גיטרה חשמלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

שני דגמים של גיטרה חשמלית

גיטרה חשמלית היא גיטרה בעלת פיקאפים מגנטיים הממירים את תנודות מיתרי המתכת לזרם חשמלי. את האות המתקבל מן הפיקאפים מזינים לתוך מגבר לשם הגברת הצליל. הגיטרה החשמלית היא כלי נגינה מרכזי בבלוז, ברוק ובמטאל. הגיטרה החשמלית הראשונה פותחה בשנת 1931 על ידי אדולף ריקנבייקר.

מנעדה של הגיטרה החשמלית:

[עריכה] היסטוריה

הגיטרה החשמלית המסחרית הראשונה פותחה על ידי אדולף ריקנבייקר (Adolph Rickenbacher) ויצאה לשוק ב-1931. הגיטרות החשמליות הראשונות היו למעשה גיטרות אקוסטיות (בעלות תיבת תהודה ומיתרי מתכת), אשר להן חוברו "פיקאפים" (מיקרופונים שקולטים את תדירות המיתר באמצעות שדה מגנטי) כאשר הצורך בווליומים גבוהים התעורר. המוזיקה הפופולרית בארצות הברית של אותה תקופה הייתה הביג בנד - אלו היו תזמורות גדולות הכללו סקציות של כלי נשיפה וחטיבת קצב, ולכן ניגנו בווליום גבוה מאוד. הגיטרה החשמלית יכלה להתאים את עצמה לסגנון מוזיקה זה וכך צברה פופולריות. הגיטרות יוצרו על ידי חברות שונות, כמו ריקנבייקר, אודיווקס וגיבסון.

הגיטרה החשמלית המוכרת לנו היום (solid-body - ללא תיבת תהודה), הינה גיטרה חשמלית הבנויה מעץ מלא, יוצרה לראשונה בצורה מסחרית על ידי ליאו פנדר בשנת 1949. הדגם נקרא "איסקוייר", שהייתה גיטרה בעלת פיקאפ יחיד. לאחר מספר שנים, נוסף עוד פיקאפ והשם שונה ל"ברודקאסטר" ולאחר מכן שמו שונה ל"טלקאסטר" מפני ש"גרץ'" החלו לייצר קודם לכן דגם שנקרא "ברודקאסטר" ונוצר בלבול.

ב-1952 יצא לשוק דגם גיטרה נוסף, על ידי חברת גיבסון, הנקרא לס פול, אשר זכה להצלחה גדולה ביותר; וב-1954, יצא לאור הדגם סטראטוקסטר (הנקרא בקיצור "סטראט"), אשר זוכה להצלחה מסחררת החל משנות ה-60 ועד ימינו. ה"סטראטוקסטר" וה"לס פול" הן אבות הטיפוס לרוב גיטרות ה"solid body" שמיוצרות מאז. הדגמים הנ"ל מיוצרים עד היום אבל בגלל שינויים בתהליכי הייצור ובבעלות על החברות וכן בשל התיישנות העץ (שמשפרת את הצליל בגיטרות איכותיות), אין אחידות ברמתם של דגמים זהים מתקופות שונות.

[עריכה] טכניקת הנגינה

טכניקת הנגינה בגיטרה חשמלית שונה מטכניקת הנגינה בגיטרה קלאסית. הגיטרה החשמלית מאפשרת שליטה מלאה בצליל הנגינה. השליטה מתחלקת לשתי קטגוריות. הראשונה, אפשרויות האפקטים המולבשים על הצליל הרגיל של הגיטרה והשנייה, טכניקות נגינה כמו שליטה בפידבק, גשר הטרמולו (ברוב הגיטרות הנפוצות היום), טכניקות פריטה שונות וכו'. בגיטרה חשמלית, בניגוד לגיטרה קלאסית, אין כמעט שימוש באצבעות יד ימין ובציפורניים (מלבד גיטריסטים כמו מארק נופלר מהדייר סטרייטס. ראה פינגר סטייל). כל התווים מנוגנים בדרך כלל בעזרת מפרט על מנת לשלוט בצליל היוצא בצורה מלאה. כמו כן, ישנן תוספות שונות לנגינה, מעין "מיני-טכניקות", אשר מעשירות את הצליל, כגון טפינג (tapping) שפותחה על ידי אדי ואן היילן, חסימה (muting) וכיו"ב (ר' ערך פריטה בגיטרה).

טכניקת הנגינה בגיטרה חשמלית פותחה על ידי אומני הבלוז האינסטרומנטאלי בשנות הארבעים והחמישים, והתפתחה לכיוונים שונים. הן במוזיקה הנאו-קלאסית והן במוזיקת הג'אז, כאשר גיטריסטים מושכלים כמו ווס מונטגאמרי פיתחו טכניקות אלתור שונות על גיטרה, כמו Chord melody, נגינה באוקטבות ועוד. עד להופעתם של גיטריסטים כמו מייקל אנג'לו באטיו ואינגווי מלמסטין שחיברו את המודוסים הקלאסיים למוזיקת המטאל ופיתחו יכולת נגינה במהירויות גבוהות במיוחד (מה שמכונה "גיטר שרדר").