Who's Next
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| Who's Next | ||
|---|---|---|
 |
||
| אלבום מאת המי | ||
| יצא לאור | 31 ביולי, 1971 | |
| הוקלט | מרץ- מאי, 1971 | |
| סוגה | {{{ז'אנר}}} | |
| אורך | 42:15 | |
| חברת תקליטים | Decca, MCA, Polydor | |
| מפיק(ים) | {{{מפיק}}} | |
| כרונולוגיית המי | ||
| Live at Leeds (1970) |
Who's Next (1971) |
Quadrophenia (1973) |
| האלבום ב-allmusic | ||
| [{{{amg2}}} האלבום ב-allmusic] | ||
| האלבום ב-Mooma | ||
Who's Next הוא אלבומה השישי של להקת הרוק הבריטית המי משנת- 1971. רבים סוברים כי זהו אלבומה הטוב ביותר של הלהקה.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] לאחר פרויקט "Lifehouse"
מקורותיו של האלבום התחילו לאחר ההצלחה האדירה של אופרת הרוק טומי שנכתבה בידי פיט טאונסנד, הגיטריסט ומנהיג הלהקה. לאחר ההצלחה המסחררת שהגיעה עם האלבום, החליט טאונסנד לעבוד על פרויקט נוסף, שיענה על השם "The Lifehouse Project". המטרה הייתה ליצור אלבום שישלב אופרת רוק עתידנית, הקלטות במהלך הופעה ומוזיקה שתותאם לתסריט מוכן לסרט. הפרויקט המופרך והמורכב גרם למשברים ולמתחים בקרב חברי הלהקה, ולהתמוטטויות עצבים קשות בקרב מנהל הלהקה, קית' למברט, וטאונסנד.
לאחר שויתרה על הפרויקט, הלהקה חזרה לאולפן ההקלטות במטרה להתחיל מחדש. על אף שהרעיון לפרויקט המקורי ננטש, מספר שירים ונסיונות נותרו כחומרים לאלבום עליו תכננו לעבוד: שורה מהשיר- Pure And Easy שבפי טאונסנד הייתה הציר המרכזי בפרויקט, הועברה לשיר- The Song Is Over, שנכנס לאלבום הסופי. אחד מהרעיונות הראשוניים לפרויקט שכללו העברת נתוני סאונד מוסנתזרים של אנשים בקהל כחלק מהרצועות המוזיקליות, שוחזרו בקטעי מוזיקת רקע לשיר- Baba O'riley. המעבר מהרעיון הפשטני לנושא יותר מוגבל יצרה חופש יצירתי חדש אצל הלהקה: בעוד שמספר רב של אלבומים של הלהקה התבססו על עלילה מוגדרת, באלבום זה התנסתה הלהקה ביצירת שירים שכל אחד בעל תבנית עצמאית.
[עריכה] השירים והארגון
עם צאתו, זכה האלבום במהירות להוכרה על היחודיות והדינמיקה במוזיקה שבו. הוא יצא בתקופה בה הייתה התקדמות בפיתוח הסאונד והמעבר לשימוש נגיש יותר בסינתסייזר והתוצאה הייתה אלבום בעל סאונד ייחודי וחדשני לאותה התקופה, אם כי לא התקבל בברכה אצל חלק מהמעריצים האדוקים של הלהקה. על אף הדומיננטיות של המוזיקה האלקטרונית באלבום, קיימות נגיעות אקוסטיות בחלק מהשירים, והשירה של דלטריי נודדת בין קטעים עוצמתיים ומחוספסים לבין שירה שקטה והרמונית.
טאונסנד השתמש בסוג המיושן של הסינתסייזר שהתבסס על קלידים אלקטרוניים באופנים שונים: באפקט של המיה שניכר במספר רב של שירים, בעיקר בשיר הפותח באלבום, Baba O'riley, ובשיר החותם, Won't Get Fooled Again, בעוד במקומות אחרים היה שימוש בצלילים עדינים יותר כמבואה לשירים, כמו ב- Bargain, או בצלילים נסיוניים כמו בשיר- The Song Is Over, שהפתיחה בו מזכירה רתיחה של קומקום חשמלי. השימוש בסינתסייזר לא פסח על הגיטרות, שכן טאונסנד השתמש בו כדי לווסת את את הסאונד הצווחני של הגיטרות בחלק מהשירים כמו ב- Going Mobile, ובסוף השיר השתמש באמצעי הסינתסייזר כדי ליצור צליל של בעבוע באמצעות הגיטרה.
האלבום נפתח עם השיר החדשני- Baba O'riley, שעליו מבצע טאונסנד בקלידים וסולו בכינור בידי דייב ארבוס. שם השיר הוקדש לכבוד הגורו של טאונסנד, מההר באבא, והמלחין בעל ההשפעה עליו, טרי ריילי. השיר הציג את העבודה הנסיונית של טאונסנד על סינתסייזר יחד עם המרקמים המסורתיים של מוזיקת הרוק הכבד של המי. שירים ידועים נוספים כוללים את הבלדה המסעירה, Behind Blue Eyes, והשיר החותם את האלבום, שיר המהפכה ההרסני של הלהקה, Won't Get Fooed Again.
[עריכה] עטיפת האלבום
תמונת האלבום מראה את חברי הלהקה רגע לאחר שסיימו להשתין על מבנה בטון במרכז מכתש. נהוג לשייך את התמונה למונולית שמתגלה על הירח בסרט 2001: אודיסיאה בחלל. המבנה עצמו קיים במכרה הפחם שבמחוז דורהם באנגליה. בשנת- 2003, ערוץ VH1 בחר בתמונה במקום השני ברשימת "עטיפות האלבומים הגדולות ביותר".
עיצובים מוקדמים לעטיפת האלבום כללו תמונות גרוטסקיות של עירום נשי, והן אכן פורסמו בהזדמנויות אחרות, אך לא הופיעו על האלבום עצמו. עטיפה אלטרנטיבית לאלבום מציגה את מתופף הלהקה, קית' מון, לבוש במחוך שחור, אוחז בשוט מעור עם פאה בלונדינית לראשו.
[עריכה] הוכרה
Who's Next הפך להצלחה אדירה, הן מסחרית והן בביקורות שקיבל. במדריך לצרכן של רוברט כריסטגאו נכתב: "עם הגיטרות האקוסטיות ומקצב התיפוף בו, זהו לא עוד אלבום רוק כבד מלוטש כמו "טומי", יש בו יותר עסיסיות מ- Live at Leeds, ויש בו שימוש בסינתסייזר לגיוון הכוח של שלושת הנגנים, ולאו דווקא בשביל להציג את המוזיקה כיותר אומנותית." כריסטגאו נתן לאלבום ציון 'A'.
בסוף- 1971, כשיצא הסקר הראשון של "Pazz & Jop Critics", האלבום זכה ללא כל תחרות במקום הראשון, משאיר את האלבום שאחריו בהפרש של 208 נקודות. במאמר בו נותחו התוצאות, כתב כריסטגאו: "כולם מכתירים את- Who's Next בתור אלבום רוק כבד נהדר, על אף שהוא כולל מספר בלדות, קטעי כינור אומנותיים וכלים סינתסייזרים. מה שכן ברור לכל, שזוהי יצירת המופת היחידה של עולם הפופ השנה."
[עריכה] רשימת השירים
[עריכה] Who's Next (Original 1971 Release)
צד 1
- Baba O'Riley 4:59
- Bargain 5:34
- Love Ain't for Keepin' 2:11
- My Wife (Entwistle) 3:41
- The Song Is Over 6:16
צד 2
- Gettin' in Tune 4:50
- Going Mobile 3:43
- Behind Blue Eyes 3:39
- Won't Get Fooled Again 8:38
שירי בונוס בהוצאה משנת- 1995:
- 10. Pure and Easy - 4:22
- 11. Baby Don't You Do It (Holland-Dozier-Holland) - 5:14
- 12. Naked Eye - 5:31
- 13. Water - 6:25
- 14. Too Much of Anything - 4:25
- 15. I Don't Even Know Myself - 4:56
- 16. Behind Blue Eyes - 3:28
כל שירי הבונוס שיצאו בהוצאה המחודשת לא יצאו לאור בעבר בשום פורמט, מלבד שירים 12 ו- 15.
[עריכה] Who's Next- deluxe Edition (2003)
[עריכה] Disc One
Original 1971 album
- 1. Baba O'Riley
- 2. Bargain"
- 3. Love Ain't for Keepin'
- 4. My Wife
- 5. The Song is Over
- 6. Gettin' in Tune
- 7. Going Mobile
- 8. Behind Blue Eyes
- 9. Won't Get Fooled Again
Out-takes
- 10. Baby Don't You Do It
- 11. Gettin' in Tune (previously unreleased)
- 12. Pure and Easy
- 13. Love Ain't for Keepin'
- 14. Behind Blue Eyes
- 15. Won't Get Fooled Again (previously unreleased)
[עריכה] Disc Two
Live at the Young Vic Theatre, London
- Love Ain't for Keepin'
- Pure and Easy
- Young Man Blues
- Time is Passing
- Behind Blue Eyes
- I Don't Even Know Myself
- Too Much of Anything
- Gettin' in Tune
- Bargain
- Water
- My Generation
- (I'm a) Roadrunner
- Naked Eye
- Won't Get Fooled Again
[עריכה] קרדיטים
- פיט טאונסנד- גיטרה חשמלית, פסנתר וסינתסייזר.
- רוג'ר דלטריי- שירה
- ג'ון אנטוויסל- גיטרה בס, שירה ב- My Wife
- קית' מון- תופים
- דייב ארבוס - כינור ב-Baba O'riley
