יוסף ויתקין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוסף ויתקין (1876 - 1912) היה איש חינוך ואחד מראשי תנועת העבודה.
ויתקין נולד בשנת 1876 בעיר מוהילוב שברוסיה ועלה לארץ ישראל בשנת 1897. הוא פעל כשכיר יום במשך שלושה חודשים, וב-1898 החל ללמד בבית-ספר בגדרה, שם עבד שלוש שנים. בשנת 1901 הוא החל לנהל בית-ספר בראשון לציון, ונאבק להופכו לבית-ספר לאומי-עברי. ויתקין הרבה להטיף כנגד הירידה מן הארץ ודברים אלו גרמו לקרע בינו לבין האיכרים. כבר אז סבר שצריך שהעולים לישראל יהיו אנשים צעירים יותר. ב1904 עבר לנהל לנהל בית ספר במסחה (כפר תבור). בחודש מרץ 1905 פרסם את העלון "הקול הקורא" ליהודים בגולה, וקרא להם לעלות לארץ ישראל ולבנות את הארץ, למרות הקשיים הרבים: רעב, מחלות ומחסור. הוא יצא במסע נגד הירידה מן הארץ ונגד התבססות היישובים על עבודת פועלים ערבים. ויתקין אמר לעם שבגולה "להקריב" את עצמו למען הציונות ולמען ארץ ישראל.
ב-1905 נפטר אביו לאחר שעלה לישראל. ב-1907 לקה ויתקין בסרטן הגרון ונסע לווינה כדי לקבל טיפול רפואי. כחצי שנה לאחר מכן יצא לשליחות ברוסיה מטעם "חובבי ציון". ב-1909 חזר לנהל את בית-הספר בראשון לציון וחזר למאבקו באיכרים. בעקבות תלונות האיכרים פוטר ויתקין מתפקידו כמנהל, אך המשיך ללמד בבית הספר.
במאי 1911 החמירה מחלת הסרטן בגופו של ויתקין והוא חזר שוב לווינה לקבלת טיפול רפואי הולם, אך הטיפול נכשל והוא חזר לארץ חלש ותשוש. הוא השתקע בתל אביב, העיר העברית הראשונה. הוא נפטר בשנת 1912 בהיותו בן 36, ונקבר ערירי בראשון לציון. על שמו נקראו כפר ויתקין ורחובות רבים בערי הארץ. ויתקין נחשב כיום לאחד מהגורמים המשמעותיים לעלייה השניה.
