המועד המתוכן להנהגת האגרה, ב-2003. חברות ההובלה טענו שיתקשו לעמוד בנטל התשלומים, במיוחד באותה העת (אמצע 2005), כשמחירי הדלק שברו שיאים חדשים בגרמניה וכשהמיתון הכלכלי גרם לקנייה פחותה של מוצרים. רבים מאזרחי גרמניה מודאגים מהאפשרות (הסבירה) שבעתיד הקרוב תונהג אגרה גם עבור מכוניות פרטיות.

גרמניה היא מייצרניות הרכב הגדולות בעולם. כמה חברות רכב גרמניות הוקמו עוד בראשית ימי המכונית, בעיקר באזור שטוטגרט, אשר הפכה עד מהרה למרכז תעשיית הרכב באירופה, ומקימיהן - קרל בנץ (חברת מרצדס-בנץ), גוטליב דיימלר (דיימלר-קרייזלר) ופרדיננד פורשה (פורשה; הלה היה אוסטרי אך עבד בעיקר בגרמניה) - היו מחלוצי תעשיית הרכב בעולם. רכבים גרמניים הינם מהנמכרים ביותר בעולם, וחברות הרכב הגרמניות הגדולות (השלוש שהוזכרו וכן פולקסוואגן, חברת הרכב הגדולה באירופה, BMW, אאודי ואופל) מתחרות בהצלחה בתעשיית הרכב האמריקנית והיפנית.

נכון לשנת 2005 רובם המוחלט של הרכבים הנמכרים בגרמניה הם מתוצרת גרמנית. הרכב הלא-גרמני הנמכר ביותר (פורד) נמצא במקום השמיני בלבד במצעד המכירות; הרכב הצרפתי הנמכר ביותר בגרמניה, פז'ו, נמצא במקום ה-20 בלבד, והרכב היפני - טויוטה - במקום ה-30. רכבים מתוצרת פולקסוואגן הם הנמכרים ביותר בגרמניה, בהפרש ניכר מהמקום השני והשלישי (BMW ומרצדס).

שיעור תאונות הדרכים בגרמניה הינו בינוני. מספר ההרוגים בתאונות דרכים נמצא בירידה מתמדת מאז שנות ה-90 ובשנת 2005 עמד על 5,300.

כברבות ממדינות אירופה, גם בגרמניה נפוץ השימוש באופניים. ברשותו של כמעט כל אדם זוג אופניים אחד לפחות, ואין ספור דרכי אופניים מסומנות בצורה ברורה ברוב הערים ובדרכים הבין-עירוניות.