הערבה האירואסייתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הערבה האירו-אסייתית משתרעת בין הרי החינגן הגדולים (Greater Khingan) בגבול המונגולי-מנצ'ורי במזרח לבין קרים במערב. יש המרחיקים את גבולה המערבי של הערבה האירואסייתית עד לקצה מישור האלפולד (Alföld), שבהונגריה, קרי בין קו אורך 120 במזרח לקו אורך 28 עד 18 במערב. אזור נרחב זה מכליל בתוכו את כל הערבות הגדולות של מזרח אירופה ומרכז אסיה. כאשר משתמשים במונח "הערבה" לבדו מתכוונים לערבה האירואסייתית או לערבה האסייתית, אותו אזור גיאוגרפי ללא הערבות של מערב רוסיה, אוקראינה והונגריה.

תוכן עניינים 1 מאפיינים אקולוגיים 1.1 גיאוגרפיה 1.2 אקלים 1.3 עולם הצומח 1.4 עולם החי 2 היסטוריה 2.1 פרהיסטוריה 2.2 העת העתיקה 2.3 ימי הביניים 2.4 העת החדשה 3 לינגוויסטיקה 4 ראו גם 5 ביבליוגרפיה

[עריכה] מאפיינים אקולוגיים

[עריכה] גיאוגרפיה

בצפון תחומה הערבה האירואסייתית בטאיגה (Taiga) הסיבירית, אזור יערות-עד של עצי-מחט, ובדרום גובלים בה שורה של מדבריות, דוגמת גובי, קיזיל קום וקארה קום וכן גם מספר רצועות הרים. הגבולות של הציר הצפוני-דרומי עוברים בין קו רוחב 50 עד 55 בצפון לקו רוחב 40 עד 35 בדרום. מספר רכסי הרים חוצים את הערבה האירואסייתית ומחלקים אותה לערבות משניות. רכסי ההרים של הטיאן שאן (Tien Shan) ושל האלטאי (Altai), המאופיינים באקלים אלפיניסטי, מפרידים בין הרמה המונגולית לערבה הקירגיזית/קזאחית, שבינה לבין הערבה הרוסית משתרעים הרי אוראל. מישור אלפולד, שיש ומשייכים אותו לערבה האירואסייתית, מופרד מהערבה הרוסית על-ידי הרי הקרפטים.

[עריכה] אקלים

הערבה האירואסייתית רחוקה מהאוקיינוסים ורצועות ההרים התוחמים אותה ממערב ומדרום מונעים מעבר לחות מהאוקיינוס השקט ולוכדים אוויר קר מהקוטב הצפוני בחורף. תנאים גיאוגרפיים אלו מביאים לכך שהאקלים הטיפוסי לאזור זה הינו צחיח למחצה וקר (Semi Arid and Cold) או צחיח וקר (Arid and Cold). סוגי אקלים אלו מאופיינים בכך שכמות המשקעים הממוצעת נמוכה ממעבר המים הפוטנציאלי לאטמוספירה (Potential Evapotranspiration). הקיץ בערבה חם מאוד והחורף קר מאוד. אקלים צחיח וקר יצר את מדבריות גובי, קיזיל קום וקארא קום ואילו אקלים צחיח למחצה וקר יצר את האזור האקולוגי המוגדר (Biome) של ערבות העשב (Grassland) הנרחבות של הרמה המונגולית, הערבה הקירגיזית/קאזחית והערבה הרוסית.

[עריכה] עולם הצומח

האקלים הצחיח וקר גורם לכך שכמעט ואין צמחייה גבוהה בערבה מלבד מסמוך למקורות מים כנהרות, אגמים וימות. הצמחייה האופיינית לערבה היא עשבונית נמוכה.

[עריכה] עולם החי

ערבות העשב הנרחבות והאקלים הצחיח והקר תומכים בבעלי חיים אוכלי עשב. הערבה עשירה בכבשים, בקר, עזים, גמלים בקטריים ובמכרסמים. בערבה חיים המספר הרב ביותר של סוסים בעולם ומרביתם מתקיימים מאכילת עשב ולא ממספוא. טורפים החיים בערבה הינם אלו אשר יכולים לעמוד בקור עז. הזאב הוא הטורף הדומיננטי ביותר בערבה.

[עריכה] היסטוריה

הערבה האירואסייתית הייתה אזור מחייתם של עממים רבים, שרובם החזיקו באורח חיים נומאדי. העמים הנומאדים השפיעו רבות על הציביליזציות הנושבות הנושקות לערבה, לעתים באמצעות מסחר אולם לרוב בשל הצטיינותם בלחימה.

[עריכה] פרהיסטוריה

[עריכה] העת העתיקה

בספרי היסטוריה מהעת העתיקה מוזכרים עמים נומאדיים מהערבה האירואסייתית, לרוב בשל כישורי הלחימה שלהם. הרודוטוס מעניק תיאור אמין בחלקו של הסקיתים והסארמאטים. בתקופת האימפריה הרומית הועברו יחידות של פרשים סארמאטים לשרת במסגרת הצבא הרומי המוצב בבריטניה. הפלישות הברבריות (מוכרות יותר בעברית כ-"נדידת העמים") לתוך אירופה קרו ככול הנראה מתזוזה מערבה של שבטים הונים בתוך הערבה האירואסייתית.

[עריכה] ימי הביניים

בימי הביניים המשיכו לצאת פלישות מחזוריות מהערבה האירואסייתית לתוך הציביליזציות הסובבות אותה. האווארים, המגיארים, הבולגארים והכוזרים פלשו למזרח אירופה. במאה ה-11 פלשו שבטי תורכמנים לתוך עולם האסלאם ותחת הנהגתה של ההשושלת הסלג'וקית התפשטו לכול המזרח התיכון ואף השתלטו על חלקים מאסיה הקטנה. במאה ה-13 יצאו המונגולים ממזרחה של הערבה האירואסייתית ופלשו לתוך סין, המזרח התיכון ומזרח אירופה

[עריכה] העת החדשה

תחת הנהגתם של צארים מוכשרים החלה רוסיה במדיניות של התפשטות מזרחה לעומק הערבה האירואסייתית. שקיעתם של הח'אנויות התורכיות והמונגוליות ועלייתו של הנשק החם, אשר הפך בהדרגה לנשק טוב יותר מהקשת המורכבת, הקלה על הרוסים את התפשטותם מזרחה לתוך מה שזכה לשם סיביר

[עריכה] לינגוויסטיקה

השפות הנפוצות בערבה האירואסייתית הן ממשפחת השפות האלטאיות, ממשפחת השפות ההודו-אירופאיות וממשפחת השפות האוראליות.

[עריכה] ראו גם

• ערבה (גאוגרפיה)
• מרכז אסיה

[עריכה] ביבליוגרפיה

• Barthold, W., Turkestan Down to the Mongol Invasion, T. Minorsky, (tr.), New Delhi: Munshiram Manoharlal Publishers, 1992.
• Fletcher, Joseph F., Studies on Chinese and Islamic Inner Asia, Beatrice Forbes Manz, (ed.), Aldershot, Hampshire: Variorum, 1995, IX.
• Grousset, Rene, The Empire of the Steppes: a History of Central Asia, Naomi Walford, (tr.), New Brunswick, NJ: Rutgers University Press, 1970.
• Krader, Lawrence, "Ecology of Central Asian Pastoralism," Southwestern Journal of Anthropology, Vol. 11, No. 4, (1955), pp. 301-326.
• Lattimore, Owen, "The Geographical Factor in Mongol History," in Owen Lattimore, (ed.), Studies in Frontier History: Collected Papers 1928-1958, London: Oxford University Press, 1962, pp. 241-258.