אפיגרפיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אפיגרפיה (ביוונית: επιγραφή) הוא ענף במדע הארכיאולוגיה העוסק במיון ובחקר של כתובות ותחריטי סימנים ואותיות על גבי אבן, מתכת, חרס וחומרים דומים. תחום זה נבדל מתחומי המחקר של כתבי יד עתיקים, שנכתבו בדיו על נייר, עור, גוויל, קלף או פפירוס, תחומים הנקראים פאפירולוגיה ופלאוגרפיה. ענף האפיגרפיה מהווה את אחד מעמודי היסוד של המחקר הארכאולוגי המודרני.
האפיגרפיה עוסקת הן בחקר בלשני של הכתוב והן בניתוח כתובות אלו כמסמכים המעידים על אירועים היסטוריים ועל חיי התרבות בתקופות קדומות.
מדע האפיגרפיה החל להתפתח מהמאה ה-16 והלאה. בראשיתו הוא התמקד בכתובות בשפה הלטינית. בין חשובי החוקרים בתחום זה ניתן למנות את וילהלם הנצן, בארטלומיו בורגסי, ותאודור מומזן. האחרון היה היוזם של אוסף הכתובות הלאטיניות, ("Corpus Inscriptionum Latinarum") אוסף רב כרכים שהחל לצאת לאור בגרמניה בשנת 1863, שמכיל את כל הכתובות הלטיניות הידועות, ומקבצן לעבודה אחת. עד היום יצאו כ-20 כרכים, המכילים כ-180,000 כתובות מעובדות, מנותחות ומתורגמות.
ענף ארכיאולוגי הקשור לאפיגרפיה הוא הנומיסמטיקה, העוסק בחקר המטבעות.
[עריכה] לקריאה נוספת
- האנציקלופדיה העברית, כרך ה', ראו ערך אפיגרפיה, עמ 188, כרך כ', ראו ערך כתובות, עמ' 1108- 1109, הוצאת ספריית הפועלים, 1988.
