הטקטיקה של חיל הרגלים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיל רגלים הוא החיל העתיק ביותר שיצרו עמי העולם. משחר לידתו ועד היום חיל זה הוא מהחשובים ביותר בכל צבא. רגלים השתתפו בכל הקרבות החשובים של העולם העתיק, ימי הביניים והעת החדשה. כיום, יחידות רגלים מהוות את עלית הצבא המודרני. הטקטיקה של חיל הרגלים משתנה בהתאם לתנאי השטח, סוג כלי הנשק, היריבים ואף סוגי הנשק שהשתנו במהלך הדורות.
מטרת רוב התמרונים הייתה לנפץ את חזית היריב, להגיע לאגפו ואם אפשר לעורפו. הצד המתגונן ניסה להתנגד לשאיפות אלו על ידי הגדלת עומק המערך והצבת כוחות קלים וניידים יותר באגפיו. עתודה הופיעה רק בשלב מאוחר יותר באימפריה הרומית.
תוכן עניינים |
[עריכה] העת העתיקה
ערך מורחב – הטקטיקה של חיל הרגלים בעת העתיקה
[עריכה] סוגי חילות הרגלים
הרגלים מתחלקים לשלושה סוגים עיקריים:
- חיל רגלים כבד - אלו חיילים שעוטים שריון רב וחמושים בנשק כבד כגון חרבות, חניתות וכיוצא באלה. החיל התחיל להתפתח בשומר והגיע לשיאו בעת העתיקה ביוון ורומא. החיל התחיל לשקוע בימי הביניים לטובת האבירים הרכובים על סוסים. יחד עם זאת, באזורים מסוימים באירופה, דוגמת שווייץ וספרד נשארה מסורת עשירה של חילות רגלים כבדים מהעת העתיקה והם המשיכו לשגשג באזורים אלו עד העלמות השריון. המערך האופייני לרגלים כבדים הוא פלנקס או מבנה אחר שבו החיילים צמודים אחד לשני על מנת לנצל את הפוטנציאל שגלום בשריונם. דוגמה לחי"ר כבד היא ההופליטים היוונים או הלגיונרים הרומאים.
- חיל רגלים בינוני - בדומה לרגלים כבדים, גם רגלים בינוניים עוטים שריון, אך ככלל משקלו קטן יותר מזה של הרגלים הכבדים. הרגלים הבינוניים היו נפוצים בכל רחבי אירופה ואסיה, כולל סין ויפן. תפקידם העיקרי היה תמיכה בחי"ר הכבד, תפיסת משלטים, איוש המצודות ומעברי הרים. יתרונו על החי"ר הכבד היה ביכולת טובה יותר לפעול בשטח משובש דוגמת יערות והרים. מערך אופייני לחיל רגלים בינוני - לחימה במבנה מפוזר מעט, אך יחד עם זאת כזה ששומר על המבנה ההתחלתי. דוגמה לחי"ר הבינוני היא הפלטסטים היוונים.
- חיל רגלים קל - רגלים ללא שריון, או כמעט ללא שריון. חמושים במיני כידונים להטלה, קשתות וכיוצא באלה. תפקידם העיקרי המטרת חצים וקלעים אחרים על האויב ממרחק מה. העדר השריון גרם לכך שהיו פגיעים מאוד להתקפת רגלים כבדים מהם או להתקפת פרשים שהייתה יכולה להסתיים בטבח המוני של הרגלים הקלים. לכן, תמיד שאפו להילחם לצד רגלים כבדים או בשטח משובש שבו פרשים לא יצליחו להגיע אליהם. דוגמה טובה לחי"ר קל היא זו של הווליטים הרומים.
[עריכה] כלי הנשק ומיגון
כלי הנשק הקרים, שאופניינים לתקופה זו הכתיבו במידה מכרעת את הטקטיקה שבה נקטו הלוחמים העתיקים. אפשר לחלק את כלי הנשק האישיים של העולם העתיק לכמה סוגים - מיני חרבות ופגיונות, נשקי מוט דוגמת החנית והרומח וכלי הטלה למינהם דוגמת חץ וקשת, קלע ועוד. לצד כלי הנשק האישיים הופיעו בסוף האלף הראשון לפנה"ס בליסטראות שונות שצבאות אחדים, דוגמת הצבא הרומי השתמשו בהם באופן קבוע בקרבותיהם.
כלי הנשק הכתיבו את הטקטיקה - אם הצבא היה חמוש בקשתות למינהן, הוא נטה להילחם בשטח משובש ובלאו הכי רוב חייליו היו קלים. מאופי כלי הנשק נגזר גם המיגון - חייל שעוטה שריון רב לא מסוגל להשתמש בנשק קל להטלה כי שריונו יפריע לו. אם הצבא הורכב מנושאי חניתות דוגמת הצבא הספרטני, הרי שהועדף החייל הכבד, העוטה שריון רב דוגמת ההופליט. אף שכלי נשק עתיקים נראים דומים, חלו בהם התפתחויות רבות. התפתחויות אלו כפו את שינוי הטקטיקה.
[עריכה] רגלים כבדים
רגלים כבדים שאפו להילחם בשטח מישורי ללא קפלי קרקע. הסיבה לכך נעוצה בשריונם - אדם שעוטה שריון כבד מתקשה לנוע בשטח משובש. בנוסף לכך, השריון הכבד הפריע לחייל לנוע בחופשיות בשדה הקרב והוא היה חשוף לפגיעת להסתערות פרשים ולירי של רגלים קלים. לכן, רגלים כבדים שאפו להילחם בקבוצות גדולות, כשהם מוגנים במגנים של חבריהם לשורה. כשרגלים כבדים פגשו רגלים כבדים בשדה הקרב, הם הסתדרו בשורות צפופות וניסו להכריע את המערכה בכובד משקלם. ההבדלים בין הרגלים השונים באו לידי ביטוי בעומק המערך וצפיפותו. חיילים שהיו חמושים בנשקי מוט שונים דוגמת ההופליטים נטו להסתדר במערכים צפופים יותר כי החנית הארוכה הייתה קשה לתמרון ולכן, החייל היה נתון לסכנה גדולה יותר אם בודד מהמערך. חיילים שחומשו בכלי נשק קצרים יותר דוגמת הלגיונרים נטו להסתדר במבנים פזורים יותר.
כששני מערכים זהים התנגשו, הניצחון היה מובטח לצד בעל המשמעת העדיפה ובעל העדיפות מספרית. על מנת להתגבר על חיל גדול יותר, היה צורך להיערך במערך שונה מזה של היריב. ככלל, ככל שהמערך צפוף יותר, כך הוא נוקשה יותר וכושר תמרונו קטן יותר. לכן, הלגריונרים הצליחו להביס בדרך כלל את הפלקס שניצבה מולם. הלגריונרים שהיו גמישים יותר, הצליחו לתמרן בצורה טובה יותר ולהגיע לאגפי הפלנקס ואפילו לעורפה.
[עריכה] רגלים בינוניים וקלים
רגלים קלים היו נטבחים אילו הרגלים הכבדים היו מצליחים להגיע אליהם. דוגמה נאה לטבח זה היא דיכוי המרד הגדול שבו היהודים שהיו חמושים בנשק קל יחסית לא עמדו בפרץ ההתפקה של הלגיונרים הרומאים. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה תבוסה וטבח רבתי שערך הצד המנצח בצד המובס. לכן, השאיפה של הרגלים הקלים הייתה להילחם בשטח שבו לרגלים כבדים לא יעמוד יתרון השריון והם יהיו חשופים לירי. הבעיה היא שהרגלים הכבדים נטו מראש לא להיכנס לשטח כזה. לכן, הדרך הטובה ביותר שבה רגלים קלים היו יכולים להילחם בשטח נוח מבחינתם הייתה הצבת מארב.
שטח נוח ללחימה של הרגלים הקלים הוא לרוב הרים, יערות, פרדסים, שטח עירוני וכל שטח משובש אחר. אם לא הייתה אפשרות להציב מארב לרגלים כבדים, רגלים קלים ניסו לבצר את עמדת בעזרת קלונסאות ואמצעים אחרים שהיו אמורים לשבש את שורות האויב המתקרב.
[עריכה] העת החדשה (עד המאה ה-19)
[עריכה] סוגי חיל רגלים
בעת החדשה התחילו להתפתח סוגי חי"ר נוספים, כשהחלוקה הבסיסית ל"קלים" ו"כבדים" נשארה. ההבדל היה לא במשקל השריון, כי השריון יצא משימוש בעת החדשה, אלא בחימוש. הרגלים הקלים קיבלו רובים מקוצרים יותר, ציוד קל יותר והיו ניידים יותר יחסית לרגלים הכבדים, שנקראו בדרך כלל רגלים סדירים (line infntry). תפקיד הרגלים הקלים נשאר זהה - הטרדת האויב, הצבת מארבים ולחימה בשטח משובש. הרגלים הסדירים סודרו בדרך כלל בשורות על מנת לירות במטחים מתוזמנים היטב ביריביהם.
[עריכה] כלי הנשק
בתחילת העת החדשה, בהמאה ה-15, חיל הרגלים עדיין חומש בנשק קר רב. חיילים החמושים בכלי ירי דוגמת הארקבוז שולבו עם חיילים החמושים בחניתות, רמחים וכיוצא באלה. השילוב נבע מהצורך להתגונן נגד חיל הפרשים. אחרי שהחייל ירה בארבוז, הוא היה חסר יכולת הגנה נגד הפרש המסתער לעברו. רק נשק מוט יכול היה לעצור את הסתערות הפרשים ולכן היה צורך להגן על הארקבוזרים מפני הפרשים על ידי סיפוחם ליחידות של נושאי חניתות. השימוש בארקבוזרים היה דומה לשימוש בקשתים. לרוב הציבו אותם באגפי הכוח או לפניו. הארקבוז היה נשק לא יעיל, זמן טעינתו היה רב, דיוקו היה נמוך ביותר. קשת ארוכה וקשת אופקית עלו עליו בכל פרמטר אפשרי כמעט, אך לימוד השימוש בארקבוז היה קצר בהרבה. לכן, אפשר היה לאמן בפרק זמן קצר קבוצה גדולה מאוד של חיילים להשתמש בנשק זה.
עם הזמן, הארקבוז התפתח למוסקט בסוף המאה ה-16. במאה ה-17, הארקבוזים יצאו מכלל שימוש והצבאות חומשו במוסקטים בלבד. מוסקט היה כבד פי 2 מהארקבוז. יתרונותיו העיקריים כוללים טווח גדול יותר, דיוק רב יותר, קצב אש גבוה יותר. בראשית המאה ה-17 המוסקטרים עדיין שולבו עם נושאי חניתות להגנה נגד פרשים. רק במחצית השנייה של המאה ה-17 ירד הצורך לספח את המוסקטרים ליחידות של נושאי חניתות עם המצאת כידון הרובה.
[עריכה] הטקטיקה
המבנים הטקטיים העיקריים שהיו בשימוש היו שילובי נושאי חניתות עם מוסקטרים, שדרות ושורות.
שילובים של נושאי חניתות עם מוסקטרים הגיעו לרמתם הגבוהה ביותר בספרד. שם פותח מבנה שנקרא "טרציה". המבנה היה דומה למשולש, כשהמוסקטרים ניצבים בקודקודיו. המבנה היה יעיל למדי והשתמר בספרד עד החלפתו בטקטיקה קווית.
באמצע המאה ה-17 פותחה הטקטיקה הקווית. החיילים סודרו בקווים וירו במטחים. הסיבה למבנה זה נבעה מכלי הנשק האישיים - המוסקטים עדיין היו לא מדויקים ורק בירי מרוכז אפשר היה להשיג פגיעה רצינית באויב. המעבר לטקטיקה הקווית התרחש במקביל להמצאת הכידון. עם המעבר לטקטיקה קווית, הרגלים סיגלו לעצמם מבנה של ריבוע להתגוננות נגד פרשים. להתקפה הרגלים כונסו לשדרות עמוקות. המטרה הייתה להבקיע את קווי האויב ביצירת יתרון מקומי בכוח אדם והכרעת היריב בעזרת היתרון המספרי.
בנוסף לחי"ר סדיר שפעל בשדרות ובקווים, התפתחו חיילי חי"ר קלים. בדומה לעמיתיהם בעת העתיקה וימי הביניים, היו אלו חיילים אמיצים שקיבלו ציוד קל שנועד לעזור להם לנוע בשדה הקרב. הם נלחמו במערך מפוזר, בדרך כלל לפני הקווים הנייחים ובאגפי השדרות.
במחצית השנייה של המאה ה-18 פרידריך הגדול פיתח את הטקטיקה האלכסונית. במסגרתה הוא התקדם עם עיקר צבאו לעבר אגפו של האויב וניסה "לקפלו", בעוד שהחלק האחר של הצבא מרתק את האויב. טקטיקה זו הייתה פיתוח של הטקטיקה הקווית, אך לא נחלה הצלחות מזהירות בשדה הקרב ולא הייתה מקובלת בארצות אחרות מלבד פרוסיה.
[עריכה] המאה ה-20 וה-21
במאה ה-20 חל שיפור ניכר בכלי הנשק ורגלים צוידו בכלי ירי אוטומטיים, בהם מקלעים ורובי סער. השינוי בכלי הנשק הביא לשינויים בטקטיקה ורגלים קלים, שעדיין קיבלו ציוד קל יותר, הפכו ליחידות העלית של הצבא המודרני. יחידות רגלים קלים פעלו בדרך כלל ללא ציוד כבד דוגמת נגמ"שים ותותחים שמסופחים לחי"ר הסדיר. פעמים רבות פעלו יחידות של הרגלים הקלים מאחורי קווי האויב. דוגמה מובהקת לחי"ר קל מודרני היא יחידת סיירת מטכ"ל הישראלית או SAS הבריטית.
[עריכה] רגלים בשיתוף פעולה עם פרשים
פרשים היוו סכנה מתמדת לרגלים בגלל מהירותם העדיפה יתרון הגובה.
[עריכה] חיל רגלים בשיתוף פעולה עם חיל ההנדסה
עד למאה ה-20 חיל ההנדסה היה חיל יחסית סטטי, בניגוד לחי"ר - שהיה חיל נייד ומתמרן, וזאת למרות שהן החי"ר והן ההנדסה שניהם היו רגליים. המהנדסים והפלסים נשלחו בעיקר כדי לבצע משימות יעודיות (מצור, פריצת מכשולים, בניית דרכים) ותפקיד החי"ר היה לאבטח אותם ולעתים אף לעזור בעבודת כפיים. במאה ה-20 פינה החי"ר את מקומו לחיל השריון ככוח המתמרן העיקרי וחיל ההנדסה הפך להיות ממונע על מנת לפלס דרכים ולפרוץ מכשולים עבור הטנקים ושיירות האספקה.
למרות המעבר לשיתוף פעולה הדוק עם כוחות השריון נותר שיתוף פעולה בין החי"ר להנדסה. כוחות חי"ר אבטחו כוחות הנדסה בשעה שאלה ביצעו את עבודתם ועד היום אחד מתפקידיו של החי"ר הוא לחפות על כוחות ההנדסה בשטח. לעתים ביצעו כוחות ההנדסה משימות של חי"ר ואף נטלו חלק פעיל בלחימה (חיפוי, סיוע, כיבוש יעד מבוצר וכו'). בנוסף, חיל ההנדסה מסייע לחי"ר בפריצת מכשולים, ניקוי שדות מוקשים (נ"א) וטיהור שטח מנשק בלתי קונבנציונלי.
בעימות נמוך עצימות נזקקים החי"ר לשירותי הנדסה צמודים: בעיקר בתחום הפריצה והטיפול במטעני חבלה. כתוצאה מכך, בכל יחידת חי"ר הוקצו מספר חיילים שהוכשרו גם במיומנויות הנדסיות והיוו חלק אינטגרלי מהכוח (בצה"ל כל חטיבת חי"ר כוללת פלוגת הנדסה) וזאת על מנת שהחיילים יוכלו להסתדר בשטח גם ללא סיוע צמוד של כוחות הנדסה ייעודיים.
[עריכה] ראו גם
- קרב תרמופילאי - קרב שבו היוונים הסבו אבדות כבדות לפרסים בזכות העמדה העדיפה
- קרב מרתון - דוגמה לקרב בין רגלים כבדים (יוונים) לרגלים בינוניים וקלים (פרסים)
- חיל הרגלים הישראלי - על החי"ר בצה"ל
 |
|---|
|
פרשים | חיל רגלים | שריון | ארטילריה | חיל האוויר | טקטיקה ואסטרטגיה ימית |
קטגוריות: טקטיקה צבאית | חיל רגלים | צבא
