גדעון לוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

גדעון לוי בלווית מיקי קרצמן בעת עבודה על כתבה

גדעון לוי, עיתונאי ופובליציסט ישראלי הכותב בעיתון "הארץ". לוי בעל טור בשם "אזור הדמדומים" במוסף השבועי, המסקר מאז שנת 1988 את הסבל הנגרם לאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה עקב פעולותיה של מדינת ישראל ובעיקר צה"ל והמתנחלים. יש שאינם מקבלים את תיאורו לסכסוך הישראלי פלסטיני, המתמקד כמעט רק בנקודת המבט הפלסטינית.

[עריכה] תולדות חייו

בוגר בית הספר התיכון עירוני א' בתל אביב. בין השנים 1978 - 1982 היה עורך וכתב בגלי צה"ל, ולאחר מכן עוזרו ודוברו של שמעון פרס. בנוסף לעבודתו כעיתונאי, הוא מרצה במכללה החברתית-כלכלית. היה נשוי לעיתונאית שרית ישי. מתגורר ברמת אביב.

[עריכה] פעילותו העיתונאית

לוי נוהג מדי שבוע, ברציפות מאז 1988, לצאת לשטחים בליווי הצלם מיקי קרצמן ולתעד את יחסה של ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית, כפי שהוא נראה מנקודת המבט של הפלסטינים (בדרך כלל נקודת המבט של הפלסטיני הבודד או המשפחה הפלסטינית שבה עוסקת הכתבה). בלשונו של לוי, הוא בא "לספר את הסיפור כפי שהוא מתגלה לעיניי ולצערי, לא מתגלה לעיניי מרבית הישראלים, שלא יודעים או לא רוצים לדעת מה קורה בשטחים" ^[1]. לוי תיאר את מטרת כתיבתו:

"אני כותב בעיתון ישראלי, לישראלים, לא לפלסטינים. אני כותב לישראלים שרוצים לקרוא על מה שעובר על העם הפלסטיני שתחת הכיבוש הישראלי. אני כותב את הדברים מנקודת ראות ישראלית, שלא לומר מנקודת ראות פטריוטית בעיני עצמי. אני כותב בעיקר על מה שאנחנו מעוללים להם, לא כדי לעזור להם, לא כדי לעזור למישהו, אלא רק כדי שנדע" ^[2].

בסדרת מאמריו "אזור הדמדומים" מתבונן לוי במצבים אליהם מגיעים הפלסטינים בשל המלחמה והמאבקים הפוליטיים. לוי סוקר את התוצאות האנושיות של החלטות המתבצעות בדרג הצבאי או המדיני, ושאותן התקשורת אינה שׂשׂה לסקר. מרבית מאמריו עוסקים באזרחים חפים מפשע שנקלעו באקראי לזירות קרב בין הכוחות הישראלים לכוחות הפלסטינים. לוי בוחן בעין ביקורתית את התנהלותה של ישראל בשטחי יש"ע - הריסת בתים, פגיעה ברכוש, פציעה במזיד ובשוגג, טיפול רפואי שנמנע, חווית העקירה והפליטוּת - כל אלה זוכים לסיקורו של לוי.

כתיבתו הפובליציסטית עוסקת בעיקר ביחסי יהודים-ערבים, אך גם במגוון נושאים נוספים. לעתים קרובות הוא מבטא בכתיבתו עמדות נון-קונפורמיסטיות, כגון הגנה על זכויות החרדים ברמת אביב, זכויות האסיר יגאל עמיר, תמיכה במעשהו של חננאל דיין ^[3] שבחר שלא ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל ועוד. כדוגמה לכתיבתו הפובליציסטית, נביא את דבריו בפתח מאמרו העוסק במבצע גשמי קיץ:

דגל שחור משחור מתנוסס מעל לפעולה ה"מתגלגלת" בעזה. ככל שהפעולה "מתגלגלת" יותר, הדגל משחיר והולך. "גשמי הקיץ" שאנו מנחיתים על רצועת עזה אינם רק חסרי תוחלת, אלא בראש וראשונה בלתי לגיטימיים בעליל. לא לגיטימי לנתק 750 אלף בני אדם מזרם החשמל; לא לגיטימי להרוס גשרים ותשתיות; לא לגיטימי לקרוא לכ-20 אלף תושבים לברוח מבתיהם ולהפוך את עיירתם לעיירת רפאים; לא לגיטימי לחדור לשמים הטריטוריאליים של סוריה; ולא לגיטימי לחטוף חצי ממשלה ורבע פרלמנט.

מדינה שנוקטת צעדים כאלה אינה מבחינה עוד בינה לבין ארגון טרור. ככל שמחריפים הצעדים הללו ונעשים מפלצתיים (ומטופשים) יותר, כך נשמט כליל הבסיס המוסרי שלהם ומתחזק הרושם שממשלת ישראל איבדה את עשתונותיה. עכשיו צריך לקוות שהפוגת סוף השבוע, אם ביוזמת מצרים ואם ביוזמת ראש הממשלה - ובכל מקרה למורת רוחם של רוני דניאל וצה"ל, תביא לשינוי כיוון רדיקלי. (הארץ, 2.7.06)

גדעון לוי אינו דובר ערבית, שפתם של מושאי כתיבתו. לכן, מסתייע במתורגמנים מקומיים. כאשר נשאל על כך אמר: "זה המחדל הגדול שלי. היה לי מורה פרטי ובמשך שנה הצלחתי לקלוט רק מילה אחת, שהיא תודה. (שגם ידעתי אותה לפני כן)" ^[4].

בביקוריו התכופים ביהודה ושומרון, לפגישות עם מרואייניו, יש סכנת חיים, עליה אמר לוי: "הסכנה עדיין מצדיקה את מה שנראה בעיניי, כמשימה עיתונאית חשובה שלא לומר, קדושה" ^[5]. דוגמה לסכנה זו היא מקרה שבו ירו חיילי צה"ל לעבר מונית ממוגנת שבה נסע סמוך לטול כרם ^[6].

בשנת 2004 קיבץ לוי את סדרת מאמריו "אזור הדמדומים" בין השנים 1988 - 2003 לספר בשם "אזור הדמדומים - חיים ומות תחת הכיבוש הישראלי", בהוצאת בבל.

לוי היה שותפו של חיים יבין בסדרה התיעודית "גחלת לוחשת" על עליית יהודי ברית המועצות.

בנוסף לכתיבתו ב"הארץ" עסק לוי בראיונות טלוויזיוניים בערוץ 3 של הטלוויזיה בכבלים. על סגנונו כמראיין הוא אומר "אני משתדל להקשיב ולא להקשות, לא כשהמרואיין הוא רחבעם זאבי או יהודה עציון ולא כשהוא חיים הנגבי או אורי אבנרי" ^[7]. בשנת 1998, לפני הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה, ראיין לוי את אהוד ברק במסגרת תוכניתו ב"תבל". בראיון זה שאל לוי את ברק מה היה עושה לוּ נולד פלסטיני. ברק ענה כי "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור". ראיון זה הוא בין הנודעים שערך לוי, בשל הסערה שעוררה התבטאות זו של ברק.

[עריכה] פרסים

לוי זכה בכמה פרסים ישראליים ובינלאומיים לעיתונות ביניהם:

אות זכויות האדם על שם אמיל גרינצוויג, 1996.
פרס העיתונות הישראלית, 1998.
פרס לייפציג לתקשורת, 2002.

[עריכה] הפולמוס סביב כתיבתו

כתיבתו של לוי מעוררת פולמוס נרחב, הבא לידי ביטוי בתגובות חוזרות ונשנות למאמריו במדורי המכתבים למערכת של "הארץ", כמו גם באמצעי תקשורת אחרים. אף שעבודתו זיכתה אותו בהערכה, בפרסים ובאותות הוקרה רבים בארץ ובעולם, הרי מבקריו של לוי מתקשים להשלים עם התמונה שהוא מציג, המתמקדת בנקודת המבט של הפלסטינים, הסובלים ממעשי ממשלת ישראל ושלוחיה - הממשל הצבאי, צה"ל והמתנחלים.

עמוס שוקן, המו"ל של "הארץ" התייחס לכתיבתו של לוי (במענה לביקורת של עירית לינור):

"את דיווחיו של גדעון לוי צריך, לדעתי, לקרוא בעיקר כתיאור השפעת הכיבוש הישראלי בשטחים על חיי הפלשתינים. אני מקווה מאוד שהוא כן ייסע מאה מטר להציל חייו של מתנחל, אבל עד שיעמוד במבחן הזה אני מוכן להסתפק בכתבות שלו. לדעתי חובתו של כל אזרח ישראלי לדעת את הדברים האלה, ואין, לדעתי, בכתיבה הזאת או בפרסום הדברים האלה שום דבר שמאלני רדיקלי או אנטי-ציוני. יש שם אנשים, יש להם חיי יום-יום מזופתים, והכיבוש הישראלי הוא אחד הדברים המשמעותיים ביותר בחייהם. אני חושב שאנו צריכים להיות מסוגלים להתייחס לעניין הזה גם מבלי לראות בשורש הרע את סירובם של הפלשתינים לוותר על זכות השיבה. אבל אולי אני טועה" ^[8].

מבקריו טוענים כי אינו מאמת את הגרסה הפלסטינית ונוטה לאמצה ללא בדיקה. בשיחה אתו התייחס לוי לטענות אלה ואמר "שקרים מופצים לצערי, משני הצדדים. אבל, כשאני עומד מול מיטת תינוק פלסטיני שחייל ירה בו, או מול יולדת שאיבדה את ולדה, [משום שצה"ל] לא נתן לה לעבור, או כשאני עומד במחסום קלאנדיה, ורואה איך נוהגים החיילים בזקנים, שיכלו להיות סביהם וסבתותיהם - אין עוד שאלה מי דובר אמת ומי משקר" ^[9].

הסתייעותו במתורגמנים, בעיקר כאלו המזוהים עם תנועת הפת"ח, משמשת את מבקריו הטוענים שדיווחיו לוקים בחסר, שכן אינם משקפים את כלל רבדיה של החברה הפלסטינית. דוגמה לביקורת בתחום זה מופיעה בדבריה של עירית לינור על לוי: "כל הקריירה שלו נגועה בחלטוריזם, מכיוון שהוא אחד הכתבים היחידים בעולם לעניינים ערביים, שלא יודע ערבית, לא מבין ערבית ולא קורא ערבית. מתרגמים לו סימולטנית, וזה מספיק. לטעמי, זו עיתונות חובבנית" ^[10].

ראיון של לוי לקול ישראל בעקבות הלינץ' שנעשה בשני חיילים ישראלים אשר נכנסו בטעות לרמאללה, ובו נתן את ההקשר הקונצפטואלי והפוליטי למעשה הלינץ', הביא למאמר ביקורת בשם "מבחן הלינץ'", שפרסם העיתונאי נחום ברנע בכתב העת "העין השביעית" (גליון 29). בין השאר כתב ברנע על לוי "תהילתו נבנתה על רגשות האשם של קוראיו. לוי הוא אמא תרזה, ליתר דיוק, פוזה של אמא תרזה". ברנע הוסיף כי אירועי אוקטובר 2000, היו ללוי "שעה של מבחן משולש: איזה עיתונאי אתה? איזה בן-אדם אתה? איזה ישראלי אתה...? לוי קפץ בקושי מתחת לרף". בהמשך מאמרו תקף ברנע גם את עמירה הס ויגאל סרנה. מאמרו של ברנע זכה לתגובות נזעמות של לוי ^[11] ושל אמנון קפליוק ^[12].