הדיקטטור הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הדיקטטור הגדול

שם הסרט במקור:	The Great Dictator
בימוי:	צ'רלי צ'פלין, Wheeler Dryden
הפקה:	צ'רלי צ'פלין
תסריט:	צ'רלי צ'פלין
שחקנים ראשיים:	צ'רלי צ'פלין, פולט גודארד, ג'ק אוקי
מוזיקה:	Meredith Willson
חברת הפצה:	United Artists
תאריך יציאה לאקרנים:	1940
משך הקרנה:	124 דקות
שפת הסרט:	אנגלית
תקציב:	$2,000,000
דף הסרט ב-IMDb

הדיקטטור הגדול (The Great Dictator באנגלית) (1940) הוא סרט שבוים ונכתב על-ידי צ'רלי צ'פלין, שגם כיכב בו כשחקן. צ'פלין גם הפיק את הסרט (עם המפיק השותף Carter DeHaven) וגם היה אחד מכותבי המוזיקה המקורית של הסרט. הסרט לועג למשטרים הדיקטטורים של אירופה בשנות ה-30, ויוצא במיוחד כנגד היטלר בגרמניה הנאצית והפאשיזם באיטליה. הסרט יצא לאקרנים ב-15 באוקטובר 1940.

צ'פלין מגלם שתיים מהדמויות בסרט, הדיקטטור והספר היהודי. בנוסף לו שיחקו פולט גודארד, שהייתה אשתו של צ'פלין באותה עת, ג'ק אוקי, רג'ינלד גרדינר, הנרי דניאל ובילי גילברט.

פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.

[עריכה] עלילה

עלילת הסרט מספרת על ספר יהודי החי במדינה הדמיונית "טומאניה" (בת דמותה של גרמניה). הספר משתתף במלחמת העולם הראשונה, ובה הוא עוזר לטייס טומאני פצוע בשם שולץ לעבור בטיסה ממקום הקרב למקום בטוח. כלי הטיס מתרסק והספר נחבט בראשו ומאבד את זכרונו. במהלך השנים שבהן היה הספר מאושפז בבית החולים הצבאי כשהוא סובל מאיבוד זיכרון, ה"פוי" (פראפרזה לכינוי "פיהרר") אדנואיד הינקל עלה לשלטון והטיל מגבלות על היהודים. הספר (שדומה במראהו לפוי הינקל) בורח מבית החולים וחוזר לאזור מגוריו, שכעת נמצא בגטו. הספר מסתבך עם חיילי פלוגות סער והמצב מגיע לכך שהם רוצים להרוג אותו, אבל ברגע האחרון מגיע שולץ, הטייס שהספר הציל במלחמה ובינתיים נהיה מפקד בכיר בפלוגות הסער, מזהה את הספר ומציל אותו. בינתיים, הפוי הינקל זומם לפלוש לאוסטרליץ' (בת דמותה של אוסטריה), אבל מסתבר שגם מנהיג בקטריה (בת דמותה של איטליה) בנזינו נפלוני (בן דמותו של בניטו מוסוליני) רוצה את אוסטרליץ'. נפולוני מבקר בטומאניה, שם הינקל נכשל בנסיון להפחיד אותו בתצוגה צבאית ונכשל גם נסיון לנצח את נפולוני באמצעות פסיכולוגיה בפגישה בין שניהם. נפולוני מציע להינקל הסכם שלפיו הכוחות של שניהם יסגו מגבול אוסטרליץ' אך הינקל רוצה שקודם נפלוני יסיג את הכוחות שלו מהגבול ואחר-כך יחתם ההסכם ואילו נפולוני רוצה שקודם יחתם ההסכם ולאחר-מכן הכוחות יסגו מהגבול. בסוף הינקל חותם על ההסכם אולם ללא כוונה לקיימו. בסוף הסרט, כשהינקל כבר כמעט פולש לאוסטרליץ', הוא מתחלף עם הספר היהודי שבינתיים הוא ושולץ נשלחו למחנה ריכוז. השניים ברחו משם במדי קצינים, אנשים חיפשו אחריהם וכך התחלף הינקל, שרגיל להיות לבוש במדים עם הספר היהודי (שניהם דומים אחד לשני במראה). הספר היהודי שהתחלף עם הינקל נאלץ לפלוש לאוסטרליץ' ושם הוא נשא נאום נלהב בשבח השלום עלי אדמות.

[עריכה] סצנות מפורסמות

הסרט כולל סצינות מפורסמות רבות; צ'פלין מעולם לא היה שחקן של דיאלוג אלא פנטומימאי והמשיך ביצירת סרטים אילמים גם זמן רב לאחר יצירת הסרט המדבר. סרט זה אינו סרט אילם אך הוא כולל כמה מסצינות הפנטומימה המפורסמות ביותר - סצינת הספר שבה צ'פלין מגלם ספר המגלח לקוח לצלילי "המחול ההונגרי" מספר 5 של ברהמס, הסצינה שבה הינקל ונפולוני מתחרים ביניהם כסאו של מי גבוה יותר והסצינה היפה בסרט שבה מחולל הינקל עם כדור הארץ העשוי מבלון מנופח עד שכדור הארץ מתפוצץ בידיו.

צ'פלין מפליא בנאום ג'יבריש מבוסס על השפה הגרמנית שכל כולו לעג לדיקטטורים ולסגנון דיבורו הצורם וההיסטרי של היטלר. בנאום המכונה "דמוקרטי שטאנק", מסביר הינקל את עיקרי תורתו באומרו בין היתר: "דמוקרטי שטונק. ליברטי שטונק. פריי שפראכן שטונק." כאשר מתורגמן מתרגם לאנגלית "הפוי סבור כי הדמוקרטיה היא תועבה. הפוי מגנה את חופש הדיבור" במבטא אוקספורדי מושלם. צ'פלין לועג להיטלר, המחפש את האדם הארי המושלם, במשפט "קודם ניקח את היהודים, אחר כך את בעלי השיער הכהה". בהמשך הדברים, מזכיר הינקל את היהודים ("דר יודה") ומתפרץ בצווחות רמות, ממושכות ותוקפניות על המקרופון תוך נפנופי אגרוף שאינם מותירים מקום לספק באשר לרגשותיו. לאחר קטע ממושך וצעקני זה בנאומו של הפוי, מסתפק המתורגמן לאנגלית בהערה הלאקונית - "הפוי התייחס זה עתה לבעיה היהודית." פרץ ממושך נוסף של צרחות רמות ותוקפניות מצד הינקל, מתורגם לאנגלית, באותה יבושת, כ"בקשר לשאר העולם, אין בלבו של הפוי דבר מלבד שלום." צ'פלין מבקש ללעוג בכך לצביעותה של מכונת התעמולה הנאצית, מחד ומאידך - לאדישות שגילה העולם בתחילת הדרך כלפי כוונותיו של היטלר עליהן הצהיר בריש גלי.

[עריכה] המסר

צ'פלין אינו טורח לנתק בין סרטו ובין אירועי השעה, ואין המדובר באלגוריה כי אם בסאטירה פוליטית. הדמויות בסרט נקראות "אדנואיד הינקל" (אדולף היטלר), "בנזינו נפולוני" (בניטו מוסוליני), גארבאג' (באנגלית: "זבל") הינו בן דמותו של יוזף גבלס ואילו "הרינג" (באנגלית: "דג מלוח") הינו הרמן גרינג.

עם זאת, צ'פלין לא הצליח לחדור לנבכי הנפש הטוטאליטרית. כסאטירה פוליטית המדובר בסאטירה כמעט עדינה ודמותו של הינקל הילדותי ובעל שיגעון הגדלות הינה כמעט נוגעת ללב. בשנת 1940 מעטים במערב חזו את אימי השואה אך במבט לאחור טיפולו של צ'פלין בדיקטטורים ובדיקטטורות הינו כמעט עדין. ברור כי לצ'פלין לא הייתה הפרספקטיבה שיש לנו כעת אך באותה מידה ברור כי הוא לא הצליח לחזות את עומק הברוטליות אליה יכלו היטלר וחבר מרעיו להגיע (למרות שבסרט אמר גארבאג': "זה גורלנו: להרוג את היהודים, להשמיד את כהי השער"). לאחר מלחמת העולם השנייה יצר צ'פלין סאטירה פוליטית אכזרית וחריפה בהרבה בסרטו מסייה ורדו, שהינו סרט חד ונוקב בהרבה מן "הדיקטטור הגדול" (ואולי משום כך אחד מסרטיו הפחות פופולריים והפחות מוקרנים של צ'פלין, על אף שמדובר ביצירת מופת בפני עצמה) ומראה עד כמה גדולה הייתה ההחמצה בעיצוב דמות הדיקטטורים בסרט זה.

חשיבותו ההיסטורית של הסרט הינה בנקיטת עמדה חד משמעית כנגד הדיקטטורים וכנגד היטלר בשעה שבה ארצות הברית שבה פעל צ'אפלין ובה נוצר הסרט, הייתה נייטרלית ורבו בה קולות הבדלנים הקוראים להמנע מלקחת חלק במלחמה.