טבח מי ליי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

טבח מִי ליי (Mỹ Lai) בוצע על ידי חיילים אמריקאים במאות אזרחים וייטנאמים לא חמושים ב-16 במרץ 1968, בעיצומה של מלחמת וייטנאם. הטבח הפך לאירוע שסימל יותר מכל את פשעי המלחמה, שהתבצעו בוייטנאם בידי הכוחות האמריקאים. האירועים במי ליי, שהתרחשו בסמיכות למתקפת טט ששינתה את דעת הקהל האמריקאית מרצון לניצחון ברור בווייטנאם לשאיפה לסיום הלחימה בדרך מכובדת, הביאו להתנגדות שהלכה וגברה ברחבי העולם לשהות האמריקאית במקום. בנוסף, בעקבות חקירת טבח זה התבססה גישת האחריות הפיקודית בדיני פשעי המלחמה. לפי גישה זו, המכונה גם "תקן מדינה" (על שם מפקד כוח המשימה במי ליי), למפקד הכוח אחריות פלילית על פשעי המלחמה או הפרת זכויות אדם שנעשים בתחום אחריותו, אם לא פעל למנוע אותם.

מבחינה חברתית, הטבח היה לעדות ניצחת לכך שמצפונם של קומץ חיילים מדרג זוטר, מתוך כוח כולל של עשרות, יכול להפסיק הרג של חפים מפשע ובסופו של דבר להביא את האשמים למשפט. בפועל, למרות כל נסיונות הטיוח של הקצונה הבכירה, מצפונו של חייל בודד בעל תושיה הוא שהכריע בסופו של דבר את הכף.

תוכן עניינים 1 רקע 2 הטבח 3 טיוח 4 משפט צבאי 5 השפעות 6 הערות שוליים 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] רקע

במהלך מלחמת וייטנאם, נחשב מחוז קואנג נגאי למקום מקלטם של לוחמי הגרילה המקומיים של "החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם" (הוייטקונג). לכן, המחוז היה מטרתם של מפציצי ארצות הברית; בתחילת 1968 כבר ניתן היה לומר בבטחה כי אף קורת גג לא נשארה שלמה במחוז.

חיסול הווייטקונג היה בעל חשיבות עליונה לכוחות המזוינים של ארצות הברית. פועל יוצא של אסטרטגיה זו היה כי בסיכום כל קרב - מידת ההצלחה יוחסה בדרך-כלל לא לגודל הכיבוש או לנצחון בקרב חשוב, אלא דווקא למניין ספירת ההרוגים בקרב לוחמי הווייטקונג. לחיילים בשטח ניתנה ההוראה לתת מספר מנופח יותר של הרוגים, על מנת ליצור את הרושם כי מידת ההצלחה רבה יותר. בעקבות הוראה זו, ובצירוף העובדה כי ממילא קשה היה להבחין בין לוחם וייטקונג לאזרח חף מפשע, נוצרו לעתים קרובות סתירות בין מספר ההרוגים הרשמי לבין מספר כלי הנשק שנמצאו בזירת הקרב. על פי עדויות שליקט מאוחר יותר הפרופסור למשפטים דאגלס לינדר מאוניברסיטת מיזורי-קנזס, דעה רווחת בקרב החיילים הייתה כי "כל מה שמת ולא לבן הוא וייטקונג".

[עריכה] הטבח

בדצמבר 1967 נחתה בווייטנאם פלוגה ג'^[1] מדיוויזית החי"ר ה-23 (Americal Division). עד תחילת 1968 לא השתתפה הפלוגה בפעילות ממשית.

במהלך מתקפת טט בינואר 1968, ביצע הגדוד ה-48 של החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם פעולות בקואנג נגאי. המידע המודיעיני שהועבר לכוחות האמריקנים הצביע על כך שכוחות הגדוד מצאו מסתור בכפר המקומי סון מי. אזורים ספציפים בכפר, שנקראו מי ליי 1, 2, 3 ו-4 (וכינויים "פינקוויל") - נחשדו בשיכון לוחמי החזית. בעקבות המידע תוכנן מבצע רחב היקף באזור מי ליי 4.

ב-14 במרץ כוח קטן מהפלוגה נקלע למארב. סמל אחד נהרג ומספר חיילים נפצעו. בעת טקס האשכבה של סמל הפלוגה, האווירה במקום הייתה מתוחה והחיילים אף דיברו בינם לבין עצמם על נקמה. יש לציין שלא מדובר במחשבות יוצאות דופן בפלוגה - בחקירה שבוצעה לאחר הטבח, התברר כי אלימות כלפי אזרחים, שריפת כפרים, אונס והרעלת בארות - כולם היו שכיחים בקרב חייליה.

ב-15 במרץ דווח לפלוגה ג' כי כל הכפריים במקום צפויים לעזוב את בתיהם לכיוון השוק המקומי לכל המאוחר ב-7:00 בבוקר למחרת היום. עקב כך, ההנחה הייתה כי כל וייטנאמי שימצא במי ליי הוא לוחם וייטקונג או תומך של ארגון הגרילה. בנוסף ניתנה הוראה להרוס את הכפר עד היסוד. בתדריך הפלוגתי נשאל מפקד הפלוגה, סרן ארנסט מדינה, האם הוראת החיסול כוללת גם הרג של נשים וילדים. עד היום הדעות באשר לתשובתו של מדינה חלוקות, אך הרושם שיצר המ"פ היה ללא עוררין כי כל נפש חיה בכפר היא אויב מסוכן.

חיילי פלוגה ג' (מלבד חייל בודד שסירב להצטרף לסיור ובליווי צלם צבאי בשם רונלד הברל), בסיוע אווירי, הגיעו לכפר כמתוכנן ב-16 במרץ, אך לא מצאו אף לוחם וייטקונג במקום. ההשערה הרווחת ביותר היא כי הלוחמים עזבו את המקום לפני שהכוחות האמריקנים נחתו, או שהלוחמים כלל לא השתכנו בכפר זה. החיילים האמריקנים, שהיו שייכים למחלקה א' של סגן ויליאם קלי ולמחלקה ב' של סגן סטפן ברוקס (המחלקה השלישית, בפיקודו של המ"פ, נשארה כעתודה במקום הנחיתה, אך לא ידוע עד מתי), החלו לחפש אחר לוחמי וייטקונג ולשם כך הוציאו את כל התושבים מבתיהם. במהרה החלו האמריקאים לירות במאות אזרחים לא חמושים - ביניהם נשים, זקנים וטף - בהתאם להוראות שניתנו להם והרושם הכללי שאין חפים מפשע בכפר. למרות הכאוס ששרר בכפר ומאות האזרחים שהתחננו לחייהם ונשבעו שהם לא מהווייטקונג, סגן קלי הבהיר לפיקודיו את ההוראות וחזר ואמר "אתם יודעים מה לעשות". בשלב מסוים אף זרק קלי רימון יד לתעלה מלאה באיכרים מקומיים.

מספר ההרוגים המלא משתנה ממקור למקור, החל מ-175 ועד ליותר מ-400^[2]. באתר ההרג נמצאת אנדרטה ועליה 504 שמות ההרוגים וגיל כל אחד מהם: המבוגר ביותר בן 82 והצעיר ביותר בן פחות משנה.

בלב הטבח זכור דווקא סיפורם יוצא הדופן של הטייס יו תומפסון וצוות מסוקו. תומפסון - בעזרתם של המקלען לורנס קובורן והמכונאי המוטס גלן אנדראוטה - הציל את חייהם של כמה מהקורבנות בכך שהפריד פיזית בין הקו האש לבין האיכרים באמצעות מסוקו, התעמת עם מפקדי הכוח ואיים להפעיל את מקלע המסוק אם ימשיכו להרוג את האזרחים. למעשה לא רק שתומפסון וצוותו התערבו במבצע של יחידה אחרת, אלא הם גם סירבו לפקודות שניתנו להם בידי קצינים בדרגת סגן, שהייתה גבוהה משלהם. לאחר שאסף כמה שיותר איכרים פצועים במסוקו, מיהר תומפסון לבסיסו ודיווח לממוניו על הטבח. מיד לאחר מכן ניתנה הוראה לכוח באזור להפסיק את האש. ב-8 באפריל של אותה שנה נפגע מסוק ועליו אנדראוטה, התרסק והרג את המכונאי המוטס. למרות שהצילו כ-11 אזרחים ממוות, נחשבו השלושה לזמן רב כבוגדים. רק כעבור שלושה עשורים, ב-1998, קיבלו השלושה את מדליית החייל - העיטור הגבוה ביותר למעשה גבורה שלא בוצע במהלך עימות ישיר עם האויב.

[עריכה] טיוח

זמן קצר לאחר יריית הכדור האחרונה במבצע, התלונן תומפסון באופן רשמי לצבא על פשעי המלחמה שראה במקום. בעקבות תלונה זו הורה בריגדיר יאנג, העוזר למפקד הדיוויזיה, על ביצוע תחקיר לא רשמי למשימה. למלאכת התחקיר נבחר מפקד הבריגדה ה-11, הקולונל אורן הנדרסון. הנדרסון בחקירתו החליט להסתפק בראיון של חיילי הכוח בלבד, ולא לשתף בחקירה גם את הקורבנות המקומיים. באפריל כבר גיבש את מסקנות התחקיר. על פי מסקנותיו, כ-20 אזרחים נהרגו בהסח דעת במהלך המבצע במי ליי. למרות זאת, דעת הצבא נותרה כשהייתה; הפעולה במי ליי תוארה כנצחון צבאי, שבו 128 מאנשי האויב מצאו את מותם ורק חייל אחד נפצע קל לאחר שירה בעצמו בשוגג.

שישה חודשים לאחר מכן, חייל צעיר מהבריגדה בשם טום גלן שלח מכתב ובו טענות על ברוטליות שגרתית של חיילי הדיוויזיה האמריקנית כנגד אזרחים וייטנאמים חפים מפשע. תוצאות המכתב הדהדו ברחבי הדיוויזיה, וערמות של עדויות תומכות מפי חיילים הצטברו במערכת הצבאית. רב־סרן קולין פאוול, לימים מזכיר המדינה, מונה מטעם הצבא לחקור רשמית את נכונות הטענות במכתב. חקירתו העצמאית הפריכה את הטענות והעלתה את המסקנה "כי היחסים בין החיילים האמריקאים לאזרחים הווייטנאמים היו מצוינים".

ספק אם הפרשה הייתה ממשיכה ומגיעה לתודעת הציבור אילולא מעשיו של חייל אחד בשם רון ריידנהאואר. ריידנהאואר, שכלל לא היה חלק מהכוח ששהה במי ליי, שמע לראשונה על האירוע מפי חבריו לנשק, והחל בחקירה עצמאית לאחר שחרורו מהצבא. סקרנותו הובילה אותו למפקדת הדיוויזיה ושם וידא כי אכן פלוגה ג' הייתה במי ליי בתאריך הנקוב. עדות השמיעה ששמע מחבריו זיעזעה אותו עד כדי כך, שבדיעבד הודה שהדבר הראשון שעשה מיד אחרי שחרורו היה לספר לחבריו על המקרה "ולבכות - פשוטו כמשמעו". במרץ 1969, שנה לאחר ביצוע הטבח, שלח מכתב ובו פירוט על הטבח במי ליי לנשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, הפנטגון, מחלקת המדינה, ראשי המטות המשולבים וכן למספר לא מבוטל של חברי קונגרס. מרבית הנמענים התעלמו מהמכתב, אך לא זה היה המקרה אצל חבר הקונגרס מוריס אודל הדמוקרטי מאריזונה. אודל, בן למשפחה פוליטית מפוארת, שבניה היו למושלים, מחוקקים ושופטים פדרלים ברחבי אמריקה, אימץ את הנושא והחל בנסיונות להביא את המאורע לתודעת הציבור.

התגובה לא איחרה לבוא. באפריל 1969, חודש לאחר שליחת המכתב, הורה ויליאם וסטמורלנד, מפקד צבא ארצות הברית, לקצין בודק לקיים חקירה מקיפה בנושא. מספר חודשים לאחר מכן ולאחר ראיון תריסר עדי ראיה, היה ברור לכל כי פשעי מלחמה אכן נעשו במי ליי. במהלך חודש יוני נשלח סגן קלי מוויטנאם בחזרה לארצות הברית בכדי לעמוד במסדר זיהוי, על מנת שיו תומפסון יוכל לזהות את מי שהיה חשוד אז במעורבות בטבח. כחודשיים לאחר מכן, ב-5 בספטמבר, הוגשו כנגד הסגן שישה אישומים פליליים בדבר רצח.

במקביל, החלה גם התקשורת לחקור את הנושא. בעקבות מכתבו של ריידנהאואר ולאחר שיחה אישית עימו, החל העיתונאי סימור הרש ללקט מידע על אירועי מי ליי 4. ב-12 בנובמבר פרסם את תחקיר העומק שלו, ובו עדויות רבות על הטבח. בין היתר צוטט בה טוראי הארי סטנלי כשציין ש"מתו מספר כה רב של אנשים באותו יום, עד שקשה לי לזכור כמה בדיוק". לימים אף זכה הרש בפרס פוליצר על דיווח בינלאומי על "חשיפתו הבלעדית של טרגדיית מלחמת וייטנאם בכפר מי ליי". כתבתו של הרש עוררה הדים בכל רחבי אמריקה - שמונה ימים לאחר פרסומה, החלו כלי תקשורת נוספים לסקר את האירוע: במגזין לייף וכן בעיתון מקומי בקליבלנד התפרסמו תמונות של הרוגי הטבח שצולמו על ידי הצלם שנשלח עם הפלוגה למי ליי; השבועונים ניוזוויק וטיים מגזין סיקרו בהרחבה אף הם. בתוכנית התחקיר המיתולוגית של רשת הטלוויזיה CBS, שישים דקות, ראיין^[3] העיתונאי מייק ואלאס חייל בשם פול מדלו, שהשתתף בטבח. מדלו תיאר בפרוטרוט את האירועים שהתרחשו ב-16 במרץ במי ליי 4, וזעזע את המדינה.

[עריכה] משפט צבאי

ב-17 במרץ 1970 העמיד צבא ארצות הברית לדין 14 קצינים על שהסתירו מידע שנוגע לטבח. מכיוון שהחוק הצבאי אסר אז על קיום משפט צבאי למי שכבר אינו חלק מהצבא, 25 קצינים וחיילים בלבד הועמדו לדין בסך־הכל. הקצין בעל הדרגה הגבוהה ביותר היה מפקד הדיוויזיה, מייג'ור־ג'נרל סמואל קסטר, שהואשם בניהול פזיז ורשלני של המבצע ושל התחקיר אחריו. למרות זאת, מרבית האישומים בוטלו בסופו של דבר ורק מעטים מהמשפטים התקיימו.

ב-1971 הורשע סגן ויליאם קלי ברצח על פקודות הירי של הטבח ונגזר עליו מאסר עולם. אולם, יומיים לאחר מכן הורה הנשיא ניקסון לשחררו מבית הסוהר ולשלחו למעצר בית, מתוך ציפייה לערעור על גזר הדין. קלי בילה בסופו של דבר שלוש וחצי שנים במעצר בית במעונותיו הצבאיים בפורט בנינג, עד ששוחרר ב-7 בנובמבר 1974 בעקבות הוראה ממזכיר הצבא. בעת זו, מרבית החיילים שהשתתפו בטבח מי ליי סיימו את שירותם הצבאי. מתוך 25 החיילים שהואשמו בתחילה, סגן קלי היה היחיד שהורשע. קלי טען אז שהוא רק מילא פקודות של מפקדו, סרן ארנסט מדינה; מפקדו, לעומת זאת, הכחיש שנתן את הפקודות וזוכה במשפט נפרד. בעקבות מחלוקת זו בין המפקד לפקודו, נראה צורך הולך וגובר לאחריות פיקודית הכרחית בצבא, וניתן לומר שבעיקר בזכות מקרה זה היא קיימת במתכונתה הנוכחית כיום.

[עריכה] השפעות

החדשות המסעירות בדבר הטבח הן שעוררו בסופו של דבר את זעמה של תנועת השלום האמריקנית, שדרשה את נסיגתה של ארצות הברית וחייליה מווייטנאם. בו בזמן הכריזו מגוייסים חדשים רבים על עצמם כסרבני מצפון, וההתנגדות למלחמה מצד אנשי תנועת השלום רק הלכה גברה.

אך ההשפעה רבת החשיבות הייתה דווקא במישור הציבורי הרחב, בלב הקונצנזוס. בשונה ממה שנהוג לעתים לחשוב, לא היה מדובר בפעילות אנטי-מלחמתית אידאולוגית בקרב הקהל הרחב, אלא הבנה כי במלחמה הזאת לא ניתן לנצח. משמעות הבנה זו, באוכלוסייה שבה רווחה הקונספציה של "לנצח או לצאת משם", הייתה במקרה הזה נסיגה. סקר שנערך כשבועיים לאחר הרשעת קלי הצביע לראשונה על רוב של מתנגדים למלחמה בווייטנאם. אנשים אשר עד כה כלל לא התעניינו באקטואליה ובמלחמה, החלו לנטות לכיוון נסיגה מהאזור. סיפורי הזוועה של חיילים אמריקאים החלו לתפוס חשיבות מרובה בלב הציבור, ותלונות על עינויים והפרת זכויות אדם תפסו מקום בתודעת הקהל.

פרשנים צבאיים מעריכים כי האירועים במי ליי 4 הראו את הצורך בגיוס מתנדבים איכותיים יותר, על מנת לספק מנהיגות טובה יותר לחיילים בשטח. ככל שהמלחמה התקדמה, כך התמעטו מקרים של קצינים בעלי השכלה גבוהה בשטח. בעקבות מצב שבו רוב הצעירים המשכילים נשארו באוניברסטאות בארצות הברית או עשו שירות לאומי במדינה, רוב הקצינים בווייטנאם היו צעירים חסרי השכלה ובעלי כישורי מנהיגות פחותים. סגן ויליאם קלי נחשב בעיני רבים לקצין שמסמל יותר מכל את המחסור בקצינים איכותיים בזמן מלחמת וייטנאם. ייתכן כי מסלול הקצונה המהיר שעשה וחופש הפעולה הגדול יחסית שהיה לו, הם שאיפשרו את הירצחם של מאות אזרחים וייטנאמים חפים מפשע.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ מהגדוד הראשון של הרגימנט החי"ר ה-20 של הבריגדה ה-11
2. ^ מקור
3. ^ לצפייה בראיון לחצו כאן (קובץ וידאו בצד ימין)

[עריכה] קישורים חיצוניים

• טבח מי ליי - בפינת "משפטים מפורסמים" של הפרופ' למשפטים דאגלס לינדר מאוניברסיטת מיזורי-קנזס
• רצח בשם המלחמה - תיאור הטבח באתר ה-BBC
• טבח מי ליי - באתר רשת הטלוויזיה האמריקאית PBS