יונה (נביא)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

פסל של הפסלת אילנה גור, המציג לויתן, ומוצב בסמוך לנמל יפו, ממנו יצא יונה לדרכו אל נינוה

יונה הינו הספר החמישי בספרי תרי עשר.

גיבור הספר הוא הנביא יונה בן אמיתי. נביא זה, מקורו בגת חפר, מופיע בספר מלכים ב' י"ד כנביא בימי המלך ירבעם בן יואש (המכונה ירבעם השני). לפי המדרש, יונה היה הנביא שמשח את יהוא למלך. (מלכים ב' ט')

יונה הצטווה על ידי האל ללכת לנִינְוֵה, בירת אַשּׁוּר ולבשר לתושביה כי "עלתה רעתם לפני" (א,ב) כלומר שעשו הרע בעיני האלוהים. יונה, בצעד חריג לאנשי הנבואה, סירב לשליחות האל וברח לתרשיש. על פי חז"ל ניסה יונה להתחמק משליחותו כדי שתשובתם של אנשי נינוה לא תקטרג על ישראל שאינם עושים תשובה. לכן בחר יונה לעזוב את ארץ ישראל משום שמחוצה לה להשקפתו לא קיימת נבואה וה' לא יתגלה בפניו ויורה לו להתנבא. על כן הוא נמלט תרשישה, באניה עליה עלה בנמל יפו. אולם קורותיו בלב ים לימדו את הנביא כי אין בידי אדם להתחמק משליחות שניתנת משמים.

בלב ים נקלע כלי השיט עליו היה יונה לסערה. המלחים שנאבקו בים הגועש הטילו גורלות כדי לברר מי האשם בהתפרצות הסערה, והאשמה נפלה בחלקו של יונה. לשאלותיהם סיפר יונה שהוא בן לעם העברי וירא את ה' וסיפר לי כי ממנו הוא בורח. המלחים פנו אל יונה ושאלוהו:"מַה-נַּעֲשֶׂה לָּךְ, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ" (א,יא) בתשובתו ציווה יונה עליהם לזרוק אותו לים. המלחים השליכו את יונה למים, על מנת להשקיט את הסערה. לפני כן נשאו תחינה:"אל נא נאבדה בנפש האיש הזה ואל תיתן עלינו דם נקי כי אתה ה' כאשר חפצת עשית". ספרות חז"ל מתארת כיצד התאמצו המלחים למצוא דרך להשקיט את הים מבלי להשליך את יונה, אך לשווא: "הטילוהו עד טיבור, עמד הים מזעפו. העלו אותו אצלם, והים הולך וסוער. הטילוהו עד צווארו, ועמד הים מזעפו. ומיד העלו אותו אצלם, והים הולך וסוער עליהם - הטילוהו כולו" (פדר"א י')

פסל יונה של לורנזטו הנמצא בסנטה מריה דל פופולו, רומא.

במים נבלע יונה על ידי דג ושהה בקרבו שלושה ימים ולילות. משך הזמן אמור להסביר את קפיצת הדרך הגיאוגראפית שעשה הדג ממערב הים התיכון עד אזור מוסול (עיראק של היום). בזמן זה פנה יונה אל האל בתפילת הודיה ובתחינה לסליחה "ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה ישועתי" (ב,יא).
האל מחל ליונה עם צאתו ממעי הדג ופנה אליו בשנית כדי שילך לנינוה וינבא עליה. יונה מסר לתושבי העיר שמקץ ארבעים ימים תהפך העיר. תושבי העיר ובראשם המלך שבו בתשובה. הם חדלו מלחטוא, צמו והתפללו לאל, ואכן ה' מחל להם.

בשומעו על המחילה מבקש יונה מהאל להמיתו. על פי מדרשי חז"ל כעס יונה על כך שנבואתו הוצגה ככלי ריק, כשלא התגשמה, ושעתה יאמרו עליו שהוא נביא שקר. עוד כעס יונה על כי בני אשור שניצלו מהפורענות עתידים להתאנות לישראל בעתיד. יונה יצא אל המדבר ובנה בו סוכה. ה' הקים קיקיון (שיח מדברי) ששימש כצל ליונה. לאחר מכן העלה תולעת שאכלה את הקיקיון.

שוב ביקש יונה את מותו, מתעלף מחום השמש. אז פנה אליו האל:"אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ (מאה ועשרים אלף) אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ,(יש מפרשים שהכוונה לילדים) וּבְהֵמָה רַבָּה." (ד, י-יא)

המקרא מתאר את תשובת אנשי נינוה כתשובה שלמה, אולם חז"ל חלוקים בהערכת מידת האמת שבתשובתם. התלמוד בבלי דורש לשבח ואילו התלמוד ירושלמי לגנאי. להערכתו של א"א אורבך, קשורה דעתו של הירושלמי לפולמוס היהודי-נוצרי, שכן הנוצרים עשו שימוש פולמוסי בסיפור על תשובת נינוה.

סיפור יונה הנביא מחדד עניין מרכזי בתורת הנבואה: בעוד נבואת נביאי שקר מטרתה שתתגשם כדי שיוכח כוח נבואתם, הרי שנביאי אמת אמורים לצפות שנבואתם לא תתגשם אחר שמי ששעה לה סר מחטאו. נבואת חורבן מוצלחת היא לא כזאת שמתגשמת אלא אחת שלא מתגשמת בשל חזרתם בתשובה של נמעניה. את ספר יונה מקובל לפי המסורת לקרוא בתפילת מנחה של יום הכיפורים, בשל עיסוקו בכוחה של חזרה בתשובה אשר יכולה לשנות את רוע הגזירה.

בין ספרי התנ"ך, המסר של ספר יונה הוא אחד מהאוניברסליים ביותר. סיפורו עוסק בהיוושעותה של אומה זרה. גם תיאור המלחים אוהד מאוד, על אף שהם בבירור עובדי עבודה זרה. בין מבקרי המקרא היו שטענו שנכתב בתקופת עזרא כפולמוס נגד הקנאות היהודית באותו זמן. לשונו של הספר היא שפה מקראית אך מופיעות מילים מאוחרות, ולכן סביר להניח שהספר נכתב בזמן בית ראשון אך עבר שינויים קלים בזמן בית שני. השפה קרובה ללשון הדיבור וכוללת דיאלוג חי ואנושי: "מה לך נרדם... וגו'" (א' 6). שונה בתכלית תפילתו של יונה ממעי הדגה (ב' 2- ב' 10) הרובד הלשוני משתנה ומזכיר תפילות דומות בספר "תהילים". (הבדלי הרובד הלשוני תומכים לכאורה בסברא שספר יונה הוא תולדה של מלאכת "ליקוט"). בתלמוד מייחסים את כתיבת ספר תרי עשר לאנשי כנסת הגדולה, הפרשנות המסורתית מבינה את מעשה אנשי כנסת הגדולה כמעשה של ליקוט וסוברת שלמעשה יונה כתב ספרו בעצמו.